דרכי לימוד – בעלות

דיברנו בשיעור הכללי על מושג הבעלות¹, וראינו את דבריו של הרב חרל"פ. ננסה בשיעור זה להרחיב את נושא הקניין יותר, ולעמוד עליו אודותיו דרך מושג הבעלות.
ראשית נפתח בדברי הרב חרל"פ:

הרב חרל"פ (מי מרום ח"ב, הקדמה לפירושו למסכת אבות)
ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו, יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים בלא בעלות… ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה, "אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים", מחויב הדבר שכל תשמישיו יהיו ממה שהוא בעלים עליהם ולא של זולתו. וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של חבירו, מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמותו לעליון, ובכן הזהירות במילי דנזיקין היא שלימות עליונה מאוד.

מכאן בא עומק העניין של נזיקין, שביסודו הוא הפגיעה בבעלות.

התיר ממונם לישראל
יש לראות כיצד יסוד זה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא במקומות שונים, דוגמה לדברים ניתן לראות בדברי הגמרא במסכת בבא קמא:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לח עמוד א
א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג,ו): עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר, מהכא (דברים לג, ב): הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל. תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם, שנאמר: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ואומר: הופיע מהר פארן.

ניתן לראות בגמרא לפיה היחס בין ממון ישראל לממון האומות איננו עניין מקרי אלא מהותי ונובע ממעשיהם של העמים. הגמרא אומרת שהקב"ה ראה שלא מקיימים מצוות בני נח, ובעקבות כך התיר ממונם לישראל. התוספות² מעירים אמנם שאין דבר זה מדויק ויש שיטת לפיהן לא התיר הקב"ה ממונם לגמרי (למ"ד שגזל הגוי אסור), אבל לעצם העניין, שור של ישראל שנגח של עכו"ם פטור, אך שור של עכו"ם שנגח בישראל חייב נזק שלם אפילו בתם, ניתן לראות אם כן שישנו הבדל בחיוב הממוני, שביחס לישראל הממון של עכו"ם הותר.

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב ד"ה מאי בעי
…מפארן הופיע ממונם לישראל והוא הר סיני כדאמר פ' ר"ע (שבת דף פט. ושם) ה' שמות יש לו סיני פארן וכו'.
שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף לח עמוד א
מפארן הופיע ממונם לישראל. פירש בקונטרס והחזיר את התורה על כל האומות וכו'. וקשה דבפרק אמר רבי עקיבא בשבת משמע דפארן הוא סיני וכו'. ומפרש ר"י מפארן הופיע ממונן כלומר מסיני התיר ממונן כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל התורה אז התיר ממונן של העו"ג.

ישנו חידוש מהותי שקרה בהר סיני שממנו אנחנו רואים את ההשפעה על כך שהתיר הקב"ה ממונם של העכו"ם לישראל וכך אכן רואים בגמרא ובראשונים.

קודם מתן תורה
נביא כדוגמה ליחס הממוני בין ישראל לעמים שתי הלכות שונות:

רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה א – ב
(א) קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה.
(ב) וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

קודם מתן תורה פשוט פגע אישה בשוק וחיו ביחד, הגיעה התורה וחידשה שהאדם קונה אישה קודם ורק לאחר מכן מגיע שלב הנישואים³.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שי
אי לא חדשו התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לב"נ =לבן נח= ע"כ היה בנוהג שבעולם אדם קונה מחברו במעות שהיה פורע לו עד גמירא מה שהתנו ביניהם ואח"כ היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק… אמנם ניתנה תורה ונתחדשה קנינים מחודשי' לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנ' לידו כלל ולאידך במשיכ' וזה איננו לקיחה לביתו ורשותו אלא אפי' רק בסמטא ורה"ר כשמושכו או הגביה קנה.

גם פה אומר בעניין דרכי הקניין מבאר החתם סופר שהתחדשו קניינים בעקבות מתן תורה. לפני מתן תורה, כשאדם רצה לקנות דבר, היה עליו להביא את כל הכסף לתת אותו למוכר ולהביא את החפץ שקנה לביתו.
אבל אחרי מתן תורה, מספיק שאדם נותן פרוטה וגם אם לא לקח את החפץ, או אפילו אם לקח בלי כסף, גם אם לא הביא לביתו, קנה (למ"ד משיכה קונה).⁴
אם כן, יש משהו במתן תורה שחידש את עניין הקניינים. לאור המקורות הללו, ננסה להבין את הגמרא יותר, ואת ההגדרה: מה היה היחס בין אדם לממונו, או מה פועל הקניין לפני מתן תורה לעומת המצב שלאחר מתן תורה?

חידושי הקניין שלאחר מתן תורה
נראה שלפני מתן תורה הקניין היה מציאות בפועל. הבעל והאישה חיים בפועל, הקניין היה אצל האדם בפועל, ואז הקניין היה מציאות. לאחר מתן תורה הקניין הפך להיות דין.
ועוד חקריה שנוכל לראות, שלפני מתן תורה, הקניין והמציאות בפועל היה סיבה לבעלות האדם על קניינו, ולאחר מתן תורה הוא היה רק סימן לבעלות האדם, כאשר החלות של הבעלות כבר קרתה מתוך פעולתו של האדם לפי הדין שקבע הבורא.

לפני מתן תורה לא היו דרכי קניין רוחניות, אלא הייתה מציאות של בעלות בלבד. אבל לאחר מתן תורה יש מציאות של קניין, המעשה והמציאות זה רק סימן, ויש דין שצריך להתייחס אליו. לדוג', במקרה שאדם ירצה להתגרש מאישתו, לפני מתן תורה היה צריך רק לגרשה, המציאות הייתה הסיבה ולכן היא שווה יותר מאלף עדים, אבל לאחר מתן תורה צריך לגרשה בפני עדים, שהמציאות היא רק סימן. השייכות הפכה להיות דינית.

לפי דבריו של הרב חרל"פ, לפני מתן תורה מושג הבעלות והקניין היה לצורך תשמיש, המציאות בפועל היא זו שהגדירה בעלות. אבל לאחר מתן תורה לא המציאות היא הקניין, יש משהו נוסף לכך, עלינו לברר אפוא מהו אותו דבר.
מושג הקניין נלמד בעיקר במסכת קידושין. דרך קיחת האדם את אישתו. והרי יש לברר בדבר מה בדיוק קרה כשנתן אדם לאישה פרוטה והיא מאורסת היא בבית אביה והוא בביתו, כך שנה שלמה (בזמן חז"ל) ואסור לו להתייחד איתה? מצד אחד היא אשתו ומצד שני אסורה לו לחלוטין וכיצד ניתן להבינם את מעמד האירוסין?

אלא שעל פי מה שבארנו לעיל נראה שבדין היא אישתו, אבל במעשה היא לא. התורה רוצה להגיש שהחיים בפועל הם תוצאה של קשר רוחני!
להבין, שכשאחרי שנה הוא נושא אותה לאישה, זה מכח הקשר הרוחני, הנשמתי. והקשר הזה הוא הקשר החזק.
המהר"ל שואל⁵ איך נערה מאורסה הבא עליה נענש בסקילה ואילו הבא על אשת איש נענש בחנק? והרי מיתת סקילה חמורה ממיתת חנק!
עונה המהר"ל שבנערה מאורסה פגיעת הבועל היא בקשר הרוחני. אך כשכבר נשאת לאישה, הפגיעה היא בצד המעשי ולכן העונש קל יותר.

לאור זה נוכל לומר שכל קניין לפני מתן תורה, התבטא בכך שהאדם לקח את החפץ מאחר, והאחר נוטל את כספו של הקונה. אבל אחרי מתן תורה הקשר בין אדם לקניינו הוא לא רק ממשי אלא גם קשר שנולד מתוך בעלות פנימית, ולכן עושים קניין סמלי כביכול, לבטא שהקשר הוא רוחני, ומתוכו נולד גם כן השימוש בחפץ בפועל. הקשר בין אדם לרכושו הוא קשר מופשט ורוחני, השימוש בחפץ הוא תוצאה של אותו קשר. מכאן אנחנו מבינים מה עושים עם ממון. אם ממון זה רק לשימוש, אז זה משהו אחד, אבל התורה מגלה לנו משהו אחר! השימוש בממון, הוא לא רק לצורך האדם הפרטי, אלא יש פה משהו עליון יותר.

כך רואים בגמרא שהבאנו לעיל. בזמן מתן תורה השתנה המעמד הממוני של כלל עם ישראל. לממון כעת יש ערך גדול יותר מאשר השימוש לפרטים. מתן תורה מחדש שיש צורה של שימוש בעולם ויש יעד לעולם. למשל, בקורבנות חלק הממון שלנו הולך לגבוה. צדקה ומעשרות מראים לנו גם הם שהממון הוא לא רק שימושי אלא הוא בעל תכלית בעבודת ה', בזכות הממון ניתן לרומם את העולם ולהביא אותו לדרגה גבוהה יותר, זו תכלית העולם שהתחדשה והתגלתה במתן תורה הבעלות רוחנית שמתבטאת בשימוש בחפץ.

אם הממון היה רק חיצוני, הרי מה נותן לתת קורבן? אבל אם הממון שלך הוא חלק ממך, הרי אתה שם את עצמך על המזבח, שהרי הקניין הוא התפשטות האדם עצמו. האומות שלא שמרו את שבע מצוות בני נח, אין יחס לבעלותם על ממונם, ואילו לישראל יש תכלית לממון, ומכאן שממונם הותר.
בסוגיות הנזיקין העניין הוא לא רק פגיעה בשווי החפץ אלא הפגיעה היא גם בעצם הבעלות, ומכיוון שאין בעלות בעכו"ם שהרי אין להם קשר רוחני עצמי לממונם!
המשנה בנדרים מלמדת אותנו:

משנה מסכת נדרים פרק ג משנה יא
קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם שנא' (ירמיה ט) כי כל הגוים ערלים

ערלי ישראל נקראים נימולים ונימולי עכו"ם ערלים, דבר זה מראה לנו שישראל שייכים למצוות ועכו"ם לא, לכן ישראל גם אם לא מקיים מצוות, המצוות נמצאות אצלו ושייכות למהותו.
ראינו שהבעלות קשורה לחיוב במצוות ולתורה, וזה נקודת החידוש בדברי הרב חרל"פ, שהנזיקין הוא פגע בנקודה העצמית הזו, ואז מכאן מודדים מה צריך לשלם וכולי. אבל אם אין פגיעה בבעלות, לא מתחילים את דיני הנזיקין, וממון עכו"ם פטור.

התפשטות עצמיות האדם בממונו
יש להרחיב את דברינו במקומות נוספים בהן ניתן לראות כיצד מתבטא הקשר בין האדם לממונו וכיצד הממון מהווה התפשטות של עצמיותו של האדם:

ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות קצז
בפרשת והיה אם שמוע שאמר ולעבדו נזכר רק שני אלה מה שאין כן בכל מאדך אינו ביד עבודת האדם רק מסייעתא דשמיא דפירוש שבכל רכושו וקנינו יהיה קבוע אהבת השם יתברך ולא קאי אתשוקתו וחמדתו לרכוש שזה בכלל בכל לבבך. רק שבכל הרכוש עצמו כידוע כי הרכוש שייך לאדם וכל כך יהיה האדם כולו ממולא מאהבת השם יתברך בכל מעמקיו עד שממילא גם בכל קניניו שהם ההתפשטות שלו יהיה גם כן ממולאים מאהבתו יתברך כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר דמחמרא אנפשה לאכול איסור (בראשית רבה ס' ח'). וזו בבעלי חיים ומסתמא הוא הדין בדוממים כענין אבן מקיר תזעק לעתיד לבוא כשירצה לעשות איסור כמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב תהלים מזמור ע"ג).
וזה ענין שביתת כליו ביום השבת שאז כולו לה' גם כל קניניו…[ולכך לא נאמר זה בפרשת והיה אם שמוע שהיא בלשון רבים דדבר זה אינו אלא ליחידים שזכו בה אבל אי אפשר מדריגה זו לרבים אלא לעתיד כשישפוך רוחו על כל בשר כענין משה רבינו ע"ה שלא שלטו שונאים במעשה ידיו כי קניניו ופעולותיו השייכים לו אפילו בדוממים קבועה בהם קדושה דקביע וקיימא שאי אפשר לינתק כלל… וכן אמרו בריש בכורות (ב' א) דמוציא מקדושתו כשמוכר החמור לעכו"ם עיין שם ברש"י ותוס' לחד פירוש בזולת המלאכה דשבת. וליחיד הזוכה גם בדוממים כל קניניו הם כמו תשמישי מצוה וקודשי שמים ואהבת השם יתברך קבוע בהם שהם אוהבים לפרסם כבוד שמים.]

רבי פנחס בן יאיר היה כל כך צדיק עד שאהבת הבורא שלו התפשטה לממונו, בעלי החיים שהיו שייכים לו היו "שומרים מצוות" אין העניין בחמור, אלא בבעלים של החמור.

ר' צדוק הכהן מלובלין – דברי סופרים אות ג
כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה (ב' א) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש, ועל כך אמרו (שם מ"ז א) שלושה חינות הן חן אשה על בעלה ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דוקא:
ועל כן אמרו (בבא מציעא ל"ח א) אדם רוצה בקב שלו יותר וכו', ואף על פי שהכל אחד וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש יש לאדם חשק בזה דוקא, ושם (ק"ה א) חטי מארעאי בעינא, כי שדה הנגזר לו יש לה שייכות עם שורש נשמתו:
[ועל כן אמרו (בבא בתרא י"ב סוף ע"ב) מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון עיין שם בתוס' בשם רבינו תם שאין רוצה למכור אלא בדמים יקרים, ובבית יוסף (חושן משפט סימן קע"ד) בשם תשובת הרא"ש הקשה על זה דזהו מדת סדום שלא ליתן שלו אלא בדמים יקרים אף על פי שהוא לא חסר רק שחבירו נהנה עיין שם, אבל באמת לתת את שלו לאחר לא שייך כלל מדת סדום, דאדם רוצה בשלו והוא יקר אצלו, והתם נמי מה שיזכה בגורל הוא בירור מן השמים שהוא שייך לו ורוצה בזה דוקא:
ועל כן אין טעם בחשק ורצון כי אדם חושק השייך לו ויש לו חן בעיניו יותר מדבר אחר המשובח ממנו, וכדרך שאמרו (סוטה שם) בחן מקום על יושביו מההוא דאלישע אף על פי שהארץ משכלת, רק המקום יש לו גם כן שייכות לאותן יושבים דאין לך אדם מישראל שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל (עיין תוס' בבא בתרא מ"ד: ד"ה אלא), וזהו חלקו השייך לו בשורשו דעמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובעילוי דמים יוכל למכור בעולם הזה גם דבר השייך לו, כי כשנותן לו כל כך עד שיחשוק בזה יותר, זה מורה דבזה יוכל למלאות ולהשלים קנינים השייכים לו יותר, ויש בזה דברים עמוקים:]
שם משמואל שמות פרשת משפטים שנה תרעא
בגמ' (ביצה ט"ו סוע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר. אדר הוא התחזקות כמ"ש (תהלים צ"ג) אדיר במרום ה'. והנה בכל דבר יש שני קנינים קנין חיצוני וקנין פנימי, וכדרך שאמרו ז"ל (ביצה ל"ז סוע"א) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולקנין פנימי צריכים התחזקות ביותר משום שהאדם רחוק ממנו, וכמו התוה"ק מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו. ונכסים היינו פנימיות, דחז"ל אמרו (במדב"ר פ' כ"ב) לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלין לזה, והיו צריכים לכאורה להקרא נגלים, אך מחמת שעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי לכך נקראים נכסים ע"ש שנכסים.

נכסים נקראים על שם הקשר בפנימיות.
מכאן ניתן לראות גמרות רבות על ההבדל בין נוכרי לישראל בממון ולדוגמה:

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סב עמוד א
והתניא: חצירו של נכרי – הרי הוא כדיר של בהמה! – אלא דכולי עלמא דירת נכרי – לא שמה דירה…

אם הנוכרי נמצא בבית בפועל, אי אפשר לערב, אבל אם הוא בפועל לא גר, זה לא בבעלותו ואפשר לערב! אצל עכו"ם זה צריך להיות בשימוש בפועל, ואם לא בשימושו הוא לא בעל החפץ. וכך באישה ואידה לפני מתן תורה, וכן בחפצים. והתחדש לישראל הבעלות הרוחנית, ועכו"ם לא קיבלו, ודו"ק.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *