דרכי לימוד – נזיקין ומידות שהתורה נדרשת בהן
השיעור היום יעסוק בהגדרת ארבע אבות נזיקין על פי י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן.
ניתן לחלק את י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ל3 חלקים מרכזיים:
1. קל וחומר, גזרה שוה ובנין אב: חסד וגבורה(קל וחומר), תפארת(גזרה שוה), בנין אב(תפארת, נצח והוד).
2. מידות "כלל ופרט".
3. מידות "דבר שיצא מן הכלל".
לעתים רבות ניתן לראות כיצד הדרשות מתאימות למידה ממנה הן נלמדות.
דוגמה קצרה למשל היא מצוות פדיון הבן שנלמדת מבניין אב. ממש כמו שהבן הנפדה ממשיך את האב כך בניין האב מלמד על הדינים-"הבנים" שיוצאים וממשיכים אותו1.
בשיעור נראה 3 מידות בהן נדרשים ארבע אבות נזיקין:
1. "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – האר"י הקדוש מכנה הנהגה זו כהנהגת הבריאה2.
הבריאה יצאה מהמציאות האלוקית, והיא באה ללמד על הכלל-האינסופי ממנו יצאה.
2. "כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר
כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר" – האר"י הקדוש מכנה הנהגה זו כהנהגת החיים3.
הוא מסביר ש'טוען' הוא לשון עיבור, החיים בעולם ממשיכים ומחיים את המציאות, ולמעשה מידה זו נחלקת לשני סוגים:
א. טוען כעניינו- מידה זו מתארת מפגש "חלק" ונורמטיבי עם החיים ולכן באה להקל ולהצטרף לכלל מגמת החיים. המשכת הרוחניות באופן טבעי ופשוט אל החיים.
ב. טוען שלא כעניינו- מידה זו מתארת מפגש "שלא כעניינו" עם החיים, התנגשות בין הרוחניות לחומריות ולמעשה פגיעה במהלך החיים ולכן מגיעה גם על מנת להחמיר.
3. " כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" – את הנהגה זו מכנה האר"י הנהגת הגלות4.
הבריאה והחיים עצמם הם "שגרתיים" אך ישנם גם שינויים בחיים.
הגלות היא מציאות שנוצרה בעקבות חטאינו, ואין אנחנו יכולים להחזיר את הדברים לכלל עד שיחזירנו הכתוב למקומנו, אין אנו יכולים לצאת מן הגלות עד שהקב"ה יסייענו לצאת מן הגלות. הגלות מתפקדת כמעין משל ליציאה מן הסדר הטבעי והרגיל וכאשר דבר יוצא מן הסדר יש צורך בכתוב עצמו כדי להחזיר אותו לסדר הראוי.
אם נתבונן, נראה כי ניתן לראות מבנה העולה מבין הדברים: הבריאה, החיים הנמשכים מהבריאה, ויכולת החזרה לכלל שנגרמו עקב שינויים.
מתוך הבנה זו ננסה להתבונן בצורות הלימודים בפרשת נזיקין.
בפרשת הנזיקין מופיעות שלשת המידות הללו בלימודים שונים וננסה לראות איך המבנה שראינו לעיל משפיע על הבנתנו את הלימודים:
מכילתא דרשב"י משפטים, כ"ב, ד'
"ושלח את בעירו", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה, מנין לרגל לשבר בדרך הילוכה, תלמוד לומר "ושלח את בעירו"… אין לי אלא זו בלבד, מנין הזיקה כדרכה כדרך הילוכה, חמור במשאוי שעליו כדרך הילוכו, מה אלו מיוחדין שהזיקו כדרכן ובראוי להן משלמין נזק שלם, כך כל המזיק כדרכו ובראוי לו משלם נזק שלם. "ושלח את בעירה", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה, מנין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה, תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים. יכול על הכל משלם נזק שלם, ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא, להקיש אליו, מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם, כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם.
בלימוד זה הלימוד הוא במידת: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
הלימוד עצמו הוא מקרן שהיא נזק משונה ובמצב כזה משלמים חצי נזק בלבד ולא נזק שלם.
בעקבות לימוד מהקרן למדנו גם לשן ורגל שחייבים בהם על נזק שאינו ראוי בחצי נזק.
כלומר הקרן הייתה בכלל של שן ורגל ויצאה מהכלל של תשלומין לעניין נזק שלם, כדי ללמד שבכל דבר משונה משלמים חצי נזק בלבד.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה י
וכי יגח שור איש. אף השור היה בכלל שנאמר מכה איש ומת (והמית איש או אשה), והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא בסקילה, לכך נאמ' בפרשה זו.
בלימוד זה הלימוד הוא במידת: דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר.
הלימוד עצמו הוא בנוגע לכך שבעוד אדם שהורג אדם, נהרג במיתת סייף, שור שהורג שור נסקל מיידית. היינו מצפים ששור אפילו לא ייהרג כלל שהרי אין כאן לא התראה ולא שום דעת שבעקבותה נהרוג אותו, אלא שהתורה מלמדתנו שמיתתו של השור חמורה יותר(סקילה) ואינה צריכה התראה.
אצלנו הלימוד בא להחמיר שאנו 'דורשים' פחות מהשור על מנת שייהרג בסקילה.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה י
השור יסקל. למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, אם התם בסקילה מועד לא יהא בסקילה, לא, אם אמרת בתם שאינו משלם את הכופר, לפיכך הוא בסקילה, תאמר במועד שהוא משלם את הכופר, לפיכך לא יהא בסקילה, תלמוד לומר השור יסקל.
בלימוד זה הלימוד הוא במידת: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
הלימוד עצמו הוא ששור תם נסקל ולא משלם כופר ויכולנו לחשוב שמכיוון ששור מועד משלם כופר אין מיתתו בסקילה לפיכך כתבה התורה שגם השור המועד נסקל.
כלומר השור יצא מכלל הסקילה בעצם חיובו בכופר והכתוב מחזירו לכלל סקילה בפירוש על אף הכופר.
לאחר שהבנו את הלימודים ננסה להבין את הקשר בין ההלכה לבין המידה בה היא נלמדה.
נתמקד ראשית בשתי הדרשות הראשונות וביחס ביניהן:
במדרש הראשון שראינו, השור מתואר כחלק מהצומח-הכלל ממנו יצא השור הוא ביעור שדה, וממילא אנחנו מסיקים שהחי(השור) והצומח(השדה שנאכל) הם בכלל אחד.
במדרש השני לעומת זאת, השור מצטרף לאדם-השור היה בכלל מיתה כמו אדם אך בלימוד הוא יוצא מאותו הכלל.
למעשה על מנת להבין מה המהות אנו מסתכלים על הכלל ממנו הוא יצא.
הדברים מתאימים לשתי הדרשות:
כשאומרים שהשור הוא חלק מכלל של חי וצומח, ניתן לראות בבירור שהשור יוצא כאן מכלל של בריאה-הצומח עצמו. אם כך בהחלט ראוי שילמד במידת הבריאה.
אך כאשר אנחנו אומרים שהשור הוא חלק מכלל של אדם, אנו מסתכלים על החיות שבשור ובאדם-מידת הטוען והמשכיות החיים בכללה. לפיכך ראוי שילמד דין זה במידת החיים.
כעת נראה את תוכן הדרשה השלישית, הנהגת הגלות:
הכופר הוא הדבר החדש, כמעין תמורה, לעונש שהיה אמור לבוא על המזיק.
כדברי הזוהר חדש על התלמוד הבבלי שמשמש כתמורה ותחליף לתלמוד הירושלמי כך אנו מבינים שיש יציאה מן הסדר הרגיל בכל תמורה והחלפה של דבר במשנהו.
ולכן זוהי הנהגת הגלות. התורה מחזירה את הדברים למקומם- גם הבעלים היה אמור למות אלא שיש תמורה למיתתו, עליו לשלם את הכופר ולהיות אחראי על חטאיו וממילא יגאל האדם ורק השור יומת. בצורה זו יש יציאה מן הסדר הרגיל-יצא השור שיש בו כופר מן הכלל ומן הסדר הרגיל והחזירו הכתוב לכללו במפורש.
באופן זה ביארנו כי יש קשר בין כל לימוד לבין הצורה בה הוא נלמד ולמעשה נוצר ממש מבנה של לימוד-בריאה, חיים וגלות.
1 ע"ע דוגמאות רבות באתר לימוד י"ג מידות.
2 כל דבר שהיה בכלל וכו'. לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם(פרי עץ חיים, שער עולם העשייה).
3 וכל דבר כו'. לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. (פרי עץ חיים, שער עולם העשייה).
4 כל דבר כו' ויצא לדון כו'. ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת… הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח. (פרי עץ חיים, שער עולם העשייה).