מנהיגות בזמן משבר
כי שיחת עמך
ניתן ללמוד הרבה מן האופן שבו באה לידי ביטוי מנהיגותו של משה רבנו סביב חטא העגל. תחילה נראה כיצד מקבל משה את הידיעה על החטא1.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
לפנינו שתי פניות של ה' למשה, בלי שתופיע תגובה של משה בינתיים. מה פשר הדבר?
נראה ששאלה זו הביאה את חז"ל לומר2:
וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר.
המפרשים מסבירים את שתיקתו של משה כנובעת מכלימה שכיסתה את פניו3 או מתדהמה4. אך יתכן שיש כאן עניין אחר. הקב"ה מנסה את משה משני כיוונים: הוא מגרש את משה מן ההר ומטיל עליו את האשמה: "כי שיחת עמך". היה צפוי שמשה יתנער מקשר עם ישראל, שבגללם ירד ממעלתו. אך משה אינו מגיב, וה' מנסה מכיוון אחר: הוא מציע בפני משה אפשרות שעם ישראל יכלה, ומשה יבחר לכונן גוי חדש. אך מתברר שגם כאשר ה' מציע למשה קירבה יתירה, הוא לא מתפתה, אלא מבקש רחמים על עם ישראל.
ויחל משה
"ויחל משה". חז"ל פירשו את הביטוי בכמה אופנים, ומכולם עולה מסירות נפשו של משה על עם ישראל5:
ויחל משה את פני ה' – אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו; ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו, ואמר מר: הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אין מחני נא מספרך. אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ויחל משה את פני ה'. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי.
משה ממש נהיה חולה בהתחננו על עם ישראל. בנוסף לכך, הוא מחזיר את ישראל להיות עמו של הקב"ה6:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
ואכן, ה' מקבל את הדברים7:
וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
מובן מאליו שאין כאן שכנוע של ה' על ידי משה, אלא ה' מצפה שמשה יתפלל על ישראל, וכמו שלמדו חז"ל מן הכתוב8:
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם.
קול ענות
בין ראש ההר וההגעה למחנה ישראל שנמצא למרגלותיו, מתנהל דו שיח בין משה ויהושע9:
וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:
וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
לא לגמרי ברור מה פשרו של אותו דו שיח, והאם בכלל משה עונה ליהושע, או הכל דברי יהושע. מכל מקום, משה אינו מקטרג על עם ישראל, גם לא באוזני משרתו הנאמן10.
שבירת הלוחות
מידיעה עברה התורה לתיאור של שמיעה, וממנו, לראיה11:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
מעשה שבירת הלוחות מעורר תהיות רבות: מדוע משה ירד עם הלוחות, הרי ידע שישראל חטאו בעגל? ואם משום מה חשב שעדיין יש מקום להורדת הלוחות, מדוע החליט לשברם עכשיו? כיצד מעז משה לשבור דבר כל כך יקר וקדוש?
נחמה ליבוביץ' מקדישה לנושא זה פרק שלם, ונביא את תמצית הדברים, מהם משתקפת מנהיגותו של משה בעת משבר:
משה רואה עתה, שחוץ מהעגל שכבר ידע על קיומו, יש דבר נוסף: מחולות! מכאן למד משה שלא מדובר רק בשיקול דעת מוטעה,בעיה שניתן להתייחס אליה באופן קונבנציונאלי, אלא בשמחה וחגיגות, דביקות בעגל, ובזה אי אפשר לטפל באמצעות "שיחת מוסר".12
משה שובר את הלוחות מתוך חרון אף. אך אין זה ביטוי לאובדן שליטה, אלא כמו שה' אומר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", וברור שאצלו חרון האף נובע מהחלטה, נראה שכך אצל משה רבנו, במיוחד למפרשים שכבר בהר עלה בדעתו לשבור את הלוחות13.
כמו כן, לשבירת הלוחות יש תכלית חינוכית: ישראל שסגדו לעגל המוחשי, רואים כיצד משה משבר את הלוחות שהם "מעשה א-לוקים" ו"מכתב א-לוקים", ובכך הם מבינים שהעיקר הוא מקור הקדושה, הקב"ה, ולא חפצים נושאי קדושה, גם כשמדובר בקדושת אמת, קל וחומר כשמבקשים תחליף מעשה ידי בשר ודם לקדושה הא-לוקית14.
ועוד, עם ישראל נכנסו כל כך עמוק לאכסטזה של חגיגות העגל, עד שרק מהלך דרסטי של שבירת הלוחות יכול להפסיק באחת את החגיגות, ולאפשר למשה לפתוח בשורה של צעדים קשים כלפי החוטאים, בלי שהעם יתנגד. הן אהרון חשש שיהרגוהו כמו שהרגו את חור, וכאן משה מצליח לרסן את העם.
מתברר שתפילתו של משה על העם, לא נבעה מחולשה, מאי עמידה על חומרת המצב, או חלילה, מאינטרסים. כלפי העם, נוקט משה ביד קשה: שובר את הלוחות, שורף את העגל ומשקה באפרו את העם (כמו מי סוטה), מוכיח את אהרון והורג את החוטאים, תוך כדי שהוא מבהיר לבני לוי שקנאתם לה' לא רק שלא תביא עליהם איבה וקללה, אלא: "ולתת עליכם היום ברכה", ובכך הם זוכים בכהונה כשליחי העם.
ואם אין מחני נא מספרך
למחרת, שוב משה עולה אל ה', והפעם אינו מסתפק בבקשה שלא יחרה אף ה' בעם, אלא מבקש לחדש את הקשר בין העם לקב"ה. כאן מגיעה מסירות הנפש של משה על ישראל, לשיאה15:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
ה' מבשר למשה שבכוונתו לשלוח מלאך שיביא את ישראל לארץ, ומעתה לא יונהגו ישירות על ידי הקב"ה. מה תגובתו של משה?
אוהל מועד16
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
נראה שבמעשה זה מביא משה את העם לגלות את רצונו בקרבת ה'. שורה של "מבקשי ה'" עושה את דרכה ממחנה ישראל אל אוהל מועד, ואף אלו שנשארו במחנה מביטים אחר משה (לשבח) ומשתחווים.
למצוא חן
ושוב בא משה לה', ודורש בתקיפות שרק מי שליבו בוער באהבת ישראל יכול למצוא את התעוזה לכך, שה' בכבודו ובעצמו ילך בקרב העם. משה מזכיר את מציאת החן שמצא בעיני ה', אך לא כדי להתהדר בכך, אלא שמתוך שקושר עצמו בעם ישראל, אף הם מוצאים חן בעיני ה'17:
וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
גם כאשר נדמה לרגע שמשה מנסה "לתפוס טרמפ" ומבקש בקשה רוחנית לטובת עצמו: "הראני נא את כבודך", מתברר שהדבר נעשה אך ורק לטובת ישראל. הוא מתוודע לי"ג מידות הרחמים של ה', שישתמש בהן כל אימת שיעלה הצורך לעורר רחמים על ישראל. בסוף הפרשה מסופר כיצד משה עולה שוב להר סיני, והפעם מודגשת שותפותו עם ה' בתהליך הכתיבה; מעמדו כמלאך – לא אכל ולא שתה, וקירון עור פניו, שמשה, בענוותנותו לא ידע על כך. זוהי מדרגתו של מנהיג שיודע לפעול גם כלפי הקב"ה וגם כלפי העם אותו הוא מנהיג.
סיכום
משה מגלה מנהיגות אמיתית: אינו מגיב לפרובוקציות, כביכול, שבאות מצד ה', ומנגד, לפיתוי להפיק תועלת מחטאם של ישראל. הוא שופך תפילה על ישראל עד כדי מחלה, ואינו מגלה ליהושע את הידוע לו על החטא של העם, כי לא מספרים בגנותם של ישראל שלא לצורך. משה יודע לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון על מנת לעצור את הסחף שחל בעם, כאשר כולם כבר הרימו ידיים ונראה היה שאין אפשרות לעמוד בפרץ. הוא מנהיג אותם ביד קשה, אך גם מחנכם באופן ישיר ועקיף. היד הקשה שנקט כלפי העם אינה סותרת למסירות הנפש שלו עליהם, ולדרישה הנחרצת שלו מהקב"ה לחידוש הקשר איתם. כל זאת, מתוך חפות של אינטרסים אישיים.
משה, שמוסר נפשו למען העם ויודע את סוד המנהיגות הראויה לזמן משבר, זוכה להיות נושא שכינה מהלך18:
וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
זה המנהיג הראוי לעם ישראל. מנהיג היודע לפתור משבר, ולא מנהיג שיוצר משבר. על האחרון אנו מתפללים: "והסר ממנו יגון ואנחה", ועל הראשון אנו מבקשים: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", במהרה בימינו.
1 שמות ל"ב ז' – י'.
2 ברכות דף ל"ב ע"א.
3 אברבנאל.
4 רש"ר הירש; דעת מקרא.
5 ברכות, שם.
6 פס' י"א – י"ב.
7 פס' י"ד.
8 פס' י'.
9 פס' י"ז – י"ח.
10 ראה דיון על כך בעיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ', בפרק: "בין ראש ההר ובין מחנה ישראל".
11 פס' י"ט.
12 אלשיך; ספורנו.
13 העמק דבר.
14 משך חכמה ד"ה "ויהי כאשר קרב אל המחנה".
15 פס' ל"ב.
16 ל"ג ז'.
17 שם פס' ט"ז.
18 ל"ד י'.