חצי נזק צרורות

הגמרא פותחת "אבות מכלל דאיכא תולדות", ומשווה גם לתולדות של שבת שהן תולדות כיוצא מהאבות, וגם לתולדות הטומאה שהן תולדות שאינן כיוצא מהאבות.
אחר כך רב פפא אומר "יש מהן כיוצא מהן ויש מהן לאו כיוצא מהן", ולאחר הסקירה של כל האבות הגמרא מגיעה למסקנה שהתולדה שאינה כיוצא מהאב באבות הנזיקין היא חצי נזק צרורות:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ג עמוד ב

וכי קאמר רב פפא – אתולדה דרגל. רגל? הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל! בחצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה. ואמאי קרי לה תולדה דרגל? לשלם מן העלייה. והא מבעיא בעי רבא! דבעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מן העלייה משלם! לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה. לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברה"ר.

יש לשאול על הגמרא מספר שאלות:
א. מה פירוש "חצי נזק צרורות"? הרמב"ם מסביר שזה חצי נזק של צרורות אך מדוע הגמרא עצמה לא משתמשת בביטוי זה
ב. הלכתא גמירי לה לעניין צרורות- הנצי"ב מסביר¹ שלרמב"ם הלכתא אינן הלכה למשה מסיני, שהרי הרמב"ם לא הביא את הדברים שנאמרו עליהן הלכתא ברשימת ההלכות למשה מסיני, וכך עולה גם מה"חוות יאיר".
אם באמת זו לא הלכה למשה מסיני משמע יש בית דין שהחליט שבצרורות משלמים רק חצי נזק. אך אם זה בית דין שהחליט ולא גזירה מלמעלה אז עלינו להבין מה הטעם של דבר זה.

הרשב"א מוסיף שאלה:
חדושי הרשב"א בבא קמא דף ג עמוד ב

הא דאמרינן לרבא מיבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא ליה לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דלכ"ע חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא, ונ"ל משום דקים להו דמשלם מן העליה משום דכאורחיה הוא ואף ע"ג דמספקא ליה לרבא ניחא להו לאוקמי הא דרב פפא כהלכתא.

הרשב"א שואל מדוע נכנסים להסבר שיטת רב פפא בלבד, שהיא חולקת על רבא, ולא אומרים פשוט שצרורות הן תולדה של רגל כדי לפטור אותה מרשות הרבים, דבר המוסכם גם על רב פפא וגם על רבא? הוא מתרץ שעדיף להקדים את שיטת רב פפא שהיא להלכה.

אך בעקבות שיטתו ניתן לשאול מניין בכלל לגמרא שרב פפא חולק על רבא, שהרי הסברו של רבא יכול להסתדר גם עם רב פפא ויתכן שאינם חולקים? הרי אם הגמרא היתה מביאה רק את הסברו של רבא היינו סוברים שזה גם הסברו של רב פפא.

שיטת הרי"ף והרמב"ם
בפרק שני ישנן מספר בעיות הקשורות לצרורות:
א. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יח עמוד א

בעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מעלייה משלם? מגופו משלם, דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה?

ב. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יח עמוד ב

בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא?

ג. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יט עמוד א

בעי רב אשי: יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק?

הרא"ש מסביר שמקשים 3 שאלות על דיני הצרורות אך הרי"ף משמיט את השאלות הללו. הוא מתרץ שזאת משום שאין לדינים אלו נפקא מינא כיום, והרי"ף פוסק רק הלכה שרלוונטית לימיו:
רי"ף מסכת בבא קמא דף א עמוד א

ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל ומאי ניהו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק ואמאי קרו לה תולדה דרגל דמשלם מן העליה ולפוטרה ברה"ר

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ב סימן ב

בעי רבא צרורות מגופו משלם וכו' לא איפשוט הך בעיא. ובריש מכילתין כתבתי דהלכה כרב פפא דפשיטא ליה דמעלייה משלם [דף יח ע"ב] בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו' תימה שרב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דרבא ואפשר משום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא דאמרינן לקמן בפרק החובל (דף פד ב) דאין העדאה בבבל מיהו תימה למה לא הביא הך דרב אשי (דף יט א) אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט דהוה משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו. דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה חצי נזק.

אך תירוץ זה ניתן לתרץ רק על הרי"ף, שלא פוסק הלכה שאינה רלוונטית לימיו, אך מנגד הרמב"ם שכן עוסק בכל ההלכות לא מביא את שאלות רבא שעוסקות האם ניתן להפוך שור למועד לצרורות ולחייבו נזק שלם כלל ולא מכריע בהן כלל, והוא עוסק רק בשאלת רב אשי העוסקת בצרורות משונות שעלולות להיות רביע נזק:
הלכה ה

היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים פטור, ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו, שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה. +/השגת הראב"ד/ היתה מהלכת בר"ה ובעטה וכו' שהדבר ספק שמא שינוי הוא. א"א זו טעות היא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ובעיא דר' ירמיה מר' זירא /בבא קמא/ (יט) לא בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו וקא מיבעיא ליה אם הוא חייב בר"ה הואיל וחצי נזק הוא כקרן או פטור דכי אורחיה הוא כרגל ופשט ליה כהלכתא דפטור ולדידיה נמי דגריס ביעטה הא פשט ליה דתולדה דרגל הוא.

אם הרמב"ם פוסק כרב אשי משמע שכאשר הרמב"ם לא מביא את קושיות רבא משמע שהוא לא פסק את השיטה הזו להלכה, וממילא כנראה כך גם שיטת הרי"ף.
לצורך כך נבחן את דברי הרמב"ם בעיון:
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה א – ב

הלכה א – אחד אבות נזקים ואחד התולדות אם היה האב מועד תולדתו מועדת ואם היה תם תולדתו כמוהו, וכל אבות נזיקין וכל תולדותיהן מועדין הן מתחלתן חוץ מקרן ותולדותיו שהן תמים בתחלה עד שיועדו כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/ אחד אבות נזיקין ואחד התולדות אם היה האב מועד תולדתו מועדת. א"א הא לא מיחוור דהא אפילו מקרן לקרן אמרו /בבא קמא/ (מה) מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ"ש לביעוט רגל או לנשיכת שן והוא עצמו לא כתב כן למעלה (פ"א ה"ד – ה), ואולי כך רצה לומר תולדותיהן כיוצא בהן כמו שהיא מועדת מתחילתה לאכילת פירות כך היא מועדת להתחכך בכותל להנאתה וכן כולן.
הלכה ב – כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה שאע"פ שתולדת הרגל הן ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק.

הרמב"ם משתמש בלשון מיוחדת. כשהוא רושם "כרגל" בפעם השניה משמע שהזה כבר דבר חדש שהרי אם לא אין צורך לומר פעמיים את המילה רגל באותו המשפט. יוצא שיש 3 חלקים בדברי הרמב"ם, ו-3 דברים שלמרות שהם נכונים דין הצרורות הוא רק חצי נזק:
א. אע"פ שתולדת הרגל הן
ב. ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל
ג. ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב

נדון מדוע הרמב"ם מחלק ל-3 חלקים בהמשך.

צרורות-ממוצע
לצורך התשובות לשאלות נקדים מספר עקרונות:
העקרון הראשון-לרב פפא יש דרך בש"ס לומר "הלכך נמרינהו לתרוויהו" והוא נוהג למזג את השיטות השונות² לשיטה אחת ואחדותית.
בברכות כ' גליון הש"ס מפנה למספר מקומות כאלו של רב פפא. נדמה שזו חלק משיטתו של רב פפא ויש כאן דבר עקרוני שעלינו לעמוד עליו.

עקרון נוסף מופיע בדברי הרב קוק, המבאר על פי סוגייתנו שיש בתלמוד הבבלי הערות עליונות אך אין דרכו של התלמוד לבאר אותם במפורש:
אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ג

ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו גם כן מין עומק שכלי, שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לתלמידי חכמים המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דארץ ישראל. למשל, בסוגיא דבבא קמא (ט"ו) בפלגא נזקא קנסא או ממונא: "ליתני זה הכלל כו', תיובתא והלכתא פלגא נזקא קנסא. תיובתא – והלכתא? אין, טעמא מאי הוי תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה משום דאיכא חצי נזק צרורות כו'". והדבר תמוה למה לא אמר בתחילה התירוץ ולא תהי' תיובתא כלל… ונראה לעניות דעתי, דביסוד הלכה למשה מסיני דצרורות יש לומר, שההלכה באה לא לחדש דין חתוך בתור הלכה עקורה שאין לה דמיון, כי אם לברר לנו בהא דנזק אינו חייב כי אם בפועל אבל גרמא פטור, וגבי בהמה ודאי לכולי עלמא גרמא פטור, אם כן גבי כחו יש בזה צד לומר שהוא גופו וצד לומר שהוא כחו, ובאה הלכה למשה מסיני לומר שיש בזה חלק מגופו וחלק של גרמא, על כן החצי דגרמא פטור והחלק דגופו שיש בזה חייב, ומשום הכי באמת הוי חצי נזק דצרורות ממש כמו שהזיק, דגרמא לא מקרי "הזיק", ומכל מקום לא פסיקא לי', דסברות כאלה צריכות כמה הסברות כדי להעמידן ואינן נמסרות לכל, והיו טועים לומר דהוי פחות ממה שהזיק, משום הכי נקיט מלתא דפשיטא… והכי נמי גרמא אזיק כמו גופו, דעצם מהות כחו הוא ממוצע בין גופו לגרמא ויש בו מענין שניהם ככל הממוצעים, אבל מכל מקום לא ניתן דבר כזה להאמר בסגנון של תלמוד בבלי.

יש דברים שאין דרך התלמוד הבבלי להביא אותם ומשאירים את העניין פתוח כדי שנגיע לחשיבה יותר מרוממת(למשל בשאלה ללא תשובה).
בסוגיית פלגא נזקא קנסא יש בסוף "תיובתא והילכתא" והגמרא עצמה מקשה איך פוסקים כשיטה שיש עליה תיובתא.
הדבר תמוה-אם יש תירוץ למה אמרנו תיובתא? היינו מביאים קודם כל את התירוץ!
והרב מסביר שההלכה למשה מסיני לא באה להביא דין עקור ללא קשר לכלום, אלא מבררת לנו משהו-ופה זה מבאר שיכולנו לחשוב שצרורות הן גרמא וזה לא נחשב שהבהמה הזיקה, אך צרורות עלולים להחשב גם כגופה של הבהמה ולחייב בנזק שלם.
גרמא זה דבר הנעשה בצורה עקיפה לחלוטין, וכוחו זה כמו היד הארוכה של האדם-ולפי זה האבן ממשיכה את תנועת האדם.
ולכן צרורות זה מעין חצי נזק-כי זה ממוצע בין כוחו שחייב לגמרי עליו ובין גרמא שפטורים עליו.
וחצי נזק זה כמה שהוא הזיק-כי הוא רק "חצי הזיק"-זה הממוצע בין גרמא לגופו.

אם כן למה לא מסבירים זאת? כי אז אנשים עלולים לטעות ולהרהר ולומר שצרורות נחשב פחות ממה שהזיק ולא היו מסכימים להלכה זו, כי הלכה זו מסובכת ודורשת כמה הקדמות.

בעקבות דברי הרב קוק ניתן גם להציע תירוץ שונה מעט מתירוצו של הרב קוק:
יש פה מעין שותפות בין הבהמה לאבן ושניהם יחד הזיקו. השאלה אם הבהמה הזיקה על ידי האבן או שהאבן הזיקה והיא זזה על ידי הבהמה, ובאמת יש 2 גרסאות במשנה המראות את 2 הסברות הללו-שברה את הכלים ושברו את הכלים, שזה מראה שאכן ניתן להבין את דין צרורות כהיזק ישיר של הבהמה או כהיזק עקיף.

עיון במשנה
משנה מסכת בבא קמא פרק ב משנה א

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה(ס"א שברו) את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק:

מה פשר המשנה?
מה הקשר של בעיטה לרגל-הרי בעיטה היא תולדה של קרן! ניתן לתרץ שהבעיטה היא רק כבדרך אגב, אך יתכן לומר כדברי המכילתא שראינו בשבוע שעבר שבעיטה היא נחשבת רגל וממילא זו תולדת הרגל. לפי זה יתכן שהמשנה רומזת לשיטת המכילתא.

נחזור ללשון של "חצי נזק צרורות" ששאלנו עליו בפתיחת השיעור. צריך לקרוא את המשפט כך:
"חצי, נזק צרורות"
האדם משלם רק חצי מהנזק, משום שזה נקרא "נזק צרורות", ולפי לשון זו האבן עצמה היא המזיקה, אך היא מזיקה כצרורות ומגיעה מכוח הבהמה. גם פה ניתן לראות את שתי הבחינות של נזק הצרורות.

אם נחזור לשיטות של רב פפא ורבא נראה כי רב פפא הולך לפי שיטתו הממזגת. הוא מבין שיש נזיקין כמו טומאה וגם נזיקין כמו שבת, ולכן אומר שיש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן.
יש נזיקין כמו טומאה, שאינם כיוצא מהאבות, כמו צרורות-הבהמה נגעה באבן והאבן היא ראשונה לבהמה והיא השוברת, בדיוק כמו הטומאה.

המשמעות של אב הנזיקין הוא לשלם ממיטב הארץ, כי זה מה שהתורה מלמדת על אבות הנזיקין-"מיטב שדהו ישלם". לאחר שהדבר נקרא "אב נזיקין" ויש רוע של אב נזיקין בעולם, על המזיק לתקן זאת ממיטב שדהו. לכן הגמרא מביאה קודם כל את הדין שצריך לשלם מן העליה ומהמיטב-למרות שהוא במחלוקת, כי זה מהות ההגדרה של אב נזיקין, ולכן הגמרא מעדיפה להביא הסבר זה, למרות שהוא רק לפי רב פפא, משום שרב פפא הוא להלכה וגם משום שהסבר זה מראה את מהות הקשר של צרורות לאבות הנזיקין-גם בצרורות, למרות שהיא תולדה שלא כיוצא מהאב, משלמים ממיטב שדהו.

צרורות הן תולדה של רגל-דהיינו שמשלמים מהמיטב ופטורים בהיזק ברשות הרבים, אלא שמשלמים רק חצי נזק ולא נזק שלם כמו כל רגל.

שיטת רבא
ננסה לבאר את שיטת רבא. ישנו כלל ש"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"-חכמים לא ממציאים הלכות והגדרות אלא מלבישים את הלכותיהן על בסיס מבנה הלכתי שקיים מהתורה.
רבא מבין שחצי נזק זו המצאה-דין שהוחלט על ידי חכמים³, אך אם אין דבר כזה בתורה אז לא ניתן לקבוע הלכה כזאת וממילא דין צרורות נסמך על דין קרן שהיא תשלום חצי נזק מהתורה.
רבא מדייק מהמשנה שבה רשום "היתה מבעטת…" ולשון בעיטה נאמרה גם על בעיטה שהיא קרן וגם על בעיטת צרורות-כי זה נובע מאותו עיקרון וממילא דין חצי נזק מופיע בתורה וניתן להסמיכו על צרורות. לא סתם המשנה בחרה בלשון בעיטה למרות שפה הבהמה הולכת לדרכה-כדי להקיש ביניהם.
מנגד, הדבר מופיע במשנת כיצד הרגל אז למרות שחצי נזק צרורות נסמך על דיני קרן מהתורה, חייבים לומר שצרורות הן כן תולדה של רגל כי הן מופיעות בדיני הרגל-ולכן צריך ללמוד שהצרורות פטורים ברשות הרבים כנזק.
גם שאלת רבא עוסקת בדיוק בזה-מה היחס בין צרורות לרגל ולקרן? התשלום הוא מגופו כשור תם או מעליה כשור מועד? ניתן להעיד בו כשור תם או שהוא כרגל ולא ניתן להעיד בו?
וביחס לשיטת רב פפא הטוען שיש פה גם היזק של הבהמה וגם של האבן, ניתן לומר שלדעת רבא הבהמה היא זו הזיקה, כמו שאר אבות הנזיקין, וכמו שמקישים את הצרורות לקרן ששם בוודאי החיה גורמת לכך.

אם נחזור לקושיה על השמטת הרמב"ם את בעיות רבא וההבאה רק של רב אשי נבין זאת עכשיו-שהרי קושיות רבא מתחילות רק לפי שיטתו שחצי נזק צרורות נסמך על התורה וממילא מדמים אותו לשור תם, וכיוון ששיטת רבא לא נפסקה להלכה אין צורך לעסוק בבעיותיו גם לפי שיטת הרמב"ם.

אך הרמב"ם הביא את שאלת רב אשי-למרות שהרי"ף לא הביאה. יתכן שהרי"ף לא הביאה כי גם הוא הבין ששאלה זו היא רק לפי רבא-אך אם כך מדוע הרמב"ם פשט אותה?

נחזור לצורך כך להלכה ב' ברמב"ם, שאותה חילקנו ל-3 חלקים:
הלכה ב

כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה שאע"פ שתולדת הרגל הן ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק.

נזכיר שאת הטענות ניתן לחלק ל-3:
א. אע"פ שתולדת הרגל הן
ב. ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל
ג. ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב

וכן נביא את דברי הרי"ף:
רי"ף מסכת בבא קמא דף א עמוד א

ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל ומאי ניהו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק ואמאי קרו לה תולדה דרגל דמשלם מן העליה ולפוטרה ברה"ר

הרי"ף פותח שצרורות הן תולדת הרגל ומשלמים חצי נזק בהכרח. ואז הרי"ף נזקק להסביר מדוע זו תולדת הרגל-משום שמשלם על צרורות מן העליה ומשום שהמזיק פטור ברה"ר.

אך הרמב"ם פותח הפוך-הוא מוכיח שצרורות הן תולדת רגל, ולאור זאת נזקק להסביר מדוע משלם חצי נזק אם זו תולדת הרגל. הוא מוכיח זאת על ידי החלוקה שהבאנו:
א. אע"פ שתולדת הרגל הן -שכן הצרורות נוצרו מהרגל "צרורות המתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה"
ב. ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל-שהרי יש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים
ג. ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב

בהסבר השני של הרמב"ם עולה שלבהמה מותר להלך ברשות הרבים ולכן פטורים אף מצרורות. דבר זה יכול להסביר לנו מדוע הרמב"ם הביא את בעיית רב אשי. הרי כל פטור הרגל ברשות הרבים זה משום שבהמה הולכת שם כדרכה, אך צרורות אינן כדרך ההילוך של הבהמה אלא על ידי בעיטה ושינוי, ולכן יתכן שההגדרה תשתנה-זו תהיה "אבן מבועטת", תולדת קרן שנמצאת ברשות הרבים, ולא "אבן מהלכת"-תולדת רגל הפטורה ברשות הרבים. ממילא חצי נזק של קרן יהיה רק רבע נזק, וכך עולה גם מלשון הרמב"ם:

שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה.

כי למרות שפוסקים כרב פפא שהצרורות ממצעות בין הדין המלא לפטור, אם הצורה תהיה על ידי בעיטה שהיא תולדת הקרן, יתכן שצרורות הקרן יצמעו חצי נזק לפטור ויתחייבו בנזק שלם, ומנגד יתכן שבכל מקרה הצרורות הן תולדה של רגל כמו המקרה הרגיל של רב פפא ואז לא יהיה דין רביע נזק.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *