מנין מצוות נזיקין

בשיעורנו נסתכל מהכלל אל הפרט, מהמצוות בתורה עד לסוגיות העוסקות במצוות הקשורות לנזיקין.
על מי מוטלת המצווה לשלם את הנזק?
הגמרא מגדירה את הנזיקין המלוה הכתובה בתורה, התוס' מבארים שמה שמחייב אותנו להחזיר את ההלוואה זו לא התורה אלא המציאות. אומנם פריעת בעל חוב מצווה, אך זו מצווה מציאותית. לכן אדם לא יכול להתעסק במצוות אחרות כל היום, לומר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ולא להחזיר את הלוואתו.
זאת בניגוד לנזיקין ותשלומי הנזיקין. החזרת החוב של הנזק אינה מציאותית אלא מתוך התורה, ומלוה הכתובה בתורה היא כמו מלוה הכתובה בשטר לעניין דיניה.
תוספות בכורות מ"ח ע"א:

מלוה הכתובה בתורה – היינו דוקא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין וכיוצא בהן שלא נתחייבו אם לא שחייבתו תורה, אבל מלוה על פה, אף על גב דכתיב "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט", לא כתובה להיות כתובה בשטר ואף על גב דאיירי על פה, דלא חייבתו ממה שכתובה בתורה כיון דבלאו הכי פשיטא הוא שיש לו לשלם מה שהלווהו.

הרמב"ם מגדיר את המצוות הללו כדינים-המצווה היא לדון:
ספר המצוות לרמב"ם עשה

והמצוה הרל"ז היא שצונו לדון בדין השור והוא אמרו יתעלה "וכי יגח שור וכו' וכי יגוף שור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בששה פרקים הראשונים ממסכת קמא.
והמצוה הרל"ח היא שצונו לדון בדין הבור והוא אמרו יתעלה "וכי יפתח איש בור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בפרק שלישי וחמישי ממסכת בבא קמא.
והמצוה הרל"ט היא התורה שהורנו בדין הגנב שנקנוס אותו תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו ובכלל כל משפטי הגנב כמו שהתבאר בכתוב. וכבר התבאר דקדוק דין זה כולו בפרק שביעי מקמא ובשמיני מסנהדרין ובשלישי ממציעא ובמקומות מעטים מכתובות וקדושין ושבועות.
והמצוה הר"מ היא התורה שהורנו בדין ההבער והוא אמרו יתעלה "כי יבער איש שדה או כרם וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בכללו בשני וששי מבבא קמא ובחמישי מגיטין.
והמצוה הרמ"א היא שצונו בדין ההבערה והוא אמרו יתעלה "כי תצא אש". וכבר התבאר דקדוק דין זה בשני וששי מקמא.

וכך גם ספר החינוך מגדיר:
ספר החינוך מצוה נ"ג

…ונוהגת בזכרים שעליהם לעשות דין ולא בנקבות שהן אינן דנות, אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו.

אם המצוות הן דין, האם החיוב הוא על בעלי הדין או על בית הדין?
ודאי שכאשר יש פגיעה בממון האחר יש אירוע משפטי ובית הדין צריך להתעסק בזה. אך השאלה מה העיקר-אירוע משפטי של בית הדין או אירוע ממוני בין בני אדם(והם יכולים לשלם ביניהם לפי איך שיסכמו).
יש משנה בפרק ג הכותבת כך:
בבא קמא פ"ג מ"ט:

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור.

והגמרא שואלת:
בבא קמא ל"ג ע"א:

מתניתין מני, רבי עקיבא היא, דתניא יושם השור בבית דין, דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הוחלט השור. במאי קמיפלגי, ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה, ור' עקיבא סבר שותפי נינהו, וקמיפלגי בהאי קרא: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", ר' ישמעאל סבר לבי דינא קמזהר רחמנא, ור' עקיבא סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא.

הגמרא מחלקת בין שיטת ר' ישמעאל, שאומר שבית הדין צריכים להתעסק בדין והאזהרה של התורה היא עליהם, ואילו לפי ר' עקיבא התורה מדברת למזיק ולניזק, להפוך לשותפים ולשלם כמו שצריך ביניהם, גם בלי בית הדין.
הרמב"ם פוסק כר' עקיבא:
הרמב"ם נזקי ממון פ"ט הי"ב:

שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפין בו.

המזיק והניזק הופכים לשותפים, כשיטת ר' עקיבא
ואילו הרס"ג פוסק את המצווה ברשימת המצוות המוטלות על הציבור, וממילא ברור שלשיטתו זו מצווה ציבורית. לשיטתו נזק זה קלקול ציבורי ולא רק מקרה פרטי בין המזיק והניזק, ולכן על בית הדין לטפל בכך.
הר"י פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג רושם כך בפירוש:
ביאור הרי"פ פערלא על הרס"ג (פרשיות י"ט-כ"ב) בהקדמה למנין הפרשיות (אות י"ג):

…כי אף אמנם גדרן של פרשיות הללו הוא שהן מצוות המוטלות על הצבור, מכל מקום אין כולן שוות ממש בעצמותן. כי רק רובן הם מצוות המסורות רק לצבור, אבל אין היחיד חייב בהן, כמו פרשת שופטים ושוטרים… אבל הרבה מהן עיקר חיובן מוטל על היחידים, אלא משום שלפי מנהגן של רוב בני אדם בענינים אלו, אינם עושים את חובתן המוטלת עליהם אלא על ידי כפייה על פי הציבור והבית דין, כגון משפטי עבד ואמה העבריים, ונזקי אדם באדם, ושור בשור, ושור באדם… ולכן כל אלה הם בכלל מצוות המוטלות על הצבור והבית דין העומד בראשם.

סדר המצוות בתורה וברמב"ם

יש הבדל בין סדר המצוות בתורה ובמניין המצוות לרמב"ם ובין הסדר שהרמב"ם מונה אותן בהלכות.

גם בין מניין המצוות לסדר המצוות בתורה יש מעט הבדלים שנעמוד עליהם. הרמב"ם לא מחויב לסדר של מצוות התורה במניין המצוות שלו, לפי סדר שהרמב"ם ראה לנכון. אצלנו הוא כן הולך לפי סדר התורה, מלבד שינויים קלים.
נפתח בפסוקי התורה:

(ב) כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
…
(כח) וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
(כט) וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
(ל) אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
(לא) אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
(לב) אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
(לג) וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
(לד) בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
(לה) וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן:
(לו) א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
(לז) כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:
פרק כב
(א) אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים:
(ב) אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ:
(ג) אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם: ס
(ד) כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם: ס
(ה) כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה: ס
(ו) כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם:
(ז) אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ:
(ח) עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: ס
(ט) כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה:
(י) שְׁבֻעַ֣ת יְקֹוָ֗ק תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם:
(יא) וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו:
(יב) אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: פ
(יג) וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם:
(יד) אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ: ס

התורה פותחת מהכבד אל הקל-עוסקים בפגיעה באדם, בבעלי החיים, בצומח ובדומם.
אך התורה פותחת דווקא בעבד, מדוע העבד הוא לפני האדם הרגיל?
האבן עזרא עומד על כך:
אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק כא פסוק ב (פרשת משפטים)

כי תקנה אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו. ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד.

עבד זה הדבר הקשה ביותר לפי האבן עזרא. אין דבר יותר נורא מעבדות, יותר ממוות!
אך הרמב"ם כנראה סובר מעט אחרת מהאבן עזרא. נסתכל על סדר המצוות של הרמב"ם:
ספר המצוות לרמב"ם עשה

והמצוה הרל"ז היא שצונו לדון בדין השור והוא אמרו יתעלה "וכי יגח שור וכו' וכי יגוף שור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בששה פרקים הראשונים ממסכת קמא.
והמצוה הרל"ח היא שצונו לדון בדין הבור והוא אמרו יתעלה "וכי יפתח איש בור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בפרק שלישי וחמישי ממסכת בבא קמא.
והמצוה הרל"ט היא התורה שהורנו בדין הגנב שנקנוס אותו תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו ובכלל כל משפטי הגנב כמו שהתבאר בכתוב. וכבר התבאר דקדוק דין זה כולו בפרק שביעי מקמא ובשמיני מסנהדרין ובשלישי ממציעא ובמקומות מעטים מכתובות וקדושין ושבועות.
והמצוה הר"מ היא התורה שהורנו בדין ההבער והוא אמרו יתעלה "כי יבער איש שדה או כרם וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בכללו בשני וששי מבבא קמא ובחמישי מגיטין.
והמצוה הרמ"א היא שצונו בדין ההבערה והוא אמרו יתעלה "כי תצא אש". וכבר התבאר דקדוק דין זה בשני וששי מקמא.

הסדר הוא כמו סדר התורה, ואפילו הגנב שלא קשור הוא מכניס כמו סדר התורה.
אך אם נסתכל על התמונה הרחבה של סדר המצוות נראה שיש הבדל:
מנין המצוות לרמב"ם

רכד להלקות הרשעים שנ' והפילו השופט והכהו.
רכה להגלות רוצח בשגגה שנ' וישב שם עד מות הכהן וכו'.
רכו להיות בית דין הורגין בסיף שנ' נקם ינקם.
רכז להיות בית דין הורגין בחנק שנ' מות יומת הנואף והנואפת.
רכח להיות בית דין שורפין באש שנ' באש ישרפו אותו ואתהן.
רכט להיות בית דין סוקלין באבנים שנ' וסקלתם אותם.
רל לתלות מי שנתחייב תלייה שנ' ותלית אותו על עץ.
רלא לקבור הנהרג ביומו שנ' כי קבור תקברנו ביום ההוא.
רלב לדון בעבד עברי כהלכותיו שנ' כי תקנה עבד עברי וכו'.
רלג ליעד אמה עבריה שנ' אשר לא יעדה, ואם לבנו ייעדנה.
רלד לפדות אמה עבריה שנ' והפדה.
רלה לעבוד בעבד כנעני לעולם שנ' לעולם בהם תעבודו.
רלו להיות החובל משלם ממון שנ' וכי יריבון אנשים והכה.
רלז לדון בנזקי בהמה שנ' כי יגוף שור איש את שור רעהו.
רלח לדון בנזקי הבור שנ' כי יפתח איש בור.
רלט לדון בגנב בתשלומין או במיתה שנ' וכי יגנוב וכו' אם במחתרת וכו', וגונב איש וגו'. +/השגת הראב"ד */ לדון בגנב בתשלומין או במיתה שנ' וכי יגנוב איש, אם במחתרת ימצא הגנב וגונב איש ומכרו. א"א ולמה לא יחשבו שתים ושלש.+
רמ לדון בנזקי הבער שנ' כי יבער איש שדה או כרם.
רמא לדון בנזקי האש שנ' כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל.
רמב לדון בדין שומר חנם שנ' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים.
רמג לדון בדין נושא שכר ושוכר שנ' כי יתן איש אל רעהו חמור או שור וכו'.
רמד לדון בדין השואל שנ' וכי ישאל איש מעם רעהו.
רמה לדון בדין מקח וממכר שנ' וכי תמכרו ממכר לעמיתך.
רמו לדון בדין טוען וכופר שנ' על כל דבר פשע על שור וכו'.

השינוי היחיד הוא מצוות העבד. מצוות העבד אינה מופיעה במקומה הרגיל. מצד אחד התורה מסודרת מהכבד לקל ומנגד עבד זה לא יהרג ואל יעבור כמו מוות. אז מדוע לפי הרמב"ם התורה התחילה עם עבד? הוא כנראה סובר שלא שמו אותו על ההתחלה כי הוא הכי חמור, אלא שכנראה הוא סובר שמצוות העבד מופיעה בהתחלה בהמשך למעמד הר סיני בו הצטווינו להיות עבדי ה' בלבד. הוא עדיין מסדר את העבד במקום השני החמור גם הוא.

סדר המצוות בהלכות של הרמב"ם
בהלכות הרמב"ם מסדר את הסדר בדיוק בצורה ההפוכה לסדרו בתורה-והוא מתחיל מהקל אל הכבד:

ספר נזיקין לרמב"ם
הלכות נזקי ממון
הלכות גניבה
הלכות גזילה ואבדה
הלכות חובל ומזיק
הלכות רוצח ושמירת נפש

אם נסתכל בתוך סדר המצוות של הרמב"ם בנזקי הממון נראה עוד דבר מעניין:
הרמב"ם (תחילת הל' נזקי ממון):

הלכות נזקי ממון יש בכללן ארבע מצות עשה וזה הוא פרטן: א. דין השור. ב. דין ההבער. ג. דין הבור. ד. דין ההבערה.

מדוע ההבער מופיע לפני הבור, הרי בסדר התורה זה לא כך?
המצוות בנויות מהפנים אל החוץ מצד האמת, אך אנו פוגשים את המצוות מהחוץ אל הפנים-ככל שאנו מתקרבים אל ה' אנו יכולים להגיע למצוות פנימיות יותר. כך למשל ניתן לראות במצוות של קריאת שמע, שהתורה מתחילה במצוות האמוניות ועוברת לתפילין, ציצית ומזוזות. ואילו הרמב"ם רשם זאת הפוך.
כך גם כאן-התורה מתחילה מהפנים-מהאדם, דרך החי והצומח ועד הדומם. לכן הרמב"ם סידר את סדר המצוות כך. לעומת זאת בהלכות הרמב"ם מתחיל מהמפגש שלנו עם המציאות-מהצד החיצוני של נזקי הממון על ידי הממון ועד לצד הפנימי של נזקים ופגיעה באדם עצמו על ידי האדם עצמו. יש פה מדרג מהחוץ הקל לפנים הכבד.
לעניין גניבה ביחס לגזילה ואבידה-הגונב מכיר בבעלות האדם על רכושו וגונב בצנעה, אך הגוזל מערער על עצם הקשר בין האדם לממונו ולא עושה זאת בהיחבא, ובמידה פחותה גם מי שלא מחזיר אבידה מערער על האדם בין האדם לרכושו ולכן מרשה לעצמו לקחת את ממון חבירו(אומנם לא לוקח לו ישירות ועדיין זה רומז על זה).
לעניין חובל ומזיק-חובל זה בגוף חבירו אך מזיק זה מזיק ממונו! איך זה באותה הדרגה? לאחר שהרמב"ם התחיל בדיני אדם החובל ופוגע בעצמו הוא הוסיף כבר את המזיק בעצמו את ממון חבירו.
נחזור לסדר בתוך ארבעה אבות הנזיקין לרמב"ם בהלכות: שור, הבער, בור והבערה
כבר הסברנו שהסדר בהלכות בנוי לפי סדר המציאות מהחוץ אל הפנים.
שור הוא החלק הראשון, כי אדם צריך לשמור את שורו קודם כל דווקא משום שלשור יש חיות משל עצמו.
לאחר מכן יש הבער. יש הבדל בין אש לבעירה. אש זה עצם העניין לפני ההזקה, אך כאשר הדבר נהפך להיות בעירה הוא כבר מזיק. הבער הכוונה לבעירה השורפת ופוגעת, ועל דבר זה האדם צריך לשמור משום שהוא יכול להתפשט.
לאחר מכן הבור שנמצא במקום ובסוף הבערה שהכוונה לאש כאשר היא מופיעה כאש ולא אמורה לפגוע.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *