ארבעה אבות נזיקין ואדם

בשיעורנו נעסוק באב הנזיקין "אדם". נזכיר, שהמשנה פותחת בארבעה אבות הנזיקין שהם שור, בור מבעה והבער. ישנה מחלוקת בין רב לשמואל, כאשר לפי רב המבעה הוא האדם והוא כלול במשנה הראשונה ולפי שמואל מבעה הוא שן של השור והאדם לא כלול במשנה הראשונה. ננסה לעמוד הן על שיטת רב והן על שיטת שמואל בקשר להגדרת האדם כמזיק.

קושיות בקשר לאדם כמזיק
יש מחלוקת בין רב לשמואל האם מבעה הוא אדם או שן. לאחר שהגמרא מבררת את השיטות השונות היא מקשה מדוע שמואל לא מתרץ כרב ומתרצת כך:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ד עמוד א

ושמואל מ"ט לא אמר כרב? אמר לך: אי סלקא דעתך אדם, הא קתני סיפא: שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם. וליתני ברישא! בנזקי ממון קמיירי, בנזקי גופו לא קמיירי. ורב נמי הא קתני אדם בסיפא! אמר לך רב: ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא.

הגמרא מראה שלפי שמואל האדם מופיע בהמשך ולכן לא מביאים אותו באבות הנזיקין. הגמרא בעצם מתכוונת למשנה ד' שרשום בה כך:
משנה מסכת בבא קמא פרק א משנה ד

חמשה תמין וחמשה מועדין … השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם…

אך הגמרא הזו קשה מכמה סיבות:
1. אין תירוץ ברור למה שמואל לא אמר כרב ולמה רב לא אמר כשמואל-איפה המחלוקת העקרונית? כל אחד מתרץ את קושיות השני אך לא עוסקים במהות טענתם! על כן ננסה לעמוד על מהות טענתם של שמואל ושל רב.

2. עצם ההוכחה ממשנה ד' עם רשימת המועדים היא קשה, שהרי זו כלל לא אותה משנה והאדם אכן מופיע במשנה ד' כחלק מרשימת המועדים, ואצלנו במשנה האדם מופיע לפי שיטת רב מסיבה אחרת, כאחד מאבות הנזיקין, ובאמת אין בעיה וסתירה בזה, שהרי בכל מקום האדם נצטרך מסיבה אחרת לפי הסבר רב.

אם כך מדוע זו טענה מצד שמואל שאצלנו במשנה המשנה לא עוסקת באדם-הרי אין בעיה שאדם יופיע פעמיים לעניין שני חידושים שונים, ואם כן מה טענת שמואל?

שיטת הגאונים

חשוב לציין בגמרא זו גם את גרסת הגאונים. בתוך תשובה מסוימת של ר' שרירא גאון מביא גרסה אחרת לגמרתנו:
ר' שרירא גאון

קאמרינן, מאי מבעה, רב אמר מבעה זה אדם שאוכליה לבהמתו זרעא דאחר, ושמואל אמר מבעה זו השן שלשור… וחזק אחרי כן את דברי שמואל שאמר מבעה זו השן וקתני בהדיא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם ואי סלקא דעתך מבעה זה אדם הא תנא ליה ברישא המבעה, ושנינן אליבא דרב, ראשה דשדר בהמתו ואזקה, סופה תנא אדם דאזיק וחבל באדם.

לפי תירוץ הגאונים גם לרב יש שני סוגים של אדם. מבעה הוא אדם המעמיד בהמה על קמת חברו. כשאדם מוביל ומאפשר לבהמה להזיק לשדה של של אחר זה נחשב אדם אך מסוג מבעה. מי שמוביל בהמה לאכול ולהזיק חייב משום אדם המזיק לפי פירוש רש"י, וכך עולה גם מפשט הפסוקים¹. המחלוקת בין שמואל ורב היא באותו מקרה של מבעה-אדם משלח את בהמתו לאכול, והשאלה האם זה נחשב כשן או כאדם המזיק. אך גם כשאדם מזיק, השור הוא המזיק בפועל ורק האחריות היא על האדם כי הוא הוביל את השור להזיק.²

לעומת זאת במשנה ד' יש אדם המזיק בצורה אחרת. הוא מזיק בעזרת גופו שלו וחבל באדם אחר. זה היזק מסוג שונה מהמעמיד או משלח בהמה על שדות אחרים.

זו תשובה אחרת שמדייקת מכך שבמשנתנו רשום "מבעה" ובמשנה ד' רשום "אדם". במשנה א' עוסקים באדם המבעה את בעירו ומשלח אותו להזיק, ואילו במשנה ד' עוסקים באדם עצמו ולכן רשום אדם.

כנראה שמואל הבין שאם רשום מבעה במקום אחד וגם אדם במקום אחר לא יתכן שזה אותו דבר ולכן חייבים לומר שמבעה הוא השן וזו שיטת שמואל. רב עונה לו שבאמת יש כאן שני דינים שונים-אך שניהם קשורים לאדם.

יוצא לפי זה שהן לרב והן לשמואל, גם לפי שיטת הגאונים וגם לפי הגרסה הרגילה, יש כנראה קשר מסוים בין משנת אבות הנזיקין הפותחת את בבא קמא לבין המשנת חמשה מועדין בה מוזכר האדם במפורש-והאמוראים רק חולקים ומבררים את טיב הקשר הזה.

המשמעות הפנימית של אדם המזיק
לאחר שראינו את הופעתו של האדם במשנה לפי שיטת רב וגם לפי שיטת שמואל, נעיין מעט במקור פנימי על האדם שיכול לשפוך לנו מעט אור לגבי השאלות בהן פתחנו את השיעור. המחלוקת בין רב ושמואל מופיעה בבחינה מסוימת גם בשני לשונות שונים בזוהר, ועל כן נעיין בו. כאשר הזוהר עוסק בדברים הקשורים לסוגייתנו זה מאפשר לנו פתח להבין הבנה יותר פנימית ועמוקה של הסוגיה.
הזוה"ק משפטים קי"ח ע"ב

וחיוון דסטרא אחרא דאינון נזיקין דשמאלא, הכי סדורייהו שנאן, ובגין דא התחלה דלהון השור, קשיר בד' אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער, וסיומא דלהון אדם מועד.
תרגום: והחיות של סטרא אחרא, שהם הנזיקין שבשמאל, כך הוא סדורן ששנה אותן, ולכן ההתחלה שלהם (של הנזקים) "השור", קשור בארבעה אבות נזיקין: השור הבור והמבעה וההבער, והסיום שלהם: "אדם מועד".

במרכבה יש שור, נשר , אריה ואדם. הם מרכיבים את שם הוי"ה. אך ניתן לסדר את שם הויה בצורה שונה וכל שינוי משפיע על המשמעות. למשל "והיה" כולל את אותן האותיות אך משנה את הסדר, ובסידור הזה יוצא ששור שהוא אות ו' הוא המוביל. שור הוא המוביל את בחינת "והיה".

האם אדם מוביל את העולם כמו שצריך או שהשור מוביל את העולם? כאשר השור שהוא מבטא את צד שמאל ואת הדינים מוביל את המציאות אז יש מציאות של סטרא אחרא, פגיעה ונזיקין.

במקרה המדובר בזוהר, האדם הוא אחרי במרכבה למרות שהוא אמור להיות המוביל-במקום שהאדם מוביל הוא מובל על ידי המציאות ותחושותיו. במצב כזה שהאדם אחרון יש סטרא אחרא. יש את כל ארבעת אבות הנזיקין והסיום שלהם, לאחר אבות הנזיקין, הוא אדם. האדם הוא רק מעין זנב לאבות הנזיקין ואפילו לא נספר בהם. זאת משום שאנו במציאות של סטרא אחרא. במציאות מתוקנת האדם צריך להוביל את הכל וכאשר הוא לא מנצל את תפקידו הוא נהיה מתחת למרכבה.

במקום אחר רשום "רביעי לדון בנזקי אדם"-אדם הוא אחד מאבות הנזיקין. הוא חלק מהטבע. הוא לא מוביל אך גם לא מובל.
זוה"ק משפטים קי"ח ע"ב

…לבתר קם אדם בליעל רשע רביעי לאבות נזיקין דאתמר ביה אדם מועד לעולם בין ער בין ישן.

לסיכום-ראינו בזוהר שתי בחינות לאדם. יש אדם המופיע כנבדל מכל הטבע-לטוב ולרע. האדם יכול להוביל ולקדם את העולם וכאשר הוא לא עושה זאת הוא הופך להיות מובל, אך אין מצב ניטראלי לאדם. מנגד במקום אחר האדם הוא חלק מכלל המזיקים וחלק מכוחות הטבע שיכולים להזיק.

יתכן שזו גם מחלוקת רב ושמואל. יש לשון שהאדם הוא חלק מאבות הנזיקין ומהטבע ויש בחינה שהאדם מחוץ לארבעת האבות של הנזיקין והוא מעל או מתחת לטבע. לפי שמואל האדם מחוץ לאבות הנזיקין והוא מעל או מתחת, ואילו לרב האדם הוא חלק מאבות הנזיקין ומהטבע.
לפי גרסת הגאונים אפילו רב מודה לכך ואומר שיש שני סוגי נזקי אדם, אחד כחלק מהטבע, כאשר שור מעורב, ואחד שונה ומחוץ לאבות הנזיקין.

זה יכול ליישב לנו את ההוא אמינא של קושיית שמואל. שמואל שואל איך רב אומר שאדם הוא חלק מאבות הנזיקין, הרי האדם הוא מעל הבריאה ולכן גם רואים שהאדם מופיע בסוף ולאחר כל האבות, כי הוא ברמה שונה משלהם. לשון הגמרא "סיפא אדם" מקביל ל"סיומא דלהון אדם" של הזוהר. לכן המשנה של חמשת המועדים כן קשורה למשנה של אבות הנזיקין שהרי המשנה שם מתארת את האדם שהוא או מעל או מתחת לארבעת אבות הנזיקין, ולא ניתן לומר שאבות הנזיקין כוללים אדם כי אדם שונה מכלל הבריאה.
שמואל קושר את המשנה של האדם למשנתו בצורה שזו מעל זו, ולכן לא יתכן שאדם המופיע במשנה שם יופיע כבר כחלק מאבות הנזיקין שהרי האדם במהותו הוא מחוץ לאבות הרגילים.

אך אם כך מה תירוצו של רב לשיטת הגאונים? מה המשמעות שיש שתי בחינות של אדם? האם האדם הוא מעל או ביחד עם הטבע? על הבחינה המיוחדת בפגיעה ישירה של אדם עומד ה"דבר משה":
ה"דבר משה" בבא קמא פרק ראשון אות ס"א

ויש לישב על פי דברי הרמב"ם בפ"א הלכות חובל ומזיק ה"ג דמבואר מדבריו שם דבאדם דאזיק אדם התשלומין הם כעין כופר אברו, והיינו משום דלעולם היינו צריכים לקוץ גם את האיבר שלו כדרך שעשה לחברו רק שהתורה נתנה לו תשלומי כופר, וזה לשונו שם: זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר עכ"ל. והנה לפי זה יוצא דתשלומי נזק של אדם דאזיק אדם ותשלומי נזק של אדם דאזיק שור הם באמת ב' מיני תשלומין, דבאדם דאזיק שור הוו רק תשלומי הפסד בעלמא, אבל אדם דאזיק אדם הוו כעין כופר.

ה"דבר משה" אומר שכשאדם מזיק אדם היה ראוי בצורה פשוטה לבצע בו, במזיק "עין תחת עין" והתורה המירה זאת בכופר. בתורה שבכתב רשום כך כי כך ראוי לנהוג, והתורה שבעל פה מאזנת זאת. כאשר אדם מזיק עליו לתת כופר על פגיעתו! לעומת זאת כאשר אדם מזיק לממון התשלום הוא רק כדי לתקן את הפגיעה הממונית בניזק.
דבר זה מקבל משנה תוקף לפי שיטה הסוברת שאדם חייב לשלם את נזקי עינו שלו ולא את שווי העין שהוא פגע בה-וזאת כי הכופר אמור להיות כנגד עינו שלו, כמו שמופיע בדף פ"ד בבבא קמא:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א

תניא ר’ אליעזר אומר, “עין תחת עין” ממש. ממש סלקא דעתך, רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי?!… אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק.

אומנם להלכה לא משלמים כופר על המזיק אלא לפי הניזק, אך עולה מכאן עקרון חשוב. יש הבדל גדול בין נזקים של אדם לממון או לאדם אחר. לכן רב יכול לתרץ שהיזק לממון הוא מבעה והיזק לאדם הוא "אדם", והם אבות שונים.

יש גם שיטה אחרת של הזוהר, בו אכן האדם הוא אחד מארבעת אבות הנזיקין.

השאלה היא האם האדם הוא חלק מארבעת אבות הנזיקין כרב או שהוא שונה מארבעת אבות הנזיקין כשמואל.

משמעות האדם כחלק או כמעל לשאר האבות

המהר"ל מדבר על מהות האדם בספרו נצח ישראל:
נצח ישראל פרק י

וזה כאשר תראה בבריאה, שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה על התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל.

ניתן לראות את העובדה שהאדם נברא אחרון בשתי דרכים. הראשונה היא שהוא נותן משמעות לכלל הבריאה והוא הצורה של המציאות שמופיעה לאחר החומר³.
השניה היא שהאדם נברא אחרון כדי שאם יקלקל מעשיו יאמרו לו שאפילו היתוש קדם אותו.

האדם יכול להיות נזר הבריאה או הרוע של הבריאה, הוא יכול להיות מוביל או מובל. אם היתוש קודם לך אז אתה בסוף המציאות ומובל על ידי כל המציאות. האדם הוא סיום הכל כמו שכתוב "קתני סיום אדם". האדם הוא במדרגה אחרת.

מנגד יש בחינה שהאדם הוא חלק מהבריאה-שהרי כל העולם הולך ומתקרב לה'. האדם הוא חלק מהמציאות הרחבה, חלק מארבעת אבות הנזיקין.⁴

שיטת קרנא

הסברנו לגבי האדם יכול להביא לנו כיוון נוסף בשיטת קרנא המובאת בדף ד':
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ד עמוד א

ושמירתן עליך. אדם – שמירת גופו עליו הוא! …ולטעמיך, הא דתני קרנא: ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן, אדם – שמירת גופו עליו הוא! אלא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא, תני: אדם – שמירת גופו עליו, הכא נמי תני: אדם – שמירת גופו עליו.

תוספות מסכת בבא קמא דף ד עמוד א ד"ה ולטעמיך

ולטעמיך – פירוש אפילו תימא מבעה זה השן.

לפי קרנא גם אם מבעה זה שן, כמו שהתוס' אמרו, עדיין אדם אחד מאבות הנזיקין כי האדם מעמיד בהמה על קמת חברו. גם כאשר הבהמה מזיקה בשן החיוב הוא על האדם כי הוא מוביל את המציאות, וזה נכון אפילו לשמואל.

לפי דברי קרנא גם לשמואל וגם לרב האדם הוא בסוף המציאות, והאדם מופיע במציאות, השאלה אם הוא המזיק או החיה.
נסתכל בדברי הראב"ד המובאים להלן לעניין מבעה. הוא סובר שמבעה כולל גם אדם וגם שן. ולפי קרנא אדם שמעמיד את הבהמה על קמת חברו גם אם נקרא להיזק "אדם" וגם אם "שן" הכוונה למבעה. מבעה הוא גם אדם וגם שור, וזן לשון שמתאימה לשניהם, ודווקא משום כך ר' יהודה הנשיא בחר את המילה הזאת במשנה של אברעת אבות הנזיקין:
חידושי הראב"ד על מסכת בבא קמא דף י

ת״ר הכשרתי מקצת נזקי חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד חפר כור תשעה וכו'. האחרון חייב בין למיתה בין לנזקין אני תמה על אלו הלשונות הזרות שאמרו בזו המשנה, מה ראו לומר בכאן לשון הכשר והוא לשון קלקול, ועוד מה ראו לומר מבעה. לא באדם ולא בשן ואמת נראה לי, כי ר׳ יהודה הנשיא, שסדר המשנה, שמע מי שהיה שונה אדם. ושמע מי שהיה שונה שן וקבע לו לשון העולה לשניהם.

רבי יהודה הנשיא הבין שמבעה הוא גם שן וגם אדם, וכך גם הזוהר-לכל השיטות, במיוחד לפי שיטת הגאון לכולם האדם הוא מציאות מיוחדת, ומנגד גם לכולם האדם הוא חלק מהבריאה, יש את שני הבחינות בהופעה של האדם בעולם, ולכן ר' הביא לשון שמתאימה לשתי הבחינות.

סיכום:
לשמואל האדם הוא צורת הבריאה המופיעה בסוף אך אינו חלק מהבריאה המיוצגת על ידי אבות הנזיקין.
גם לרב לשיטת הגאונים האדם מופיע בסוף, ולפי הגאונים לא מקשים על רב "ולתני ברישא" כי לכולם האדם בסוף. אלא שהאדם שבסוף הוא אדם בעושה משהו שמיוחד רק לאדם ולכן זקוק לכופר מיוחד על מעשיו. האדם יוצר רוע על ידי מעשיו בעצמו ולא על ידי המציאות וזה חמור יותר מאבות הנזיקין.
אך לרב יש גם אדם שהוא חלק מאבות הנזיקין-שהוא משתמש בממון, וגורם לשור לאכול ולפגוע באדם אחר. זה אב נזיקין שלא שונה מהותית משאר אבות הנזיקין שמזיקים בממון ולא צריכים כופר על המזיק.

נחזור למשנה שהאדם מופיע בה, העוסקת בחמשה תמים וחמשה מועדים. הגמרא מסבירה משנה זו בצורה שונה מההבנה הראשונית. הגמרא מסבירה את כל המשנה מחדש, כאשר רבינא מפרש את המשנה בדרך של "חסורי מחסרא", אך דבר אחד רבינא לא מפרש אלא דווקא משמיט-וזה האדם. לפי מסקנת הגמרא האדם לא מופיע במשנה כחלק מרשימת המזיקים שמועדים מתחילתם, ולכן תירוץ רבא לפי הגירסא שלפנינו לא נכון שהרי לא לכך נשנה האדם במשנה.
אלא שכנראה רב לא מסביר את המשנה כמו רבינא, וסובר שאכן המשנה עוסקת ברשימה של המועדים מתחילתם.
בכל מקרה לשיטת רבינא אדם מופיע לראשונה רק בסוף פרק שני וזה מחזק את הסבר הגאונים, שהרי רב לא מתרץ לפי הגאונים שצריך למנות את האדם כחלק מרשימת המועדים אלא מתרץ בצורה שונה-שיש שני סוגי היזק שאדם מזיק, כמו שכבר ביארנו.

מהסוגיה של קרנא רואים שיתכן שגם לשמואל יש בחינה של אדם המופיע כחלק מארבע אבות הנזיקין ומוביל את הנזק.

יוצא שיש שתי בחינות של האדם-אדם שמזיק כמו כל דבר שמזיק וגם אדם הפוגע כשהוא מועד לעולם שזה חמור יותר והוא פועל מכוחו המיוחד של האדם לרוע. כמובן יש גם צד חיובי לעניין-יש הופעה של האדם בתיקון של העולם כחלק מהטבע וגם יש בחינה שהאדם המתקן את מעשיו הוא בדרגה גבוהה מתיקון כלל הטבע.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *