הפטרת שבת זכור – מחיית עמלק
שיעור זה יעסוק בהפטרה של שבת זכור, המופיעה בספר שמואל א' פרק ט"ו. נעסוק בפסוקים א'-ט' שם:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה:
וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם:
וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב:
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:
על מה חרי האף הגדול?
אנו מרגישים כאן דבר חריג מאוד, החומרה שבה התורה וכעת הנביא בעקבות דברי התורה מבטאים לעמלק, הכרתה טוטאלית שכזאת. זה וודאי דבר לא שגרתי והשאלה היא מה בדיוק הייתה הבעיה עם העמלקים, מדוע ובמה הם הרשיעו כל כך?
שאלה נוספת, שהיא לא פחות מורכבת וקשה, גם אם נמצא חטא חמור מאוד שחטאו העמלקים בדרך בצאתם ממצרים של עם ישראל, מה זה רלוונטי עכשיו, הרי עברו קרוב ל- 400 שנה. ומה שייך עכשיו לבוא אחרי מאות שנים ולהגיד שעכשיו מענישים אותם על חטאים שהיו לפני מאות שנים? הרי קשה לומר שהקב"ה שכח את זה, אז מה כל העניין בזה דווקא כאן?
התשובה המקובלת לשאלה הזאת היא שאצל העמלקים זה משהו שמוטבע בשורש של האומה, משהו בגנים. לכן הציווי החמור, ואנו מדלגים על מאות שנים ואומרים שזה היינו הך. הקב"ה מצווה לעשות כזה דבר והוא יודע.
קשה להגיד תשובה שכזאת, ולגמרי ברור שאם זה מה שהיה כתוב אז ודאי שמקבלים את זה, אלא שנראה שזה לא כתוב בצורה הזאת, וזו גם לא דרך ההנהגה שבה הקב"ה מעביר בה את הדברים. אם הציווי הזה של מחיית עמלק קיים, אנו נקיים אותו גם אם לא נבין אותו כלל, אם אנו מבינים ש"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אין אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". ואם אנו לא מבינים זו לא בעיה של המחוקק, זה לא מחוקק אנושי. אך לכאורה לא זו הדרך שבה הקב"ה מנהיג אותנו, והוא מצפה מאיתנו לנסות להבין.
חז"ל דורשים1:
והלכת בדרכיו (דברים כ"ח ט') , בדרכי שמים, מה דרכי שמים רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה, כך אתם תהיו רחמנים זה על זה.
תלמד מדרכיו של הקב"ה. הקב"ה מורה אותנו ונותן לנו תורה שנלמד, נבין ונדע. הקב"ה היה יכול לברוא אותנו עם אנטנות ובטרייה ולחכמים היה את השלט. זה היה הרבה יותר פשוט, אבל זה לא ככה, והקב"ה נתן לנו בחירה וחלק ממנה זה להבין ש"ובחרת בטוב". מתוך זה נצטרך להבין מה כאן העניין ונראה את זה מתוך מה שעולה בפסוקים.
מאבקו של עמלק
הרבה מאוד נכתב על העניין הזה, ואנו מכירים אינספור דרשות על העניין של עמלק והמן וכו'. יש 2 כיוונים שהם אבטיפוס כמעט לכל ההסברים שישנם. הרמב"ן הביא אותן בקיצור נמרץ, בסוף פרשת בשלח במלחמה בעמלק2.
וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד) , ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח) , ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו:
א. עמלק בא כמתגבר על ה', מאבק מול הקב"ה.
ב. עמלק מתעבר על ריב לא לו. לא הצקנו לו ולא עשינו לו כלום.
הפירוש השני הוא המקובל יותר בדורות האחרונים והוא מבטא בעמלק את התפיסה של האנטישמיות הקלאסית. הוא בא עלינו סתם, שנאת ישראל בלי שום סיבות והסבר. לא עשינו לו שום דבר וסתם הוא בא ומתנפל עלינו. עמלק הוא הגרעין והתשתית לעניין הזה.
אנו יודעים שמבחינה הלכתית מהרגע שבא סנחריב ובלבל את האומות אין לנו עמלק כעם, אין עם עמלקי, אבל כתבו שכל עם שחורט על דגלו את הסיסמא שלא ייזכר שם ישראל עוד זו בחינה של עמלק. התפיסה החזקה ביותר לדבר הזה בשנים האחרונות היא האומה הגרמנית שעשתה כך.
הפירוש הראשון של הרמב"ן מוכר יותר מספרי חסידות, דרוש וקבלה, שהמאבק של עמלק מול עם ישראל הוא מאבק רוחני. הוא מגיע רגע לפני מתן תורה, כפי שנאמר3:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת
הוא בא לעם ישראל רגע לפני שהוא מקבל תורה, וזה אומר שהוא נלחם בדבר הזה, בנקודת הראשית, נקודת השורש, התשתית. לכל עם יש סממן רוחני ומאבק רוחני עם עם ישראל. עמלק נלחם איתנו על נקודת הראשית, נקודה שיש רק אחת. על עם ישראל נאמר4:
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה
ועל עמלק נאמר5:
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:
המאבק הוא על נקודת הראשית, בעצם על הכל, על השאלה הבסיסית האם יש עם של הקב"ה או לא? עמלק כופר בכל התפיסה הזאת שיש קשר בין אלוקים לאדם. לכן הוא בא לפני מעמד הר סיני, נגד ההתגלות, הוא מעמיד ספק בכל דבר. עמלק = ספק בגימטרייה. הוא מטיל ספק ויתרונו הוא שהוא לא צריך להוכיח שום דבר, הוא מעביר את נקודת ההוכחה לצד השני, הספק מבטל את ההתלהבות. נראה כעת את דברי רש"י:6
אשר קרך בדרך – … דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:
קרך – לשון קור וחום. אז עמלק צינן את ההתלהבות, הוא נכוה אך הוא צינן את האמבטיה לאחרים שיכנסו אחריו. הקב"ה הוציא אותם ממצרים, אולי זה היה מקרה, גאות ושפל. זה "אשר קרך". הנקודה הזו מקררת את כל העסק, המאבק הרוחני הזה. הרמב"ן אמר: "בא כמתגבר על ה'" בלשון יפה.
התזמון של העמלקים
שני הפירושים הללו קשים מאוד. נתחיל דווקא בפירוש השני שהוא בא סתם ללא שום אינטרס. הרי עמלק לא מגיע מרחוק. עמלק מסתובב באזור המדבריות, בסיני, בנגב, באזור ארץ אדום, באזור מצריים. הם היו נוודים שהסתובבו שם. אז הם לא הגיעו מרחוק, וקורה שם דבר מאוד מעניין. עם ישראל נמצא בהר סיני ועושה את חטא העגל. מה סופו של העגל? משה טוחן אותו "עד אשר דק", ובנוסף משה השקה אותם במים. מאיפה היה למשה מים? זה נכתב מאוחר יותר7:
וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:
התאריך של חטא העגל היה י"ז בתמוז. במדבר סיני יש נחל שיורד מן ההר. איפה יש כזה דבר? זה לא ייתכן. נחל כזה שממנו משקים את כל עם ישראל. מאיפה מגיע נחל כזה באמצע הקיץ? זה מה שנאמר בפרשת בשלח. לפני שמגיעים עמלק, עם ישראל מתלונן, ואז הקב"ה אומר למשה8:
הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
משה מכה בצור, יוצאים מים והוא משקה את העם. נבקע שם הצור, וזה משהו ענק, והצור הזה היה בחורב, בהר סיני. נבקע שם מקור מים אדיר וזה הנחל היורד מן ההר. על מקור המים הזה באים העמלקים וטוענים "לנו המים". זו עילה למלחמה. רוב המלחמות בעולם מתנהלות על עילות מטופשות יותר מאשר עילה למים. העמלקים טוענים שאלו המים שלהם ועל זה באים למלחמה. אז זה לא נכון להגיד שהם באו למלחמה סתם בלי סיבה. קשה להגיד כך. אם כך גם הפירוש הראשון צריך הסבר. אותם עמלקים שבאו, הנוודים הללו, שבאו להילחם בבני ישראל, מישהו שם יודע את כל המדרשים על העמלקים? אין שום קשר בין מה שחז"ל דורשים לבין המציאות? האם הכל ברמה המיסטית לחלוטין ועל זה באה התורה ומתלבשת על עמלק? צריך להבין את הדבר הזה.
מי חייב במחיית עמלק?
ישנה מחלוקת על מי מוטלת מצוות מחיית עמלק, על הגברים או הנשים. אפשר לדייק מהפסוקים על מי מצוות מחיית עמלק9:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
לא על הגברים ולא על הנשים, אלא הקב"ה, הוא זה שימחה את עמלק ובכלל לא עם ישראל. אבל בפרשת כי-תצא כתובים דברים אחרים10:
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:
זה נאמר על עם ישראל אז יש כאן סתירה בפסוקים, מי ימחה את עמלק? עם ישראל או הקב"ה. במי עמלק נלחם? בהמשך בספר שמות נכתב11:
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:
מלחמת עמלק בקב"ה. ואילו בספר דברים נכתב12:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:
עמלק נלחם בעם ישראל. בספר שמות עמלק נלחם בקב"ה ולכן הקב"ה ימחה את שמו. בספר דברים הוא נלחם בעם ישראל ולכן הקב"ה ימחה את שמו. אז יש כאן דגשים שונים.
לרמב"ן היו 2 פירושים. הפירוש הראשון שהוא מתגבר על ה' מתאים לספר שמות, והפירוש השני של מתעבר על ריב לא לו מתאים לספר דברים. עדיין לא ישבנו שום דבר. יש לנו 2 פסוקים שמכחישים זה את זה, ויבוא הסיפור השלישי ויכריע ביניהם.
פרצופם האמיתי של העמלקים ורמתם המוסרית
בפרק כ"ט בשמואל א' נערכת מלחמה גדולה. הצבא הפלישתי בראשות אכיש מלך גת עולה צפונה למלחמה נגד צבא ישראל בהנהגת שאול בגלבוע, מלחמה שבסופה נופל שאול בקרב. דוד עם גדודו הוא אויבו של שאול שרודף אחריו, ודוד בן בריתו של אכיש מלך גת, וגם דוד ואנשיו מצטרפים למלחמה נגד עם ישראל. אלא שבשלב מסוים סרני פלישתים שמים לב שדוד וגדודו נמצאים איתם והם לא מוכנים לקחת את דוד איתם, בטענה שהוא לא נאמן. אכיש מרגיש לא נעים מדוד ואומר לו שהוא מעריך אותו ומבקש ממנו לא להשתתף איתם, ואז דוד ואנשיו חוזרים חזרה לצקלג. נראה כעת מה קורה בהמשך13:
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ:
וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:
וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ:
וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת:
וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:
וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד:
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל:
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ:
וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר:
וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם:
וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת:
וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה:
אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה:
וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה:
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ:
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד:
וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:
לכאורה העמלקים מצטיירים באור סביר. הם לא נגעו בשבויים, טפלו בהם יפה ולא הרגו אף אחד, לא היה חסר דבר. זה לא מתאים לכאורה לדברים שאנו מייחסים להם. הנקודה כאן מתבארת לחלוטין.
דוד לא שאל באורים ותומים את הכיוון אלא הוא ידע את הכיוון, דוד מגיע חזרה מהצפון וברור לו שהכיוון הוא לכיוון מצרים. כאן מתברר מי היו העמלקים. למה הם יורדים למצרים? למה הם לא נוגעים בשלל? העמלקים בתקופת התנ"ך היו הבזויים שבבזויים של האומות, הם היו סוחרי עבדים של העולם העתיק. נתאר כעת את המסחר בעבדים שהם עסקו בו.
העמלקים מעולם לא יוצאים ונלחמים ראש בראש בצבא. תמיד הם יבואו ויתנפלו על איזה שיירה, או ינצלו את המציאות שיידעו מי נמצא ומי לא נמצא. הם היו האומנים גדולים של ידיעת השטח, טופוגרפיה, מזג האוויר, כל מה שצריך. לכאורה ההתנהגות שלהם כאן נראית חסרת אחריות, אף אחד לא שומר, הם רובצים ואוכלים. אך לא, דווקא בגלל המודיעין שלהם שידע איפה עכשיו המערכה וידע שכל הצבאות הגדולים עלו צפונה, הם ידעו הכל. הם ידעו טוב מאוד שאין פה אף אחד ויש להם זמן עד שתיגמר המלחמה, אך סרני פלישתים טרפו להם את הקלפים. הם לא יכלו לנחש שסרני פלישתים יבקשו לשלוח את דוד חזרה. לכן דוד ממהר כל כך וממהר לעבור את נחל הבשור סה"כ עם 600 איש. הוא מכה בהם 24 שעות רצוף. 400 איש נמלטים, אלפים רבו הוכו בו. 200 איש נשארים מאחור ועם 400 איש הוא ממשיך הלאה. דוד ממהר מאוד כי הוא יודע לאן הם הולכים להגיע עם כל השלל הגדול, למצרים, שוק העבדים הגדול. הם אלה שעושים את השלב הראשון, השלב האכזרי ביותר, ההעברה לעבדים. אדם שיהפוך לעבד, אף אחד לא יידע לאן הוא הגיע, הוא הופך לאבק אדם. ומזה הם חיו, את זה עשו העמלקים, שלב הריכוך האכזרי והנורא הזה. למצרים הייתה תרבות והם חיו מעוד דברים, הם העסיקו את כל העבדים. אבל המחטיאו גדול כפי שחז"ל אומרים יותר אפילו מן ההורגו. הסרסור לדבר עבירה הם העמלקים. לכן העמלקים לא נגעו באף אחד כי זו הפרנסה שלהם. לכן אנו מוצאים אותם בספר שופטים שוב ושוב מצטרפים לכל מיני מלחמות כסוחרי עבדים שבאים למלחמות שבהם רואים שיהיו הרבה שבויים, ועל זה הם חיו. זה נחתך על הצד המוסרי.
דוד ואנשיו עכשיו בלחץ לא נורמאלי והם רואים מישהו מוטל שם וממשיכים הלאה. הזמן בוער וכל דקה קריטית. אך דוד לא מוכן לוותר עליו. לדוד יש עוצמה, והוא מנסה להבין מדוע העמלקים השליכו אותו. כי הוא לא היה שווה את האוכל שלהם, הוא היה חולה. הוא שוכב במדבר 3 ימים ו- 3 לילות לבד בלי אוכל ומים, ונותנים לו 2 צימוקים והוא מתאושש. קשה להאמין שהוא גסס, אלא הם זרקו אותו כי הוא לא היה שווה את הכסף. זו הייתה הרמה המוסרית של העמלקים הללו, סוחרי העבדים. על הדבר הזה באה המלחמה האדירה של התורה. עשרת הדיברות פותחות בזה14:
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
מסביר הכוזרי15:
וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:
מדוע לא פתח באנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמיים וארץ? כי זה המחויבות שיש לעם ישראל כלפי הקב"ה. אבל אנחנו לא מסתפקים בזה.
הבשורה הראשונה שיש לעם ישראל לבשר לעולם זה החרות, שלכל אדם יש זכות לחיות כאדם ולא כאבק אדם. הכל מתחיל מזה. זו הבשורה שעם ישראל יבטא לנצח. עם ישראל התחיל מעבדים שהשתחררו. והעמלקים מגיעים בידיעה ברורה נגד הדבר הזה. העמלקי הפשוט לא ידע שום דבר, אבל כל השבט חי את העבודה הזאת. לא כל שבוי שהם תפסו ירד למצרים אלא רק כשהצטברה כמות מסחרית הם ירדו למצרים, הם מכירים את כל השבילים ומקורות המים ושום צבא לא יצליח להכות בהם עד שיבוא דוד עם יואב בן צרויה ויכה בהם במלחמה של חצי שנה. אז כרגע הם תופסים שבויים, את כל הנחשלים. הם לא מעזים לצאת במלחמה גלויה, אלא תופסים כמה שבויים ומשאירים אותם במחנה. על זה הם חיים. זעקות השבויים הייתה המוסיקה היחידה שהם שמעו. זה עם שחי על הדבר הזה, מהזקנים ועד הילדים שגדלו באווירה הזאת, כך הם חיים. כנגד זה באה המלחמה הנוראית של התורה עד תום. זו מלחמה גם נגד הקב"ה וגם נגד עם ישראל, שני הדברים נכונים. הם לא ידעו להגדיר את כל האידאות של הר סיני ושל התורה. אבל מה שהם ביטאו בפועל זו המשמעות המעשית של כל אותן אידאות רוחניות: אין השגחה, אין בחירה, אין תפקיד לאדם בעולם, אין נשמה, ולכן אפשר לנהוג בצורה הזאת. לכן הדרשות השונות כולן מתאימות, כי זה מה שהם רצו בפועל.
מלחמת חורמה בעמלק
אף על פי כן הקב"ה עדיין לא נפרע מהם לחלוטין. חז"ל הרי שואלים את הסתירה המפורסמת16:
דתנו רבנן: לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב פוקד עון אבות על בנים! – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.
יש כאן תשובה אחת חזקה ומדויקת. מתי פוקד עוון אבות על בנים? כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. העמלקים כאן חוזרים בדיוק לאותו סיפור שעשו אז ויוצאים למסעות שלהם. עכשיו אומר הקב"ה שהגיע הזמן להיפרע מהם, "פקדתי את אשר עשה עמלק", "פוקד עוון אבות על בנים".
עם ישראל נמצא במצרים, איך הגיעה אליהם מלחמת עמלק? העם ניסה להתלונן וביקשו עוד מים ואומרים שעדיף כבר לחזור למצרים. הקב"ה אומר להם: אתם בטוחים שאתם רוצים? אז יבוא עמלק ויחזיר אתכם למצרים, אבל כדרכם של העמלקים – כעבדים המובלים למכירה. ואיך הם באים? "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". הם לא באו מול עם ישראל למלחמה, הם תופסים את כל אותם נחשלים שהולכים לאט. על זה עמלק מגיע, ועל זה התורה נלחמת מלחמת חורמה. עכשיו נכון לומר שאצלם זה משהו בגנים, ומראים לנו בתנ"ך כיצד זה עובר. אוחזים מעשי אבותיהן בידיהם. ואלמלא התורה הייתה כותבת את זה בצורה הזאת לא היינו יכולים להגיד את זה. מול התופעה הזאת יש מלחמה מוחלטת, טוטאלית. זה כאן מה שנדרש שאול לעשות.
יש סיבה גדולה לכך שבימי משה זה עדיין לא הסתיים. מוכרחים להגיע למציאות שעם ישראל נמצא בארצו ויש מלך בישראל, יש ממלכה. אנו עוד נראה שלמרבה ההפתעה אנו מוצאים כאן לראשונה גם לעמלק מלך במקביל לשאול, אגג, וזה מסביר את המשמעות של הדבר, זה דבר שלא מצאנו עד עכשיו. על המצב הזה באה המלחמה בעמלק, מלחמתו של הקב"ה ומלחמתו של עם ישראל. עם ישראל מצווה למחות אותם וגם הקב"ה ימחה אותם, שני הדברים נכונים וילכו ביחד. הם באים רגע לפני קבלת תורה, והם ביטאו בהתנהגותם את הדבר ההפוך למשמעות של קבלת תורה, הדבר הבסיסי שבו פותחת התורה. על הנקודה הזו בא כאן עמלק, וזו המשמעות של "אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן".
1 אליהו רבה (איש שלום) פרשה כד ד"ה בזמן שאדם מכבד.
2 רמב"ן שמות פרק י"ז פסוק ט"ז.
3 מגילת אסתר פרק ז' פסוק ח'.
4 ירמיה פרק ב' פסוק ג'.
5 במדבר פרק כ"ד פסוק כ'.
6 רש"י דברים פרק כה פסוק י"ח.
7 דברים פרק ט פסוק כ"א.
8 שמות פרק י"ז פסוק ו'.
9 שמות פרק י"ז פסוק י"ד.
10 דברים פרק כ"ה פסוק י"ט.
11 שמות פרק י"ז פסוק ט"ז.
12 דברים פרק כ"ה פסוקים י"ז-י"ח.
13 שמואל א פרק ל' פסוקים א'-י"ט.
14 שמות פרק כ' פסוק ב'.
15 ספר הכוזרי מאמר א' אות כ"ה.
16 תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ"ז עמוד ב'.
…בספר דברים הוא נלחם בעם ישראל ולכן ה ק ב ”ה ימחה את שמו. אז יש כאן דגשים שונים.
נראה לי כי הבוחר הזעצר טעה וצריך להיות ע ם י ש ר א ל ימחה את שמו…
…בספר דברים הוא נלחם בעם ישראל ולכן הקב”ה ימחה את שמו…
נלע"ד ע ם י ש ר א ל