ייחודו של הבור בין אבות הנזיקין

נעסוק השיעור באב הנזק "בור", וננסה לדייק ולברר דינים והגדרות בבור.
לצורך כך ננסה קודם כל למצוא מספר נקודות ייחודיות בבור ומתוך כך ננסה להבין מדוע דווקא בבור יש את הדינים המיוחדים הללו.
הדינים המיוחדים בבור
נעיין במספר מקומות ונמצא פרטים ייחודיים בבור:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ה עמוד ב
אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא…

רבא אומר שאם היה לנו בור עם משהו נוסף יכולנו ללמוד ולהקיש את שאר האבות. ננסה לברר במהלך השיעור מה מייחד דווקא את הבור שאפשר לו להיות האב שאיתו ניתן ללמוד את שאר האבות.
לצורך עוד פרט ייחודי לבור נעיין בגמרא נוספת:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ו עמוד א
הצד השוה שבהן. לאתויי מאי? אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו… רבא אמר: לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה… רב אדא בר אהבה אמר: לאתויי הא דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אף על פי שברשות, אם הזיקו – חייבים לשלם… רבינא אמר, לאתויי הא דתנן: הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו – פטור מלשלם; נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ונפלו בתוך הזמן והזיקו – פטור, לאחר הזמן – חייב…

הגמרא עוסקת בפירוש המילים "הצד השווה שבהן" במשנה. היא מנסה לברר מה המילים הללו מרבות במשנה. היא מגיעה למספר תשובות שאותם ניתן לרבות מהמילים הללו, והדבר המאחד את כל הדוגמאות הוא שכל הנזקים הללו אינם מתאימים לשום אב נזק מסוים, אך נלמדים מהצד השווה בין שני אבות נזק. יש לציין שבכל המקרים השונים של הגמרא מביאה, אחד מהאבות המלמדים את הדין החדש הוא בור. בבור יש דין ייחודי המאפשר ללמוד דרכו על נזקים נוספים.
ה"קונטרסי שיעורים" מוסיף עוד דין ייחודי בבור. בור הוא האב היחיד שמזיק רק כלפי בעלי חיים(אפילו אדם בבור שחייב בנזיקין פטור מאדם הנהרג בבורו). בשאר האבות לא עוסקים בכלל בסוג הניזק.
דבר נוסף שמייחד את הבור זה שהבור לא נחשב ממונו ורכושו של האדם. התורה קבעה וחידשה שהוא יחשב כממונו כדי לחייב את כורה הבור בנזק, למרות שהממון אינו רכושו ואינו שייך ממונית לאדם שכרה אותו.
הרשב"א שם לב לכך שבבור יש המון דינים ייחודיים ולכן מסיק שאין עונשים מן הדין דווקא בבור. זאת בניגוד לשאר האבות שמהם כן עונשים מן הדין. הסיבה לכך לפי הרשב"א היא שבבור יש הרבה חידושים ואנו לא יכולים במצב כזה ללמוד בק"ו:

חדושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב
…ואי קשיא לך דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרי' במכילתא (משפטים פי"א פי' קטז) תניא "כי יפתח איש בור וכי יכרה", אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש, ללמדך שאין עונשין מן הדין, מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותיה ,לפי שאין דרכו לילך ולהזיק ועוד שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין…

הרשב"א מונה מספר הבדלים בבור משאר האבות. שהבור אינו הולך ומזיק אלא פסיבי, שהבור אינו נחשב של האדם ושהניזק הוא מי שמגיע לבור המזיק ולא להיפך. ננסה לטעון שאת כל ההבדלים שהרשב"א מונה ניתן להגדיר כנקודה אחת, ולצורך כך נעיין בדברי המכילתא ולאחר מכן נעמוד על אותה הנקודה.
הלימוד מהבור במכילתא
נעיין במספר מכילתות שונות:

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ו
וכי יריבון אנשים. למה נאמר' פרשה זו, לפי שהוא אומר, (שמות כא כד) "עין תחת עין", אבל שבת וריפוי לא שמענו, ת"ל וכי יריבון אנשים – אם יקום, בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרים בו. – וכי יריבון אנשים, אין לי אלא אנשים, נשים מנין, היה רבי ישמעאל אומר, הואיל וכל הנזקים שבתורה סתם ופרט הכתוב באחד מהם שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני לכל הנזקים שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים; רבי יאשיה אומר, איש או אשה, למה נאמר, אלא לפי שהוא אומר (שמות כא לג) "וכי יפתח איש בור", אין לי אלא איש, אשה מנין, ת"ל איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל הנזקין שבתורה; רבי יונתן אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כא לד) "בעל הבור ישלם" – (שמות כב ה) "שלם ישלם המבעיר את הבערה", הא מה ת"ל איש או אשה, לתלמודו הוא בא.

בור הוא האב שממנו לומדים שאשה חייבת בנזיקין-"בעל הבור"-וגם אשה יכולה להיות בעלת הבור.

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ז
וכי יכה איש את עבדו. אף עבדו ושפחתו בכלל, שנאמר מכה איש ומת, והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו, שיהא נדון ביום או יומים, לכך נאמרה פרשה זו. – וכי יכה איש, אין לי אלא איש, אשה מנין, היה ר' ישמעאל אומר, הואיל ונאמרו כל הנזקין שבתורה סתם ופרט לך וכו', ר' יאשיה אומר, איש ואשה למה נאמרו וכו', רבי נתן אומר אינו צריך וכו', כדכתיב לעיל.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ח
וכי ינצו אנשים. אין לי אלא אנשים, נשים מנין, היה רבי ישמעאל וכו' כדלעיל. – רבי יאשיה אומר, איש איש למה נאמר וכו', רבי יונתן אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם וכו' כדלעיל.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ט
וכי יכה איש, אשה מנין, היה רבי ישמעאל אומר וכו'; רבי יאשיה אומר איש ואשה למה נאמר וכו'; רבי יונתן אומר, והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם וכו', כדלעיל.

משאר המכילתות עולה שיש שתי דרכים ללמוד את ההשוואה של איש ואשה בנזיקין. או שלומדים את ההשוואה של איש ואשה מכך שבניזקין אין חילוק בין איש לאשה ומהפסוק "איש או אשה" או מכך שרשום "בעל הבור" וגם אשה יכולה להיות בעלת הבור.
איפה הפסוקים של "בעל הבור ישלם" מופיעים? נעיין בפסוקים:

שמות פרק כא פסוק לג לד
(לג) וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
(לד) בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ:

ועל פסוק זה דורשים:

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה יא
ונפל שמה, בדרך הילוכו, מכאן אמרו, נפל לפניו מקול הכריה חייב, לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין לפניו ובין לאחריו חייב. בעל הבור ישלם, מכל מקום.

לכאורה "בעל הבור ישלם-מכל מקום" הכוונה לחייב נשים, כי כך ראינו לאורך כל המכילתות השונות וכך גם פירש הנצי"ב.
אך הרמב"ם פירש אחרת:

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה ג
אחד החופר או שנחפר הבור מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזקיו, ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מכל מקום.

בפשטות הרמב"ם לומד הלכה זאת מהמכילתא¹.

בפשט הפסוק של "כי יפתח איש בור" רואים שהאדם הוא מי שיצר את הבור, שהרי ברישא רשום "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור". למרות זאת ראינו שהדבר שהגדיר את תשלום הנזק בבור הוא דווקא היחס בין האדם לבורו בדין של "בעלות" על הבור, כמו שרשום "בעל הבור ישלם".
העובדה שבור מוגדר לפי בעלות בלבד שונה מעט מהדרך בה התורה מציגה את אב הנזק "אש":

שמות פרק כב פסוק ה (פרשת משפטים)
כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה:

הפסוק באש מדגיש שאפילו אם האש יוצאת מעצמה-"כי תצא אש", מה שמחייב הוא עצם המעשה-"שלם ישלם המבעיר את הבערה". לעומת זאת, בבור זה הפוך-מודגש שהוא פתח את הבור ועדיין החיוב זה לא מצד הפתיחה אלא מצד הבעלות.
אנו יכולים לראות שהדגש של פסוקי התורה הוא שבבור חייבים רק מצד הבעלות על הבור, אפילו כשהאדם עצמו יצר את הבור הוא מתחייב על הבעלות. מנגד בשאר אבות הנזיקין, כמו האש, הדגש הוא שאפילו כשהאש מתפשטת מעצמה, סיבת החיוב הוא זה שהאדם הבעיר בעצמו את הבעירה, והתורה הופכת את השרפה למצב כאילו האדם עצמו שרף את השדה. מבחינה דינית גם באש וגם בבור יתחייבו גם אם האדם לא יצר את האש או הבור אלא שפשע בשמירה עליהן-אך הדגש שונה. בבור סיבת החיוב היא הבעלות ובשאר אבות הנזיקין ביצירת הנזק.
הדין שמופיע ברמב"ם ובמכילתא² שאדם חייב גם בבור שהוא זכה בו בדרכים שונות הוא חידוש גדול. זאת כי בעלי הבור לא עשה מעשה ואף ממונו לא עשה את המעשה, ולכאורה אין סיבה לחייב אותו מלבד עצם הבעלות על הבור. בירושה ברור שרק הבעלות מחייבת.
הגדרת הבעלות בשאר אבות הנזיקין
הרמב"ם פותח את דיני נזקי ממון כך:

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א
כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר +שמות כ"א ל"ה+ כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו', אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

ניתן לראות מפה שהוא הבין בעקבות הבור, שגם לגבי שאר אבות הנזיקין, בעלות האדם על ממונו היא המחייבת את האדם בנזקי ממונו.
לאור עניין הבעלות שראינו שמופיע בבור, נחזור לדינים המיוחדים בבור, שבהם פתחנו את השיעור. וננסה לראות איך הם מתקשרים.
אחד מהדינים המיוחדים בבור הוא שבעלי הבור חייבים רק על בהמות לגבי מיתה. הדין ייחודי לבור כי הבור לא יכול לעשות כלום ולכן על האדם הניזק לשים לב למעשהו, וזאת בניגוד לשאר אבות הנזיקין שהולכים מעצמם. בור אינו כלום מלבד זה שהוא שייך לבעליו, שהרי איזו מזיק מעצמו ולא מתפשט אלא רק נשאר במקומו.
ראינו גם שחייבים בבור משום "בעל הבור" למרות שהוא אחד משני הדברים היחידים שרק עשה הכתוב כממונו למרות שאינם כממונו³. הקונטרסי שיעורים מדייקים מכך שהמחייב בנזק אינו ממונו אלא חפץ בבעלותו של המזיק. חידוש התורה היא שלמרות שהבור אינו ממון לומדים ממנו על שאר אבות הניזקין דינים מסוימים הקשורים לבעלות, כמו החיוב של איש ואשה כאחד. הבור מלמדנו שהאדם לא אחראי רק על ממונו אלא על כל דבר שברשותו.
השמטת הרמב"ם והרי"ף
הסוגיה של "הצד השווה שבהם" מושמטת על ידי הרי"ף והרמב"ם. הרמב"ם גם משמיט את "אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג" כתולדה של הבור, ומביא אותה כתולדת האש בלבד. גם לעניין בור המתגלגל שהוא כן מזכיר בהלכותיו זה לא מתוך עיסוק בבור אלא בדין צרורות:

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י
…התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.

הרמב"ם עוסק בדין צרורות ולא בבור המתגלגל ולכן הוא מזכיר שם את "כבור המתגלגל" כבדרך אגב, אך אינו עוסק בסוגייתנו של הצד השווה בהלכה זו, והוא כלל לא עוסק בסוגייתנו בצורה מסודרת. פה הוא דן בצרורות ומביא רק דוגמא של בור המתגלגל.
הנצי"ב תמה על השמטת הרי"ף בעניין והקשה על זה:

הנצי"ב
הרי"ף לא הביא את כל הסוגיא, וכתב הרא"ש⁴ דהכל פשוט. ותמהיני האיך פשוט דאבנו סכינו ומשאו ובור המתגלגל חייב משום בור, והא לא דמי לבור אלא אביי ורבא העלו הכי, ואם כן נצרכו טובא להשמיענו.

הנצי"ב מסביר תולדות הבור לא דומות לבור והן חידוש של רבא ואביי, ודווקא משום כך היינו מצפים שהרי"ף יזכיר את התולדות כדי ללמד אותנו את הדינים המיוחדים הללו.
תירוץ העניין בצורה פנימית
בור הוא ריק ואינו יכול להזיק מעצמו. הבור תמיד פסיבי, ריק ודומם. הבחינה הזאת של נפעל שתמיד ריק מעצמו נקראת מלכות⁵.⁶
נחזור ללימודי המכילתא על כך שהאשה חייבת בנזיקין. כשבמכילתא רשום "בעל הבור ישלם מכל מקום", אי אפשר לנתק זאת מהלימוד שמרבה גם איש וגם אשה, שהרי כך המכילתא לומדת את העניין. למרות שכך המכילתא לומדת זאת ראינו שהרמב"ם⁷ הרחיב זאת לא רק לכך לחיוב נשים בנזיקין, אלא לאחריות של כל בעל בור לעניין נזקי הבור. בבור אין כלום חוץ מבעלים ודווקא בגלל זה הבעלים חייב בהכל, שהרי אין מישהו אחר לחייבו בבור. הרמב"ם גם הרחיב את הלימוד שלא רק איש או אשה חייבים, אלא אפילו אם ממון האדם יצר בור, או שפשוט נפער בור בתחום המזיק הסמוך לרשות הרבים, כאשר המזיק מגלה על כך עליו לדאוג לסתום אותו ואם לא עשה כך הוא חייב באחראיות על נזקיו. הרמב"ם כנראה הבין שעצם הבעלות של המזיק מחייבת אותו אף ללא יד אדם שהזיקה, ולכן הרחיב את הדין.
בור הוא אב ללא תכונות, הוא ריק כמשמעו-"הבור ריק"⁸, הוא סך הכל מקום ריק. כל החיובים באים בעקבות זה. הוא לא מזיק מעצמו אלא פסיבי ולכן הוא תמיד יחייב את בעליו, כי מלבד בעליו אין לבור כלום. הוא אב מיוחד דווקא משום שאין לו תכונות. בעקבות כך שאין לו תכונות, חייבים שהוא יהיה האב שילמד על השאר, גם בסוגיית "הצד השוה" וגם בדברי רבא שפתחנו בהם. זאת משום שאי אפשר ללמוד ממקום אחר על בור כי אין בבור כלום והוא לא דומה לכלום, ולכן חייבים שהבור יהיה אחד מהמלמדים. הבור לא יכול להיות נלמד ולכן אם הוא יהיה זה יהיה רק בצד המלמד.
נחזור גם לשאלה ששאלנו על הרמב"ם והרי"ף. למה הרי"ף והרמב"ם השמיטו את "הצד השווה שבהן"? כי אין צד שווה לבור ואין שום דבר שדומה לבור. הם יעסקו בדינים שאביי ורבא הזכירו אך לא בתולדת הבור. הם הבינו שכאשר הגמרא אומרת שלומדים את הדינים הללו מ"הצד השוה" עם בור, אין הכוונה שהם תולדות הבור. הכוונה היא שהם נזקים עצמאיים אלא שמשום שבתכונותיהם הם לא מתאימים לשום אב אז הם הכי קרובים לבור כי בור הוא ללא תכונות. הם בעצם נלמדים מהבור מתוך פסילת שאר האבות.
בניגוד לרמב"ם ולרי"ף, רבנו חננאל אכן פוסק בסוגיית "הצד השווה":

רבינו חננאל מסכת בבא קמא דף ו עמוד ב
וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא

רבינו חננאל מבין שהאמוראים חולקים אלו על אלו, ויש להבין מדוע. כל דבר שהאמוראים הוסיפו הוא דין שאכן נלמד בעקבות הבור, אך כנראה לשיטתו כל אחד מהם לא קיבל את שאר התשובות משום שהם לא דומים בתכונתם לבור. אם כל אמורא מצא נקודת פגם בשאר דברי האמוראים, משמע שבאמת הבור לא באמת דומה לאף דוגמא ולכן לא שייך הצד השווה. הסיבה לכך שאין דין שמתאים באופן מוחלט לבור היא שאין תכונה אמיתית לבור. חז"ל רק לומדים מקרים שאפשר לטעון שהם בור כי הם לא שום אב נזיקין אחר, ולכן נהיה חייבים לומר שהם בור.
למה התורה מדגישה דווקא את "בעל הבור" כחייב בתשלום⁹? כי המזיק אינו קשור לבור כלל מלבד הבעלות. זאת בניגוד למשל לאש, שבה המעשה מחייב כי יש יותר קשר בין האש לאדם המבעיר(גם אם הבעיר בהיתר ואז האש התפשטה). בניגוד לאש, בבור אין כלום. אש מזיקה בצורה אקטיבית ובור בצורה פאסיבית, ולכן לא ניתן לחייב על ההיזק בבור אלא רק על עצם הבעלות.
בבור לא צריך עוד מעשה ובעצם יצירת הבור בעלי הבור המזיק סיים את חלקו. לאחר מכן, הניזק הוא הפועל והוא מתקרב לבור המזיק, ועדיין הבעלים חייב למרות שהניזק אקטיבי והוא פאסיבי. האדם המזיק יצר מציאות של היזק.
לסיכום, ראינו שבבור יש דין ייחודי שלמרות שהוא פאסיבי, לא הולך לניזק ולא ממונו של האדם, הוא נחשב אב נזיקין מכיוון שהוא בבעלותו של האדם המזיק. דווקא משום כך שאין לבור תכונות מוגדרות, הגדרתו תהיה לעתים על דרך השלילה, מה שמאפשר ללמוד ממנו על נזקים חדשים-שאינם לא שור, לא אש ולא מבעה, ולכן בהכרח הם בור. המכילתא לומדת מהבור את עניין הבעלות בנזיקין וגם הרמב"ם בהלכותיו הדגיש את משמעות בעלות הבור גם במקרים שהאדם כלל לא הזיק באופן אקטיבי. לכן הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את המקרים בסוגיית "הצד השווה" בתולדות הבור, כי באמת הם פשוט נזיקין אך לא תולדות הבור, וכשהגמרא מסבירה שיש בהם צד בור היא לא מתכוונת לכך שהם תולדות בור אלא שמבין האבות הם הכי דומים לבור כי אין להם תכונה כמו שאר האבות וממילא אם אין בהם תכונות הם הכי דומים לבור, אך אינם תולדות של הבור.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *