תורה מן השמים
אחד מיסודות היהדות המבוסס על פרשת השבוע הוא האמונה בתורה מן השמים.
בעיוננו ננסה להעמיק ביסוד זה מכמה היבטים:
א. המצוה להאמין בתורה מן השמים
הרמב"ן בהוספותיו לספר המצוות להרמב"ם1 כותב:
שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו". והכונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד אף על פי שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת. שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו. זה הוא שנאמר במעמד ההוא 'וגם בך יאמינו לעולם'. והוא הענין הבא בפרשת 'כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו". וכבר באר הרב זה בספר המדע. והוא יסוד גדול בתורה והיא המניעה הבאה לנו בפסוק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. והזהיר פן יסורו מן הלב מהודיעם לבנים ולבני בנים לדורות עולם. ואל תטעה בזה מפני דרשם בראשון שלקידושין לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים. כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה. אבל נתבונן ונקח ראיה מדבריהם כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם.
הרמב"ן אומר שמה שמחייב את נצחיות התורה, זה העובדה שהתורה נִתנה מן השמים על ידי ה', ולכן היא אינה נתונה כלל לשינויים.
האמונה בתורה מן השמים נותנת משמעות לכל לימוד התורה: "כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה", שכן הניגש אל התורה מתוך הבנה שהיא באה ממקור אלוקי, מבין שיש בה משמעות אלוקית, שישנם דברים נסתרים בתורה ולא הכל גלוי ומובן לאדם בעיון ראשוני. אדם כזה יתאמץ ויעמול להבין את דברי התורה עד סופם, בניגוד לאדם הניגש אל התורה כבאה משכל אנושי, שיכולים להיות לו ספקות וקשיים, וחסרה לו המוטיבציה להבין דברים עד עומקם2.
ישנם ראשונים, שמנו את האמונה בתורה מן השמים כחלק ממצות האמונה. כך כותב הסמ"ג3:
מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא ה' אלקינו שהוציאנו ממצרים שנאמר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'.
מרחיב בעניין זה הר"ן4:
אבל אני מוסיף בה (=במצות האמונה) דברים על הדרך שכתבתי, והוא, שאין אצלי המצוה הראשונה שהיא 'אנכי ה' אלהיך', להאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, כמו שכתב הרב ז"ל (=הרמב"ם). ואין לשון הפסוק מורה על זה כלל, עם היות שהוא בכלל דבריו. אבל עקר המצוה אצלי להאמין בכלל שיש תורה מן השמים, ושדבר ה' יתברך ואזהרתו מגיעים אלינו ולפיכך פתח ואמר: 'אנכי ה' אלהיך'…
אבל מה שהיה מחדש להם עכשיו ומצוה שיאמינו בו, הוא שאמר כמדבר בעדו, אני הוא אותו מחוייב המציאות מנהיגך, והוא פירוש 'אלהיך', ואמר אחריו: 'אשר הוצאתיך', כאומר לחבירו וכי אינך מכירני, אני הוא אותו שעשיתי לך כך וכך והענין הפלוני. ועל דרך זה אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. והנה שורש המצוה הזאת שנאמין שמאותו שכבר אנו יודעים שהוא מחוייב המציאות, ושהשכל הנטוע באדם מכריח זה ואי אפשר לחלוק עליו בשום פנים, שממנו מגיעים אלינו מצות ואזהרות.
הר"ן מסביר שהאמונה בה' כבורא עולם כבר היתה קיימת בעם ישראל, ואין צורך לצוות עליה. הציווי בדיבר הראשון הוא להאמין שבורא העולם נתן תורה, והוא מצווה ללכת על-פי מצוותיו ואזהרותיו.
ב. מה כלול באמונה בתורה מן השמים
הרמב"ם, בהקדמתו לפרק חלק, מונה את שלושה עשר העיקרים, וכך הוא כותב בעיקר השמיני5:
היסוד השמיני – הוא תורה מן השמים. והוא, להאמין שכל התורה הזאת המצויה בידינו היום הזה – היא התורה הנתונה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, רצוני לומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה', בהגעה אשר תיקרא על דרך ההשאלה 'דיבור', ולא ידע איכות זאת ההגעה אלא הוא, ע"ה, אשר הגיעה אליו. ושהוא במדרגת סופר, שקוראים לו הוא כותב כולה, דברי ימיה וסיפוריה ומצוותיה, וכך נקרא: 'מחוקק'. ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען', 'ושם אשתו מהטבאל בת מטרד', או 'אנכי ה' אלהיך', ו'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה, קדושה, אמת.
ולא היה מנשה אצלם כופר ומתעתע יותר מכל כופר, אלא מפני מחשבתו כי בתורה לב וקליפה, וכי אלו דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, וכי הם מאת משה. והוא ענין 'אין תורה מן השמים', אמרו שהוא המאמין כי כל התורה כולה מפי הגבורה, חוץ מפסוק אחד, שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו, וזה הוא: 'דבר ה' בזה', התעלה ה' ממאמר הכופרים. אלא כל מלה ממנה יש בה חכמות ופלאים למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חכמתה, 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' ואין לאדם אלא להלך בעקבות דוד משיח אלוקי יעקב, אשר התפלל 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'. וכמו כן פירושה המקובל – הוא גם כן מפי הגבורה, בזה אשר נעשהו היום מתואר הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם – הוא בעינו התואר אשר אמר ה' למשה ואמר לנו, והוא מוסר שליחות, נאמן במסירתו. והמאמר המורה על זה היסוד השמיני, הוא אמרו: 'בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי'.
יסוד זה הוא להאמין שהתורה המצויה בידינו היא מן השמים, והיא ניתנה למשה מפי הגבורה.
בעניין זה כלולים על-פי הרמב"ם שלשה דברים:
1. אין הבדל בין פסוקים שנראים חשובים לפסוקים שנראים, לפי הבנתנו, חשובים פחות.
2. בכל מילה בתורה ישנם פלאים וחכמות, המובנים על-ידי האנשים המתאימים לכך. מכיוון שהתורה אלוקית, הרי שכלול בה הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון.
הדבר השני שמנינו מסביר, בעצם, את הדבר הראשון שמזכיר הרמב"ם. כיון שבכל מילה רמוזים דברים עליונים, הרי שלא ניתן בהבנה אנושית לקבוע איזה פסוק חשוב יותר ואיזה פחות, כי לא המבט החיצוני הוא הקובע.
מעניין לציין שאחד הפסוקים שהביא הרמב"ם כדוגמא לפסוק שנראה "לא חשוב": "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד…" מבואר על-פי חכמת הקבלה כפסוק יסודי ביותר, המהוה חלק מתיאור העולמות הרוחניים6.
3. לא רק התורה שבכתב, אלא גם פירושה – התורה שבעל-פה – ניתנה גם היא מן השמים, ומשה קיבל יחד עם המצוות גם את פירושן.
דבריהם של הרמב"ם ושל הר"ן שהובאו בתחילת הדברים מתבוננים על המושג "תורה מן השמים" בשתי צורות:
הר"ן מבין שמושג זה מחדד את אמונתנו ב"שמים": האלוקים, בורא העולם, הוא גם נותן התורה – "תורה – מן השמים".
הרמב"ם מבין שהמושג מחדד את הבנתנו את התורה: התורה, שיש בידינו – היא מן השמים – "תורה מן השמים".
ג. מהי הדרך לאמונה בתורה מן השמים?
המהר"ל מבאר כי האמונה בתורה מן השמים ברורה למתבונן בצורה ישרה על העולם7:
אנשים חקרי לב ההולכים אחר שכלם מעצמם והם הנקראים פילוסופים, רוצים להתחכם על המציאות ובסדר שלו עד שידמו שעמדו על האמת. והנה סכלו רחקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, שאם היו נותנים לב לדעת היו נותנים הודאה לשורש ויסוד תורה מן השמים, והיו יוצאים מאפילתם ומחשיכתם. כי עיקר זה שהוא תורה מן השמים, כאשר האדם יפשיט בגדים הצואים הרעות ויטהר רעיונו, אזי יעמוד על הבירור במופת חותך כי אי אפשר רק שהתורה מן השמים.
והנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה, במה שמסודר ממנו הכל כמה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם, וכל הדברים אשר נראו לעין הכל בחכמה נפלאה, ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה, אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה, גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו וברא הכל בתבונתו. ומעתה נשאל להם אחר שהם מודים בשני דברים, האחד שכל המציאות מסודר, והשני שאין ראוי לומר שיהיה המציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד, וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם ולפיכך סדר הנמצאים אינו במקרה קרה, והנה נשאל להם אם היה בעולם הרציחה והניאוף והגזל והחמס אם היה זה מציאות יושר מסודר, הרי הדבר הזה אי אפשר לומר שדבר זה הוא מסודר ביושר, ואם נאמר כי אין התורה מן השמים רק הוא שכל האדם ומדעתו והוא משיג שאין ראוי שיהיה בעולם הרציחה והניאוף, הרי הוא מבואר כי כל חכמה ודעת אשר יקנה האדם מעצמו הוא מקרה קרה שאפשר שישכיל או לא ישכיל ויהיה נשאר בכח כי השכל בעת בריאתו הוא בכח, ואחרי כי אי אפשר לומר שיהיה העולם רק במקרה קרה, וכבר הרחיקו בעצמם לומר שיהיה סדור העולם במקרה קרה, לכן לפי דבריהם בעצמם אי אפשר לומר רק שמיד שברא השם יתברך את האדם וביום ברא אלהים את האדם סדר את מעשיו.
כשם שמובן שהעולם המסודר אינו מקרי, אלא יש מסדר לעולם, כך גם בפן המוסרי – הסדר המוסרי שבעולם, העובדה כי יש "קוד מוסרי" המקובל על כל באי עולם, מעידה על מסדר מוסרי – על כך שבורא העולם נתן גם את סולם הערכים שעל פיו יתקיים העולם, וזאת התורה מן השמים.
כותב הרב קוק זצ"ל8:
המסגרת האנושית צרה היא בעדנו, כל כך גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו במלא קומתו מלא כל.
המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה, על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות מתגשם על פי האמרה היוצאת מאדון כל עולמים.
התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים, ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון האומה הפנימי, המותאם לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם העקבות של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה, על מלא כל.
אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, לא יקרעו העולמות זה מזה, לא יקרעו הפרטים מעל הכלל, לא יקרעו ולא יפרדו המדות האלהיות אלו מאלו, ולא ינתק הכל מאין סוף, ולא יעורטל אור אין סוף מכל התיקונים הפרטיים, פרטי הפרטים, שהכל משתגב בשיגוב אחד, הכל מבורך מעולם ועד עולם, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה.
המוסר שאנו שואפים אליו הוא כל-כך עליון ומקיף, שלא יתכן שמקורו לא יהיה אלוקי. רק מן השמים יכולה להינתן תורה כל-כך עליונה וכה כוללת כפי שאנו רואים. תיקונו של העולם כולו, מוכרח להיות ניתן מהמקור העליון ביותר של ההויה, התורה מוכרחת היא להיות מן השמים.
נחתום את דברינו בדברי ריה"ל בספר הכוזרי9:
אמר הכוזרי: הנה חזקתני בדעה אשר הגעתי אליה במחשבתי ואשר אושרה לי במראה החלום, והיא: כי אין האדם מגיע אל הענין האלוהי כי אם על ידי הצו האלוהי – רצוני לומר: על ידי מעשים אשר יצוה עליהם האלוה, – כי לולא זאת היו רוב בני האדם מגיעים אל הענין האלוהי, שהרי כולם משתדלים לעבוד את האלוה כמיטב הבנתם: אף חוזה הכוכבים והקוסם, ועובד האש ועובד השמש, ומאמיני השניות ואחרים.
אמר החבר: אמנם כן! וכאלה הן מצוות תורתנו: כולן בדבר האלהים אל משה, ואת כולן כתב משה ומסרן להמון העצום ההוא בהקבצם במדבר, – לא היה צורך ביחידים שימסרון על פה, פרשה פרשה, מצוה מצוה. ואף תאורי הקרבנות, כיצד מקריבים אותם, ובאיזה מקום ולאיזה צד, ואיך הם נשחטים, ומה מן המלאכות השונות יש לעשות בדם ובנתחים, – כל אלה נתנו במפרש מאת האלוה, למען לא יחסר מהם דבר קטן, שעל ידי כך יפסד הכל… כי בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה ולא להקש שכלי ולא לשקול דעת: כי אלו היה הדבר כך, היה מה שהגיעו אליו הפילוסופים בחכמתם ושכלם כפלים כמה שהגיעו אליו בני ישראל.
כוונתו של מלך הכוזרים היתה רצויה, כפי שנאמר לו בחלום, אך מעשהו אינו רצוי. לא די בכוונה טהורה, ישנם מעשים מסוימים הרצויים והמביאים את האדם אל השלמות. כיוון שכך, מוכרח הדבר שמעשים אלו ינתנו על ידי הבורא, שכן אנשים בשכלם לא יכולים לשער כיצד ליצור את התנאים הדרושים לכך שהעניין האלוקי יחול על האדם וה' ישרה את שכינתו. רק הקב"ה יכול לצוות על מעשים שיובילו להשראת השכינה על מעשי האדם.
1 לא תעשה ב'.
2 ניתן לבאר כך את הפסוק (תהלים י"ט, ח') "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" – מי שעדות ה' נאמנה לו – שמאמין באלוקיותה של התורה, לא יתייאש מלנסות ולהבין את הדברים, וכך יחכים יותר, מה שאין כן הכופר באלוקיותה של התורה, יתלה את חוסר הבנתו בתורה עצמה, וכך ישאר באותה רמה בה ניגש ללימוד ולא יתקדם ויחכים.
3 מצות עשה א'.
4 דרשות הר"ן, דרוש ט' (עמ' קנ"ז במהדורת "מכון שלם").
5 עמ' קמ"ד במהדורת הרב שילת.
6 פסוק זה מופיע בתיאור מלכי אדום, המכונים "מלכין קדמאין", ופסוקים אלה מהוים יסוד לעניין "שבירת הכלים" ו"עולם התיקון", ואכמ"ל.
7 תפארת ישראל, פרק ט"ז.
8 אורות הקודש כרך ג', מוסר הקודש ב'.
9 מאמר ראשון, צ"ח-צ"ט.