שן ורגל ברשות הרבים

נדון בשיעורנו בדין המיוחד של שן ורגל ברשות הרבים. הרי"ף מביא בהלכותיו:
רי"ף מסכת בבא קמא דף א עמוד ב

וכולהו בין אבות בין תולדות מועדין מתחלתן נינהו לבד מקרן דתם ולבסוף מועד הוא ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא:

הרא"ש שואל על כך "ובער בשדה אחר" ולא ברשות הרבים וזה פשוט גזירת הכתוב! ומתרץ שהרי"ף כנראה רצה להביא את טעם המקרא כי אולי יש לזה נפקא מינות.
אנחנו נשאל על כך-מדוע באמת הרי"ף הביא לנו את טעם המקרא, מה הרי"ף מוסיף לנו בכך שהוא אומר שהפטור נובע מכך שזה "אוריחייהו"? הרי הרי"ף לא פוסק במקומות אחרים על פי טעם הפסוקים?
גם ברמב"ם יש להתבונן:
הלכה ז

כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכל תם משלם חצי נזק מגופו, במה דברים אמורים בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק, והרי מפורש בתורה +שמות כ"ב ד'+ ושלח את בעירה ובער בשדה אחר.

הרמב"ם מסביר שאם הניזק נכנס לרשות המזיק אזי המזיק פטור כי הניזק לא היה צריך להכנס לחצרו, ובנוסף שיש פסוק של "ושלח את בעירו"-בשגה אחר ולא בשדה של עצמך.
אך הרמ"א מקשה על כך:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שפט סעיף י

בד"א, כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו. אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית, הרי זה פטור על הכל, שהרי הוא אומר לו: אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק. הרי מפורש בתורה, ושלח את בעירו ובער בשדה אחר (שמות כב, ד). הגה: כל זה לשון הרמב"ם; וצ"ע דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהם, אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו, אלא דפטור מכח דאמר ליה: אילו לא נכנסה כו'; והא דפטור ברשות המזיק דוקא שנכנס שלא ברשות, אבל נכנס ברשות, כגון פועלים הנכנסים לתבוע שכרן, ונגחן שורו של בעל הבית, חייב (טור ס"ה בשם הרא"ש).

הרמ"א אומר שהפסוק מדבר על נזקי שן ורגל, אך לעניין קרן לא צריך את הפסוק וזו סברה פשוטה שהניזק לא היה אמור להכנס כלל לרשות המזיק ומדוע צריך פסוק?
גם על המשך דברי הרמב"ם יש קושיות:
הלכה ח

הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה, אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה, ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה, אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם.

הלכה ט

היתה החצר של שניהן מיוחדת לפירות ולא להכניס לה בהמה והכניס לה אחד מן השותפין בהמתו והזיקה חייב אפילו על השן ועל הרגל, וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהן והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות והזיקה פירותיו חייב אף על השן ועל הרגל..

הרמב"ם אומר שבחצר משותפת או חצר שלא של שניהם פטורים בשן ורגל משום שיש רשות לבהמה להלך שם. אך ה"בית ישי" מקשה-בחצר שאינה של שניהם אין רשות לבהמה להלך בה!
וה"אבן האזל" מקשה גם על הלכה ט'-במקרה של חצר שמותר להכניס בה שוורים יש לשור רשות להלך, ואם כך מדוע המזיק יהיה חייב? הרי מותר לשור המזיק להיות שם?

אבן האזל הלכות נזקי ממון פרק א הלכה ח

ויש להקשות בזה בשיטת הרמב"ם לקמן בהלכה ט' דחצר מיוחדת לשניהם לשוורים ולחד לפירות חייב על השן ועל הרגל וזהו שי' רש"י ור"ת הקשה ע"ז דכיון דהוי לשניהם לשוורים היכי הוי חצר הניזק.

נסתכל על מקור נוסף שיש לשאול עליו שאלות:
בבלי בבא קמא דף טז עמוד ב

אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור

שמואל אומר שאם האריה דרס ואכל הוא פטור כי זו דרך האכילה של האריה-הוא אוכל את הבהמה תוך כדי שהיא חיה. אם הוא טרף-הרג את הבהמה ואז אכל הוא יהיה חייב כי זה משונה ותולדת הקרן.
אך הרמב"ם לא הביא את ההלכה הזו ושואלים על כך מדוע הרמב"ם השמיט זאת:
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק א סימן מז

ודבר תימה על הרמב"ם שלא חש לשמואל, שכתב בתחילת פר' נזקי ממון (פ"א ה"ו) שאותן ה' חיות מועדים בין בנגיחה בין בדריסה נזק שלם, אלמא דס"ל דארי גם כן דורס. וסובר הברייתא חיה שנכנסה לחצר הניזק כפשוטה, וכן כתב בהדיא בפ"ג (ה"ז) חיה שטרפה בהמה ואכלה כו'. והלא הלכה כשמואל בדיני, בפרט כאן, שאין שום מחלוקת עליו. וכך עמדה סוגיא דשמעתא. ומניין לבדות מלבו ולחלוק על התלמוד. ולהיות בעיניו התירוץ של לצדדים הנאמר בתלמוד דחויא הוא ואינה אמת.

—
כדי לענות על כך נעיין במהות פטור שן ורגל ברה"ר. נעיין במכילתא דרשב"י¹ שלעתים הרמב"ם הסתמך עליה בדינים שונים:
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק כב פסוק ד (פרשת משפטים)

ובער בשדה אחר ולא בשדה בעל הבית יכול אף על פי שנתן לו רשות בעל הבית לגדוש ת"ל ובער בשדה אחר מכל מקום.

המכילתא לכאורה סותרת את הגמרא. הגמרא אומרת שאכן לא צריך פסוק לפטור את המזיק בתוך רשותו משום שזו סברה פשוטה-הניזק לא היה אמור להכנס למזיק. אך המכילתא מצריכה פסוק-כי אם בעל הבית נתן רשות לניזק להשתמש בשטחו, אך אם בהמת המזיק תזיק לניזק המזיק כן יהיה חייב.
לכן גם במכילתא משתמשים בביטוי "נתן לו רשות"-למרות שזה ממונו של המזיק אם המזיק אפשר לניזק להשתמש ברשותו הוא ממש מעין "נתן לו רשות" וממילא זה רשות הניזק והמזיק יתחייב על כך.

רשות הרבים-הפקר או רשות משותפת?
יש חקירה של ה"דבר אברהם" שחוקר מהי רשות הרבים? האם רה"ר שייכת לכולם או לא שייכת לאף אחד?
האם רה"ר תחשב כהפקר או תחשב כרשות של כולם?
מה הנפקא מינה? אם מישהו משתמש ברשות הרבים בצורה הרגילה-כי אורחיה, אזי הוא אמור להיות פטור מנזק ברה"ר שהרי השתמש ברשות. ניתן לראות מהר"ן שרשות הרבים שייכת לכל אדם, וד' האמות של אדם לעניין שבת הם ממש רשותו של האדם ברשות הרבים:
חדושי הר"ן שבת דף עג עמוד א

והמוציא מרשות לרשות. וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ארבעה אמות ברשות הרבים. י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא היא לפי שארבע אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לארבע אמותיו הוה ליה מוציא מרשות לרשות. וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירא לה היינו לחייב בה מדין מוציא ומשום הכי עונשין עליה מפני שנסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מחייב עלה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דמחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי מפני המחלוקת רבי עקיבא וחכמים ר' יהודה בן לוי ר' יהושע בן לוי בשם ר' יתר עלהון הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון (לכל) [שכל] המלאכות (שזו) באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמרא דילן מסתברא לי דסבירא להו שאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרשות הרבים בינתים:

כך גם עולה מהרמב"ן, שאומר שרשות הרבים היא של הרבים ולכן אף במקום שהרבים מהלכים, אם הוא שייך לאדם פרטי הוא לא יחשב כרשות הרבים:
חדושי הרמב"ן עירובין דף נט עמוד א

יהושע אוהב ישראל היה ותקן להם דרכים וסרטיאות כל היכא דנייח תשמישתיה מסרה לרבים כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד, אלמא כל רשות שהוא קנוי ליחיד אין חייבין עליו משום רה"ר אף על פי שרבים עוברין בתוכן, מ"ט רשות הרבים כשמה שהיא של רבים, לפיכך עיר של יחיד כיון שמתחלה אין בה רה"ר מערבין אותה בלא שיור, אבל עיר של רבים אף על פי שנעשית של יחיד ועכשיו אין חייבים בה משום רה"ר אין מערבין את כולה בלא שיור, גזרו סופה משום תחלתה דילמא אתי לאיחלופי, ובודאי כל שכן שהיה לנו לגזור בעיר של יחיד ונעשית של רבים שהרי עכשיו של רבים היא, לפיכך שאלו בגמ' היכי דמי עיר של יחיד ונעשית של רבים שאם באו שם רבים וקנו דיורה מן היחיד ונעשית קנויה לרבים רה"ר שבה זהו רה"ר (שבה) וכיון שהיא של תורה צריכה היא שיור

נראה שכך ניתן להבין את ההבדל בין הגמרא למכילתא.
הגמרא בסוגייה של שמואל סוברת שרשות הרבים היא הפקר וממילא צריך לחדש שברשות הרבים פטורים בשן ורגל למרות שזה לא נחשב רשותך. לכן אפילו אריה שאוכל כדרכו יחשב כפטור כי המזיק תמיד פטור ברשות הרבים ללא סיבה כלל.
אך לפי המכילתא ניתן להסביר אחרת. במכילתא סוברים שרשות הרבים של כולם ולכן צריך לבדוק מי השתמש כדרכו ומי לא. להשאיר פירות וכלים ברשות הרבים זה לא כדרכו שהרי רשות הרבים נתנה להילוך-אז הניזק הזיק שלא כדרכו, ואילו המזיק השתמש כדרכו, ממילא זה כמו נזק ברשות המזיק כי הניזק השתמש ברשות הרבים שלא כדרכה ולכן יהיה פטור.
אך ארי שהזיק יחייב את בעליו כי זה לא דרך השימוש הרגילה.
"ובער בשדה אחר"-ולא בשדה של בעל הבית, וברשות הרבים השייכת לכולם והמזיק משתמש בה כדרכה ממילא זה נחשב כמקומו של המזיק וממילא המזיק יפטר בשן ורגל ברשות הרבים.
כאשר הרי"ף אומר שהפטור הוא כי אורחייהו הוא נוקט עמדה שרשות הרבים שייכת לכולם והשאלה אם המזיק השתמש בה בצורה הרגילה שלה.
הרמב"ם מביא פסוק כמו המכילתא, שזה פסוק שמסביר את עצם הפטור-כי צריך לפגוע דווקא בשדה אחר ואם לא הזקת בשדה אחר אתה תפטר מתוך הסברה של "תורך ברשותי מאי בעי?"
אומנם הרי"ף והרמב"ם נוקטים לכאורה כמכילתא, אך ניתן לתרץ שהרי"ף סובר שהגמרא עצמה טוענת שרה"ר שייכת לכולם, ושמואל הוא שיטת יחיד בגמרא ולכן המשך הגמרא שממנה עולה פטור אחר ברשות הרבים על ידי פסוק הוא לא פוסק בכל מקרה.
בחידושי ר' חיים "סטנסין" הוא מסביר את הביטוי "תורך בשדי מאי בעי", מעין הדברים ניתן למצוא גם בחידושיו על הש"ס:
חדושי הגר"ח מסכת שבועות דף מא עמוד א

אבל מלשון הרמב"ם לא משמע כן דז"ל (בפי"א מהל' מלוה ולוה ה"א) המלוה את חבירו בפני עדים וכו' זו נקראת מלוה ע"פ ואי"צ לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, עכ"ל.

זו לא סברה שבגללה מחייבים או פוטרים אלא זה עצם הגדר. למשל בשטר-כל העניין של השטר זה שאם יש שטר לאדם הצד השני לא יכול לטעון שהוא פרע את החוב. היה תנאי בעת כתיבת השטר שצריך לפרוע את החוב בעדים ואם לא הפורע לא נאמן מכוח השטר. השטר הוא כוח שמחייב.
כך גם לעניין חצר-זו הגדרה המוסכמת בחוק שאסור לאף אדם אחר להשתמש ברשותו של אדם אחר ואם הוא הפר זאת אז המזיק יהיה פטור. כאשר רשות "ובער בשדה אחר"-זה מוציא בשדה ששייכת לך. זו לא סברה הפוטרת אלא זו עצם ההגדרה-אתה חייב בשדה שאין לך רשות לשים בה פירות. לכן אם אדם הרשה לניזק להשתמש בחצרו המזיק אכן יהיה חייב לשלם לניזק את הנזק.
אם הפסוק הוא לא סברה אלא קביעה שדורשת שכדי להתחייב חייבים להזיק במקום שלמזיק אין רשות ולניזק יש רשות, וזה מה שפוטר למשל שן ורגל ברשות ורגל.
לכן הרמב"ם מביא גם את הפסוק-הוא מבין את הדין "שורך ברשותי מה עושה?" ופוטר משום "שנאמר" ומצטט "ובער בשדה אחר".
סיכום ופתרון השאלות
נחזור לסברת בן ישי-מדוע בחצר שאינה של שניהם פטור? משום שזה גם לא רשותו של הניזק אז גם הניזק היה שלא ברשותו וממילא אין לו יכולת וכוח לתבוע מישהו אחר פיצויים במקום שאינו רשותו ואין לו רשות להשתמש בו, שהרי כל הלימוד של "שדה אחר" הוא שרק בעל הרשות על המקום יכול לתבוע את מי שהשתמש במקומו ללא רשותו והזיק².
נמשיך לקושיית אבן האזל-ברשות הרבים אכן הרשות מותרת רק למי שמשתמש כדרכו כאשר הניזק לא משתמש כרשותו ומשאיר את הפירות, שהרי הפירות לא אמורים להיות מונחים ברשות הרבים.
אך בחצר משותפת, כאשר רק לאדם אחר יש רשות להכניס פירות, אז רשותו על הפירות מצמצמת את רשות המזיק על שורו, ויש רשות לשורו להיות בחצר גם אם לא יזיק לפירות הניזק משום שביחס לפירות אכן הניזק השתמש בחצר כרכו וזה אכן יצמצמם את ההיתר של שור המזיק.
נחזור למקרה עם האריה-כיוון שלפי שמואל רשות הרבים היא הפקר³, לכן מותר להכנס עם אריה לרשות הרבים. מי שסובר שרשות הרבים היא משותפת לכולם אזי אסור להכניס אריה לרשות הרבים כי כמו שרשות הפירות מצמצמת את היתר השור בחצר השותפים בהלכה ט' ברמב"ם, כך היתר הכנסת השוורים לרשות הרבים מצמצמת את ההיתר להכניס את הארי לרשות הרבים.
בניגוד לשמואל, כמו שראינו, הר"ן והרמב"ן מוכיחים שהגדרת רשות הרבים משותפת, לפחות לעניין שבת, לכולם. בירושלמי משווים את רה"ר לעניין שבת ולעניין הנזיקין, ומגדיר גם "כרמלית בנזיקין". כנראה הרמב"ם החליט לפסוק כמו כל הגמרות הנ"ל שהראשונים הביאו וכן כמו המכילתא ולא כשיטת שמואל שהרמב"ם סובר שלא נפסקה ההלכה כמותו.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *