דרכי לימוד – מותר האדם

השיעור יעסוק בשאלות שעולות בלימוד סוגיית קרן בתחילת בבא קמא:
בבלי בבא קמא דף ב עמוד ב

מאי שנא נגיחה דקרי לה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף האי נגיפה נגיחה היא דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ומלתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם

רש"י בבא קמא דף ב עמוד ב

גבי אדם – כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו.
אדם דאית ליה מזלא – שיש לו דעת לשמור את גופו.
כתיב כי יגח – דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף.

אדם אית ליה מזלא
השאלה העולה מהגמרא היא: האם ניתן לומר שהתורה משמיעה לנו "מילתא אגב אורחא"? בדרך אגב? הרי התורה היא אלוקית, תורת ה' תמימה!
לפני שנענה על שאלה זו ננסה להסביר את דברי הגמרא ש"אדם אית ליה מזלא" לצורך כך נראה סוגיה דומה לסוגיה המופיעה אצלנו, בגמרא בשבת שם מוזכר ביטוי דומה ונעיין בו על מנת למצוא פשר לדבר.
בבלי שבת דף נג עמוד ב

אמר מר ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה והא אנן תנן ולא בקמיע שאינו מומחה הא מומחה שפיר דמי הכא נמי שאינו מומחה והא אף על פי שהוא מומחה קתני מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה אין אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה בהמה דלית לה מזלא לא מסייע לה

רש"י שבת דף נג עמוד ב ד"ה מזליה

מזליה – מלאך שלו, ומליץ עליו.

בגמרא בבא קמא מצאנו ש:
מועד לאדם מועד לבהמה, מועד לבהמה לא מועד לאדם מפני שלאדם יש מזל.
והסביר רש"י מזל – שיש לו דעת לשמור את גופו.
ואילו בגמרא בשבת מצאנו ש:
מומחה לקמעות אדם מומחה גם לבהמה, מומחה לקמעות בהמה לא מומחה לקמעות אדם מפני שלאדם יש מזל.
והסביר רש"י מזל – מלאך ומליץ עליו.

ויש לשאול מה גורם להבדל בפירוש רש"י בכל סוגיא?
נראה לתרץ, בבבא קמא גורס רש"י וכותב בדיבור המתחיל "מזלא" כביטוי כללי ואילו בשבת גורס רש"י "מזליה" המזל שלו, האישי.
יש שתי אפשרויות להבין את מקור ההבדל, האם בעקבות ההבדל בין הסוגיות גורס רש"י אחרת או שמא הגרסה לפני רש"י אחרת בכל מקום ולכן פירש אחרת.

מכאן עמדנו על כלל עקרוני, רש"י מפרש בכל סוגיה לפי העניין המיוחד שבה (בניגוד לתוס' שמשווה את הסוגיות בכל הש"ס)

מילתא אגב אורחיה – משמעות רוחנית המתבטאת בהלכה
מכאן נחזור לבאר את הביטוי "מילתא אגב אורחיה קמ"ל", כפי שראינו בשיעור דרכי לימוד למסכת בבא קמא "יגדיל תורה ויאדיר", לפעמים ישנה תוספת של התורה שבאה אף היא ללמדנו עניינים רוחניים ולאו דווקא הלכתיים¹.

יש לפרש את דברי הגמרא אצלנו "מילתא אגב אורחיה" כך: יש עניין רוחני שמתבטא בין היתר כהלכה.
נחזק הסבר זה, לצורך כך נראה היכן הופיע הביטוי "מילתא אגב אורחיה" לראשונה:
בבלי ברכות דף ב עמוד א

תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית:
אמר מר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים

הזמן שהמשנה מלמדת אותנו לומר בו קריאת שמע הוא מאד תמוה במבט ראשוני, "בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". זה זמן מאד לא ברור, שהרי אין לכאורה לאדם רגיל מישראל את היכולת לעמוד על זמן זה. הגמרא מסבירה שהמשנה באה ללמדנו שכהנים נכנסים לאכול בתרומה מצאת הכוכבים, אך מדוע לעשות כן? למה לא לשמור לימוד זה למסכת תרומות?

על כך עונה האגלי טל בהקדמה לספרו:
אגלי טל הקדמה

ראיתי לקיים בן יכבד אב לכתוב בפתיחת ספרי דבר מה ששמעתי מכבוד אאמו"ר זצ"ל בפי' משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ואינו מובן התלי' זה בזה. ואמר א"א ז"ל דענין הערב שמש שהצריכה תורה דאף אחר שטבל מ"מ מאחר שהי' טמא באותו יום נשאר בו רושם טומאה כל היום ובהערב שמש שבא יום אחר שלא הי' בו טומאה נסתלק גם הרשימה. וכאשר הוא בטומאה כן הוא לעומתו בקדושה כשמקבל עליו עול מלכות שמים שחרית אף שאח"כ אין מחשבתו בזה מ"מ נשאר בו רושם קבלת עול מלכות שמים כל היום. ובערב שבא יום אחר נסתלק גם הרשימה וצריך לקבל עמ"ש מחדש עכ"ד פי חכם. ומצאתי כדבריו בפע"ח שער מנחה פ"א ז"ל כי לפי שנשאר עדיין רושם מן המוחין של ק"ש של שחרית. לכן אין עתה צריך לומר ק"ש במנחה. עכ"ל פע"ח:

האגלי טל מביא בשם אביו ש"הערב שמש", הוא הביטוי המובהק ביותר להתחלפות זמן שפועלת על האדם. נסביר את הביטוי – היה כהן טמא שטבל בצהריים אפילו אם הלך לישון ולא עשה כלום כאשר תשקע השמש הכהן יטהר.
במבט ראשוני יכולנו לשאול מדוע הדבר כן אלא שקריאת שמע מלמדתנו שאכן בעת צאת הכוכבים משתנה דבר מה במציאות, היום מתחלף ועובדה לכך היא שכעת ניתן לכהנים להיכנס לאכול בתרומתן.

"מילתא אגב אורחיה" היא ידיעה משמעותית ורוחנית שמתוכה יוצאת נפקא מינה, לדוגמה בגמרא בברכות כאשר הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן מתחלף יום וניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית, אך באמת הידיעה הגדולה שגורמת להלכה זו היא האמירה היסודית שהתחלפות היום בעת צאת הכוכבים יוצרת מציאות חדשה, יום אחר מופיע בעולם.
לפי זה צריך לחפש בכל פעם שהביטוי "מילתא אגב אורחיה" מופיע בש"ס את הידיעה הרוחנית שגורמת להלכה שנזכרה לצד ביטוי זה להיווצר. יש עניין רוחני גדול שבעקבותיו, "בדרך אגב", משתלשלת למציאות הלכה ונפקא מינה חדשה.

כעת ניתן לחזור להסביר את העניין הרוחני בגמרא אצלנו:
יש שהסבירו את הביטוי נגיחה כיציאה לקרב, דבר שלרוב הוא אנושי. ואילו הביטוי יגוף בא מלשון "מגיפה", דבר טבעי שמגיע ע"י הקב"ה. והגמרא מלמדת אותנו שפגיעת השור באדם הוא רצון אלוקי המתבטא במציאות, בדרך כלל נוהג שבעולם הוא שאימת האדם שוררת על בעלי החיים והשור בנגיחתו יוצא למלחמה אל מול מציאות טבעית זו.

אך כאשר שור נוגח בשור אחר למעשה הוא נוגף בו, מלשון מגפה, בעלי חיים במציאותם הטבעית נלחמים ורבים, זה הטבע שלהם ועל כן שור שנוגח בשור הוא מצב המופיע בעולם בצורה טבעית, בדיוק כפי שישנן מגיפות שמופיעות בעולם בצורה טבעית.

מהגמרא גם למדנו שמדרגת האדם, צלם אלוקים שבו הוא נברא מגיע לידי ביטוי בטבע דווקא כאשר הוא נפגש עם המציאות הטבעית של בעלי החיים. התורה לימדה אותנו את ההבדל המהותי בין אדם לבהמה, לאדם יש "מזלא", מדרגה מיוחדת ומתוך כך למדנו גם את ההבדל ההלכתי שמועד לבהמה אינו מועד לאדם.

דיוקים ברש"י על הסוגיה
נראה עוד נקודה על גבי ביאורו של רש"י לסוגיה בבבא קמא:
רש"י בבא קמא דף ב עמוד ב

ושלח – את בעירה

מדוע רש"י מצטט את הפס'? מה היינו חושבים לולי דברי רש"י?
כדי לענות נראה את המשך הגמרא:
בבלי בבא קמא דף ג עמוד א

אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קמ"ל

יכולנו לחשוב שבשל העובדה שישנם שני סוגים "שן" (שן שמכלה את הקרן ולא משאירה כלום ושן שאינה מכלה את הקרן ומה שאכלה עתיד לצמוח) היינו לומדים ש"ושלח" מדבר דווקא על השן והפסוק ובא ללמד אותנו לחלק בין שני הסוגים, אלא שלכן מגיע הפסוק "משלחי רגל השור" ומלמדנו לצאת ממחשבה זו ולהבין ש"ושלח" מדבר על רגל ולא על שן.
כעת נעיין בפירוש רש"י לגמרא:
רש"י בבא קמא דף ג עמוד א

אידי ואידי – ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור:ד

שני דברים ניתן וצריך לשאול על רש"י:
1. מופיע בכללים שרש"י אינו שואל שאלות, מדוע אם כן משנה רש"י מדרכו ושואל כאן?
2. בתחילה משמע מפירוש רש"י ש"ושלח" לא מכלה את הקרן מדוע אם כן בסוף דבריו חוזר רש"י ואומר שכן היינו מבינים שיש פה כילוי קרן שנלמד מהפסוק?

נענה ראשית על השאלה השנייה, למעשה רש"י כבר "הכין אותנו" כאשר הוא ציטט לעיל את הפסוק "ושלח את בעירו" רש"י רצה ללמד אותנו ש"ושלח" בהוה אמינא משמע- כילוי הקרן, ביעור גמור.
והעובדה שרש"י שואל שאלה מחזקת ואפילו מחייבת את הנק' שמהפסוק "ושלח" אנחנו מבינים שהשורש של ביעור נאמר גם ברגל² עד שהגמרא תחזור בה ותלמדנו אחרת.
מתוך כך הבנו מדוע רש"י ציטט את המשך הפסוק של "ושלח" וכן מה הסיבה לשאלות המופיעות בפירושו.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *