דרכי לימוד – גזרה שווה 'בעצם' – פנימיות שמתגלה ביום הכיפורים

השיעור היום יעסוק במידת "גזרה שווה" מתוך י"ג המידות שהתורה נדרשת בהם ודוגמה מעשית מתוך הסוגיות הנלמדות במסכת יומא:

בבלי יומא דף פא עמוד א
אמר רבינא האי תנא עצם עצם גמר מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן לאיי אפנויי מופנה חמשה קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא

הגמרא לומדת גזרה שווה משני פסוקים צמודים בפרשת אמור:

ויקרא פרק כג פסוק כח – כט
(כח) וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:
(כט) כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ:

בגזרה שווה יש דין של 'מופנה' רק אם אין לימוד אחר הנלמד מהפס' אזי ניתן ללמוד ממנו גזרה שווה ולא ניתן להשיב על הגזרה השווה ולפרוך אותה.
מהלימוד מתחדש שגם בעינוי יש אזהרה למרות שלא נכתב במפורש אך גזרה שווה ממלאכה שם יש גם אזהרה וגם עונש כך בעינוי יש גם אזהרה וגם עונש.

האר"י הקדוש גילה לנו שכל אחת מי"ג המידות מראות לנו דרך מסוימת שבה הקב"ה מנהיג את עולמו כשמידת הגזרה שווה היא מידת התפארת, הנהגה ממוזגת, לא רק דין ולא רק רחמים אלא דבר השווה הנמצא בשניהם.
עלינו לבאר מדוע את הדין הזה של יום הכיפורים לומדים דווקא בגזרה שווה?
ישנם 3 ביאורים מרכזיים לי"ג המידות וההנהגות שלהם:
1. בכתבי האר"י
2. בכתבי הרמ"ע מפאנו
3. בכתבי הרב קוק
ונראה את דבריהם על פי סדר הדורות:

האר"י בביאורו לגזירה שוה:
"לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".

האר"י כאמור רואה את מרכז הלימוד בגזרה שווה כמציאות – קו השוה, דין ממוצע השוה לשני הדינים הנלמדים.

הרמ"ע מפאנו בביאורו לגזירה שוה:
"גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".

הרמ"ע מדגיש את הגזירה של החיצוניות על מנת להגיע לתוכן הפנימי הזהה שבשני הדינים.

הרב קוק עולת ראי"ה בי"ג מידות התורה נדרשת – גזירה שוה:
"אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן על ידי שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה".

הרב קוק מסביר שגזרה שווה היא מילה שווה שמופיעה בשני המקומות כדי להראות לנו שמאותה המילה הזהה מתגלה לנו שגם בצורה הפנימית יש שוויון מסוים בין שני הדינים שעלינו לעמוד עליו, זאת אע"פ שבמבט ראשוני יכולנו לחשוב שאין קשר בין שני הדינים השונים, המילה הזהה באה ומלמדת אותנו על עומק פנימי.

איך כל אחד מהגדולים שראינו הבין את הגזרה השווה – מה הוראת המילה "גזירה"?
1. גזירה – כלומר חוק אלוקי קבוע שלא ניתן לשנותו.
2. גזירה – מלשון לגזור דהיינו לחתוך.
3. גזירה – מלשון מילה, כמו חיתוך המילים או ברית המילה שבה חותכים את הערלה¹.
ויש להתאים בין ההוראות השונות של המילה לבין הדעה בהסברת ההנהגה במידת הגזרה השווה:
1. לאר"י הקדוש – הוראת המילה גזרה היא מלשון החוק האלוקי הקבוע לשני הדינים.
2. לרמ"ע מפאנו – הוראת המילה גזרה היא מלשון לגזור את הקליפות החיצוניות שמונעות מאיתנו לראות את ההשוואה העמוקה בין הדינים.
3. הרב קוק – הוראת המילה גזרה היא מלשון מילה, המילה הזהה שבתוכן הלימוד מלמדת אותנו כיצד לראות את הדינים בפנימיותם והיסוד ששווה ביניהם.

ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה סט
שלא לקלל הדיינים, שנאמר [שמות כ"ב, כ"ז] אלהים לא תקלל, ופירושו לדיינים כמו [שם כ"ב, ח'] אשר ירשיעון אלהים. והוציאן הכתוב בלשון אלהים כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם יתברך, כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי אזהרה לברכת השם מדכתיב אלהים לא תקלל, ומה שכתוב במקום אחר [ויקרא כ"ד, ט"ז] ונוקב שם ה' מות יומת, זהו העונש, אבל האזהרה היא מכאן, כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד עונש שמענו אזהרה מנין, והענין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו.

ספר החינוך מסביר מה הכוונה שאנחנו אומרים שאי אפשר להעניש אלא אם כן הזהיר, מדוע אנחנו צריכים אזהרה? אם התורה אסרה זאת ואמרה מה יהיה עונשו של האדם, מדוע צריך להוסיף אזהרה?
נסביר מה ההיגיון שבדבר נעשה זאת ע"י דימוי הדבר לחוק אם לפי החוק כתוב שאדם שנוסע מעל המהירות המותרת ישללו לו את הרישיון, ממילא הוא מבין שאין לו לנסוע כך!לא היינו חושבים שצריך גם להזהיר אותו בנפרד.
אלא שמפה נבין בדיוק מה הסברה לחייב אזהרה, אותו אדם לכאורה יכול לשקול- אני מוכן לשאת בעונש ולכן אין לי בעיה לנסוע מעל המהירות המותרת, לא כך אומרת התורה! אסור לעשות, בצורה מוחלטת, גם אם האדם ישקול ויגיד שהוא מוכן לשאת בעונש, אין מתאפשר לו לעשות כן, ישנה אזהרה מלבד העונש.
קודם כל התורה מלמדת אותנו שהדבר שנאסר והינו אסור בשום צורה ואי אפשר לשאת ולתת, להיות מוכן לקבל את העונש בתמורה ללעבור על החוק. ורק לאחר מכן התורה מצווה ומגדירה גם שאם אדם אכן יעבור על הדבר האסור הוא יענש.

איפה הדין של גזרה שווה פוגש אותנו ביום כיפור? ביום כיפור לא ניכר ההבדל בין בני האדם כולם שווים.
הלימוד מהמידה מוסיף לנו הארה בהבנת מהותו של יום הכיפורים, בו כולנו ב"גזרה שווה", כולנו שווים – אנחנו מתפללים גם עם העבריינים, כולם לא אוכלים, כולם עם בגדים לבנים וכו'
ביום הכיפורים מתגלה אורה של הנשמה הפנימית שבערכה כולם שווים, זהים דברים אלו לדברי האר"י, כך מתגלה הקו השווה, הממצע בין כולנו.

הבנתו של הרמ"ע מתגלה לנו ביום הכיפורים דרך התשובה והכפרה, כל החטאים החיצונים נגזרים מאיתנו ומתכפרים ונשארת רק פנימיותו.
והבנתו של הרב קוק מתגלה לנו בהוראה הזהה – לשבות, גם איסור המלאכה וגם התענית מופיעים בתורה תחת ההוראה לשבות:

רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה א
מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר +ויקרא ט"ז, ויקרא כ"ג+ שבת שבתון הוא לכם, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר +במדבר כ"ט+ ובעשור וגו' כל מלאכה לא תעשו, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ד
מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר +ויקרא ט"ז+ תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר +ויקרא כ"ג+ כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.

יש שדנו, מה קורה אם האדם נאנס לשבור את הצום ולאכול, האם מכיוון שכבר אכל מותר לו להמשיך באכילתו? ומתרצים כפי שהסברנו לעיל האכילה היא כמו מלאכה, אם אדם עבר ועשה מלאכה וכי יעלה על דעתנו שכעת נתיר לו לעשות מלאכה נוספת? ברור שאין זה כך, ויהיה אסור לאדם גם להמשיך ולאכול².

כעת נותר לנו לברר מה השייכות של הדברים שאמרנו עד כה למילה המסוימת ממנה נלמדה הגזרה השווה – 'בעצם'?
המילה 'בעצם' שולחת אותנו לעצמיות, לתוכן הפנימי, ממילא הדברים עולים בקנה אחד עם המבט הפנימי שמידת הגזרה השווה לימדה אותנו על יום הכיפורים, יום הכיפורים מגלה את פנימיותנו ואנו מתעלים מן החיצוניות שלנו ומקבלים את אורו.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *