גמרא – בבא קמא – איסור נזיקין
השיעור נעסוק בהקדמה למסכת בבא קמא ובשאלה מוכרת בעולם הלמדנות הישיבתי, האם ישנו בכלל איסור להזיק? אם אכן ישנו איסור כזה מה מקורו1?
עלינו לנסות גם להבין האם דיני הנזיקין הם דיני ממון או שמא הם איסורי תורה? ואע"פ שישנו קשר הדוק בין השניים, מה מבדיל בין ההגדרות הללו?
האחרונים דנו כבר בנושא זה והרב עמיאל מרחיב את הדיון בספרו המידות לחקר ההלכה2, עיקר דבריו שם הוא שכדאי להבדיל ולהבין מה הנושא עלינו להעמידו מול השאלה – מה הדיון ומהיכן הוא מתחיל? האם זהו דיון בין אדם לחברו על שווי הנזק והתשלום או דיון בין אדם למקום ורק כתוצאה מכך מגיעה גם המסקנה שהאדם חייב לשלם ולהחזיר את אשר פגם.
הקהילות יעקב לומד את האיסור להזיק מתוך המצווה להשיב אבדה, שכחלק ממנה אנו מצווים לשמור ממון חברינו עד שיבוא לדורשו, מכאן שאין לפגום בממונו של האחר כלל – במהלך השיעור נראה שלא מחוייב להגדיר כך את המצווה ונעלה הצעות שונות למקור הדין.
נעיין בפתיחות הרמב"ם להלכות ספר נזיקין3:
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א
כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר (שמות כ"א כ"ה) כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו', אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.
הרמב"ם לא מזכיר כלל וכלל הקשר לאיסור, נראה שמדובר כאן בצורה מוחלטת על דיני ממונות.
לעומת זאת בדיני גניבה וגזלה קושר הרמב"ם בין הצד הממוני לאיסור התורה:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה א
כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' (ויקרא י"ט י"א) 'לא תגזול' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' (ויקרא ה' כ"ג) 'והשיב את הגזלה אשר גזל' זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו.
רמב"ם הלכות גניבה פרק א הלכה א
כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' +ויקרא י"ט י"א+ לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.
אע"פ שפתיחה להלכות אלו נראית דומה נראה לציין שני הבדלים:
1. כל הגוזל את חברו מצוין ללא הגדרה ספציפית אך לעומת זאת בגניבה כל הגונב ממון, ממון דווקא.
2. לא לוקין: בגזל כתוב נתקו לעשה לעומת זאת בגניבה כתוב ניתן לתשלומין.
פער בין הבדלים אלו ניתן לראות בפתיחת הרמב"ם להלכות אלו:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה הקדמה
הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. (ב) שלא לעשוק. (ג) שלא לחמוד. (ד) שלא להתאוות. (ה) להשיב את הגזלה. (ו) שלא יתעלם מן האבדה. (ז) להשיב האבדה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
רמב"ם הלכות גניבה הקדמה
הלכות גניבה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגנוב ממון. (ב) דין הגנב. (ג) לצדק המאזנים עם המשקלות. (ד) שלא יעשה עול במדות ובמשקלות. (ה) שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן. (ו) שלא יסיג גבול. (ז) שלא לגנוב נפשות. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
בגנב כותב הרמב"ם ומגדיר את המצווה "דין הגנב" ככלל, ובגזילה כתב להשיב הגזילה.
עוד שאלה שיש לשאול היא מדוע מצרף הרמב"ם בין גזילה לאבדה, לכאורה היינו מצפים שיהיו הלכות גזילה וגניבה והלכות אבידה.
נראה את הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק:
רמב"ם הלכות חובל ומזיק הקדמה
הלכות חובל ומזיק. מצות עשה אחת, והיא דין חובל בחבירו או מזיק ממונו. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה א
החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה
הלכה א אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כ"ה ג') 'לא יוסיף להכותו' אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.
הלכה ג המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין, ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי ישנו במקצת מצות, וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנ' (שמות ב' י"ב) 'ויפן כה וכה ויך את המצרי'.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו
הלכה א המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנ' ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד.
מדוע בניגוד להלכות שראינו עד כה(נזקי ממון, גניבה וגזילה) כאן, בהלכות חובל ומזיק הרמב"ם מסביר את הצד הממוני בפרק א' אך את צד האיסור שבדבר מביא הרמב"ם רק בפרק ה'?
מדוע קורא הרמב"ם להלכות אלו חובל ומזיק ולא מזיק וחובל? הרי עד כה דיבר הרמב"ם בהלכות נזקים! היינו מצפים שהנזק יהיה עיקרי יותר בהגדרה.
האדם וממונו – קשר עצמי
נשווה את דברי הרמב"ם לדברי הטור וכך ננסה לעמוד על כוונותיו של הרמב"ם וננסה לענות על שאלותינו:
טור חושן משפט סימן שעח – הלכות נזיקין:
כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס
טור חושן משפט סימן שפט – הלכות נזקי ממון:
כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם לא שנא יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים
בניגוד לרמב"ם הטור פותח בלשון שווה הן באיסור לגנוב ולגזול והן באיסור להזיק
השולחן ערוך משלב את דברי הטור ודברי הרמב"ם:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שעח
סעיף א אסור להזיק ממון חבירו. ואם הזיקו, אף על פי שאינו נהנה, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. (ודווקא שאינו אנוס גמור, כמו שנתבאר). כיצד, נפל מהגג ושבר את הכלי, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו, חייב נזק שלם.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שפט
סעיף א כל נפש חיה שהוא ברשותו של אדם שהזיקה, חייבים הבעלים לשלם, שנאמר: 'כי יגוף שור איש את שור רעהו (שמות כא, לה), אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דבר הכתוב בשור אלא בהווה.
ישנה שאלה יסודית בדיני נזיקין האם אדם חייב לשלם מפני שממונו הזיק או מפני שהאדם לא שמר על ממונו כראוי. נראה שהשולחן ערוך משמיט מהרמב"ם את המילים "שהרי ממונו הזיק וכו' " אם כן אולי פוסק השולחן ערוך כדברי השיטה השנייה שהזכרנו ואכמ"ל.
ננסה להבין תשובות לשאלותינו דרך דברי הר"י מיגאש:
שו"ת הר"י מיגאש סימן קפו
ראובן רצה לעלות לא"י ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות וי"ט יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו או לג' ת"ח ואף על גב דאינם מומחין והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר.
בדברי הר"י מיגאש מובלעת שאלה: מדוע בדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדים ואילו בדיני מלקות ודיני נפשות אין אדם נאמן על עצמו משום ש"אין אדם משים עצמו רשע"?
על כך עונה הר"י מיגאש שבממון כיוון שממונו של האדם הוא שלו, יכול האדם לעשות איתו כרצונו ולכן נאמן לחייב עצמו ממון, אבל, בנפשות כיוון שגופו של אדם אינו שלו, לא נאמן האדם לחייב עצמו מלקות או מיתה.
הזכרנו כמה פעמים את דברי הרב חרל"פ4 על הבעלות המופשטת שישנה לאדם בקנייניו, בעצם ניתן לומר שאת ממונו משיג האדם בקניין שהוא קונה אותו, לעומת גופו שאינו קניינו אלא ברשותו להשתמש בו כרצון ה'.
דרך דברים אלו נחזור לבאר את דברי הרמב"ם, מה ההבדל בין גנב לגזלן?
הגזלן חושב שהחזק, האלים הוא הבעלים, וכך צריך להתחלק הממון בעולם.
לעומתו הגנב מודה בבעלות ולכן הוא עושה זאת בהיחבא, הוא יודע שהוא לוקח משהו שלא שייך לו.
לכן הגזלן עושה תשובה, והוא משיב את הגזילה, מחזיר את החפץ לבעליו המקוריים, לאו הניתק לעשה – האדם מנתק את החיוב בלאו שהיה עליו ע"י מצוות העשה.
אך הגנב צריך לשלם, יש פה עניין ממוני, שלו מחויב הגנב.
זה הקשר העמוק בין הלכות גזל להלכות אבידה- שתיהן עוסקות ביכולת הזהות וההודאה על זהותו של הבעלים של החפץ.
המוצא אבידה חייב לחפש את הבעלים המקורי, אין לו להתעלם או להשאיר אצלו את האבידה שהרי היא לא שלו והוא איננו הבעלים שלה. כך בדיוק עושה הגוזל שחוזר בתשובה ומגלה למפרע כי אינו הבעלים של החפץ אלא הנגזל הוא הבעלים החוקיים ולו צריך להשיב את הגזילה.
חובל ומזיק
כעת נענה על השאלה מדוע אמר הרמב"ם הלכות חובל ומזיק:
ויקרא פרק כד פסוק יג (פרשת אמור) – כב (פרשת אמור)
(יג) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(יד) הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־ הָעֵדָֽה:
(טו) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ:
(טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְקֹוָק֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת:
(יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת:
(יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
(יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
(כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ:
(כא) וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת:
(כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:
התורה מביאה באותו פסוק את מכה בהמה ומכה אדם ובכך מקישה בין הדינים שלהם ומתוך היקש זה אנו למדים את חומרת על החשיבות והחומרה של מכה בהמה, ומתוך היקש זה המחדד את האיסור להרוג בהמה אנחנו מבינים ככלל על החומרא להזיק לממונו של האחר.
וכעין זה כתב הרמב"ם בכך שקשר את הלכות החובל והמזיק יחדיו, ראשית החובל ואחר כך המזיק כפי שמופיע בפסוקי התורה.
היחס בין הממון לאיסור
בגזלה ובגניבה האיסור הוא הגורם לתשלומים ואילו בהלכות חובל ישנו הבדל, יש איסור להזיק בין לאדם אחר ובין לעצמו ומלבד זאת אדם שהזיק לחברו מחויב לשלם לו על הנזק שנגרם ואין התשלום תוצאת האיסור.
בגניבה וגזילה מלמד אותנו הרמב"ם שהתשלומים הם הגורמים לאיסור, מכוח זה שעליי לשלם לאדם שפגעתי בו למד אני שאסור להזיק לאחר.
נסכם את הדברים עד כה:
בהלכות גניבה – מופיע הצד הממוני והאיסורי יחד.
בהלכות גזילה – מופיע הצד הממוני והאיסורי יחד.
ואכן בהלכות אלו צד האיסור הוא הגורם באופן ישיר לצורך לשלם.
בהלכות חובל ומזיק – מופיע קודם כל הצד הממוני ורק בפרקים ה'-ו' מתבאר הצד האיסורי.
ובאמת בהלכות אלו האיסור לפגוע בזולת ובממונו עומד בפני עצמו מתשלומי הנזק ועל כן מפרידם גם הרמב"ם.
בהלכות נזיקין מביא הרמב"ם רק את הצד הממוני ועל כך עוד נותר לנו לעמוד.
איסור נזיקין – אזהרה טבעית
ננסה כעת להסביר מהו אכן האיסור בנזקי ממון:
לצורך כך נשאל, מדוע אם אמרה לנו התורה "לא תרצח" צריכה התורה לחזור ולהגיד "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"
מדוע אין עונשים אלא אם כן מזהירים:
ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה סט
שלא לקלל הדיינים, שנאמר [שמות כ"ב, כ"ז] אלהים לא תקלל, ופירושו לדיינים כמו [שם כ"ב, ח'] אשר ירשיעון אלהים. והוציאן הכתוב בלשון אלהים כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם יתברך, כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי אזהרה לברכת השם מדכתיב אלהים לא תקלל, ומה שכתוב במקום אחר [ויקרא כ"ד, ט"ז] ונוקב שם ה' מות יומת, זהו העונש, אבל האזהרה היא מכאן, כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד עונש שמענו אזהרה מנין, והענין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו.
לו היינו רק נאסרים באיסורי התורה יכל האדם לחשב עם עצמו האם "שווה" לו לעבור על האיסור, האם הוא מוכן לשלם את המחיר על העבירה, לכן חזרה התורה והדגישה אסור לעשות עוד לפני שמתחייבים בעונש, אסור לאדם לעבור על דברי התורה אם חלילה יעבור האדם יהיה עליו לשאת בעונשו.
לכן לא כותב הרמב"ם במפורש על האיסור להזיק שכן איסור זה בניגוד לשאר התורה אמור להיות פשוט לנו, אמור להיות ברור לנו שאם אני משלם על נזק ק"ו שאסור לי לגרום לו, הרמב"ם הולך בדרכה של תורה שאותה המשיכו גם חז"ל, שהרי אכן עד האחרונים לא למדנו משום פסוק על האיסור אלא דבר זה היה ברור לכל. עלינו להבין דין זה בסברתנו באמון של התורה בנו שלא נרצה לפגוע באחר ודבר זה לא יעלה על דעתנו.
1 הקהילות יעקב דן בדבר בארוכה בפתיחתו למסכת בבא קמא
2 מידה י"א – דין ומציאות אות לו
3 פרט להלכות רוצח.
4 הקדמה למסכת אבות מי מרום ח"א ע' ס"ה – ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו, יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של האדם בוחלת בתשמישים ללא בעלות… ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה, "אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים", מחויב הדבר שכל תשמישיו יהיו ממה שהוא בעלים עליהם ולא של זולתו. וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של חבירו, מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמות לעליון, ובכן הזהירות במילי דנזיקין היא שלימות עליונה מאוד.