מיטב שדהו

בשיעורנו נעסוק בסוגיית "מיטב" בדף ו עמ' ב' בבבא קמא.
נדון היום יותר בפסוקים ובמדרשי ההלכה הנצמדים לפסוקים וננסה להבין מה כוונתם. נשים לב גם למידות בהן התורה נדרשת במדרשי ההלכה הללו-קל וחומר, גזירה שווה ובניין אב.

מיטב שדהו
התורה כותבת בדין מבעה:

שמות פרק כב פסוק ד (פרשת משפטים)
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם:

והגמרא דנה בפסוק זה:

בבא קמא ו:-ז.
תנו רבנן, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש… מאי טעמא דרבי ישמעאל, נאמר "שדה" למטה ונאמר "שדה" למעלה, מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", דהאיך דקא משלם. ורבי ישמעאל: אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב.
…הא אמר רב אשי: תניא בהדיא, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.

לאחר מספר אוקימתות הגמרא מסבירה למסקנה שהמחלוקת בין ר' ישמעאל לר"ע היא האם שמים את "מיטב השדה" מהמזיק או מהניזק. לפי ר' ישמעאל שמים מהשדות של הניזק ולפי ר' עקיבא שמים לפי השדות של המזיק.
ר' ישמעאל לומד ששמים לפי הניזק מלימוד של גזירה שווה. את פשט הפסוק שהוא מבין שכן עוסק במזיק הוא מפרש שבמידה והעידית של הניזק שלפיה צריך לשלם היא באיכותה בין שני שדות של המזיק, שדה טוב יותר ופחות טוב-ישלמו לפי השדה שיותר איכותי מטוב מאשר העידית של הניזק.
גם ר"ע מבין את פשט הפסוק כעוסק במזיק, אך לו איך את הגזירה השווה ולכן לשיטתו המסקנה היא שאכן שמים לפי מיטב שדהו של המזיק.

הקשיים בפסוק ובגמרא
כדי שנבין את נושא "מיטב שדהו" טוב יותר נעיין בפסוקים ובמקורות תנאיים מקבילים לסוגיה.
נשאל מספר שאלות על הפסוק:
מדוע צריך להזכיר גם את השדה ואת הכרם בפסוק?
אם כן מביאים גם שדה וגם כרם למה לא מפרטים באמצע הפסוק את הכרם-הרי כתוב רק "ובער בשדה אחר" בלי "או כרם"?
לכאורה ניתן להבין את פשט הפסוקים כמו שר' ישמעאל הבין, וסוף הפסוק "ובער בשדה אחר" מלמד על תחילתו. אך ניתן להבין גם כר' עקיבא, וזו מחלוקת בין פרשני הפשט¹.
יוצא שמפשט הפסוק ניתן להבין שהשדה מדברת גם על שדה המזיק וגם על שדה הניזק, ויש מקום להתבונן על כך.
נוסיף גם שתי שאלות על סוגייתנו:
מדוע יש מחלוקת לא סמטרית בין ר"י ור"ע. ר' עקיבא לא אומר משהו הפוך מר"י אלא רק אומר "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית" שזה לא סותר את ר' ישמעאל, שהרי ר' עקיבא לא אומר שמשלמים בעידית של המזיק בדווקא. יתכן שר"ע יסכים עם ר' ישמעאל שהרי הוא רק אומר שחייבים מהעידית וניתן לפרש שזו העידית של הניזק כר' ישמעאל. יש פה מחלוקת שאינה סימטרית, ועלינו לנסות ולעמוד על כך ולהבין את צדדי המחלוקת.
מדוע חכמים שינו את לשון התורה "מיטב שדהו" ללשון של "עידית"?
כדי לענות על שאלות אלו נעיין מעט במדרשי חז"ל על הנושא, נלמד מהם את חידושם ולאחר מכן ננסה לחזור ולתרץ איך מדרשי חז"ל יכולים לענות על שאלותינו.

מדרשי חז"ל
נתבונן גם במדרשי ההלכה וננסה לעמוד עליהם:

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה יד
כי יבער איש שדה. למה נאמר, עד שלא יאמר היה לי בדין, הואיל והבאר ממונו וההבער ממונו, אם למדת על הבאר שהוא חייב לא יהא חייב על הבערו, אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר כי יבער איש, אלא בא הכתוב ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה והבהמה מועדת לשבר בדרך הילוכה, מכאן אמרו לעולם אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק, ששמין נזקין בעדית וקל וחומר להקדש. דבר אחר כי יבער איש שדה או כרם, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. – שדה או כרם. מה כרם יש בו פירות אף שדה יש בו פירות.
ושלח את בעירו. מכאן אמרו מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור, לחרש שוטה וקטן חייב. – וביער בשדה אחר. ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה, קורא אני עליו ושלח את בעירה, לכך נאמר וביער בשדה אחר, אלא אחר הוא זה.
מיטב שדהו ומיטב כרמו. מיטב שדהו של מזיק(בספרים מדויקים ניזק) ומטיב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית. קל וחומר להקדש.

המכילתא שואלת מה החידוש של השן הרגל. שהרי אם בור הוא ממונו ושן ורגל הם ממונו אז אין חידוש בשן וברגל, ומדוע התורה הוסיפה את השן ואת הרגל. המכילתא מבינה שאם התורה מלמדת את השן והרגל כנראה שלא יכולנו ללמוד אותן מהבור ויש להם גדרים מיוחדים.
ניתן לומר שהחידוש בשן ורגל הוא שלמרות שלכאורה אין פה שום משהו שאמור להזיק, בניגוד לבור שמזיק מהוויתו, עדיין חייבים לשלם וזה נחשב כהיזק. יש פה רק בהמה שהולכת ואוכלת שזה לא נתפס בעינינו כמעשה היזק², והחידוש הוא שכאשר היא עושה זאת בשדה של אחר זה נחשב מזיק. זה חידוש בשן ורגל-האדם המזיק חייב לא רק על יצירת מזיקים אלא על כל דבר שעלול לגרום לנזק ושייך לו.
התורה מדגישה "ובער בשדה אחר"-הבהמה פגעה בבעלותו של האדם השני ולכן המזיק התחייב. אין בעיה או איסור ששור יאכל וילך, אך הבעיה היא בכך שהשור נמצא דווקא בשדה אחר ופוגע בבעלות הניזק. לפי ר' נתן במכילתא גם חייבים לשלם פי הניזק כי פגעו בבעלות הניזק.
המכילתא דרשב"י מוסיף עניין נוסף:

מכילתא דרשב"י (כ"ב, ד')
"'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם', מלמד שאין שמין לו אלא מן העידית. אין לי אלא זה בלבד, מנין לכל שמשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העידית, תלמוד לומר 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם', זה בנין אב לכל המשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העידית".

דין "מיטב שדהו" אינו רק בנזיקין אלא יש בנין אב שלומדים ממנו שבכל הקנסות והנזיקין חייבים במיטב הארץ.

שורש המחלוקת
יש מספר חקירות שלפיהן ניתן לחלק את ולהסביר את מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל המופיעה בגמרא איתה פתחנו.
החקירה הראשונה היא האם העיקר בהיזק הוא זה שהבהמה יצאה מרשות המזיק והזיקה או העיקר הוא שפגעה בבעלותו של הניזק. יתכן שזה שורש המחלוקת בין ר"ע ור"י-מי שאומר שחייבים על עצם ההיזק שנגרם מממון המזיק יחייב לפי מיטב שדהו של מזיק. אך מי שאומר שהעניין הוא פגיעה ברשות הניזק יחייב לשלם לפי שדות הניזק. ברור לשתי הגישות שהנזק נעשה לניזק, ולכן גם צריך לשלם פיצויים, שהרי בהמה שאוכלת הפקר לא תחייב את בעליה. השאלה היא מה יוצר את שם ההיזק והתשלומים.
חקירה נוספת היא האם חיוב התשלומים באופן כללי בנזיקין הוא כדי לכפר על המזיק. ניתן לומר שהמזיק גרם לרוע בעולם והוא צריך לתקן ולעשות טוב בעולם, ורק את הכסף הוא נותן לניזק, אך עיקר העניין הוא מצד תיקונו של המזיק ולאו דווקא כדי לכסות את הפסדיו של הניזק.
דבר זה דומה לשיטת היראים, שמסביר שאת הקנסות משלמים לעתים לב"ד-כי העניין הוא עצם התשלום על הופעת הרע בעולם ופחות משנה מי המקבל את התשלומים:

ספר יראים סימן קעח [דפוס ישן – רמג]
לא ידעתי מניין לאו' שהממון למי שהעידו עליו, אחרי שהוא קנס יתנהו (ב)ב"ד לכל מי שירצה כדתנן [פ"ו דתרומות מ"ב] בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. וכן נראה לי עד יורו לי צדק. סוגייא נראה לעולם למי שהעידו עליו ונראה כי לא ידעתי מניין.

יתכן שגם חקירה זו עומדת בבסיס המחלוקת בין ר"ע ור"י. הם לא חולקים רק במה שגרם להגדרה של המעשה כהיזק כמו החקירה הראשונה, אלא יתכן שהם חולקים גם מה ההשפעות של ההיזק הזה. אם אומרים שההיזק יצר מציאות של היזק מצד האדם המזיק-אולי נצטרך לשום את הנזק לפי שדות המזיק כדי לכפר עליו ועל מעשהו. אך אם הנזק הוא פגיעה בניזק, יותר מסתבר לשלם לפי העידית של הניזק וכך להחזיר לניזק את הפגיעה בו.
לפי זה יוצא שמי שאומר שמשלמים מעידית של מזיק יסביר שעצם התשלום של המזיק לעולם הוא על עצם ההיזק בעולם ורק משלמים את התשלום הזה לניזק במקום לבית דין. לעומת זאת, מי שאומר שמשלמים לפי עידית הניזק מתייחס לתשלום כתשלום לאדם הניזק כדי לתקן את הפגיעה בניזק.

משמעות השם עידית והמשמעות הרוחנית של שיטת ר' עקיבא
אחת מהשאלות שפתחנו בהן את השיעור היתה מדוע חכמים שינו את לשון הפסוקים ללשון "עידית". לכן, נעסוק במשמעות השם עידית ומתוך כך נוכל להבין מדוע חכמים השתמשו דווקא במילה זו³. לעניין פירוש המילה "עידית", בספר ליקוטי הלכות מוסבר שהעידית היא מתוך "ריח גן עדן"-לאחר שנוצר הרע יש פוטנציאל לעשות טוב ולהפוך את הרע לטוב ולכן נותנים את הדבר הטוב ביותר, את העידית הרומזת לגן עדן⁴:

ליקוטי הלכות חושן משפט ב, הלכות נזיקין ה
וְעַל כֵּן כְּשֶׁהִזִּיק צָרִיךְ לְשַׁלֵּם בְּעִדִּית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בַּמִּשְׁנָה: 'הַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית'. כִּי כְּשֶׁהִזִּיק, שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵהַמַּזִּיקֵי עָלְמָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת קִלְקוּל וּפְגַם בְּתִקּוּנֵי הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל, (וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּהִלְכוֹת הֶפְקֵר וְנִכְסֵי הַגֵּר) שֶׁכָּל הַפְּגָמִים הַמְבֹאָרִים שָׁם שֶׁהֵם פְּגַם נִאוּף שֶׁבָּא עַל יְדֵי פְּגַם הַגֵּרִים וְכוּ', עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר וְנִפְגָּם הָאֱמוּנָה חַס וְשָׁלוֹם, עַיֵּן שָׁם), עַל כֵּן צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ תִּקּוּן הָאֱמוּנָה שֶׁהַתְחָלַת הַתִּקּוּן הוּא עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִין רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת לְתוֹךְ צִמְצוּמִים וְכוּ', כַּנַּ"ל. וְהַמְשָׁכַת רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת לְתוֹךְ צִמְצוּמִים זֶה בְּחִינַת "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד" וְכוּ'. כִּי עֵדֶן – עַיִן לֹא רָאֲתָה, בְּחִינַת רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת, וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַמְשִׁיכוֹ לְתוֹךְ צִמְצוּמִים עִקַּר הַמְשָׁכָתוֹ הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת נָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן שֶׁמִּשָּׁם הַתְחָלַת הַצִּמְצוּמִים עַד שֶׁנִּמְשָׁךְ לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, בִּבְחִינַת "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהוּא טוֹב" וְכוּ', כִּי מִשָּׁם כָּל הַמָּמוֹן וְהַפַּרְנָסָה. וְזֶה בְּחִינַת עִדִּית שֶׁהַמַּזִּיקִין צְרִיכִין לְשַׁלֵּם, כִּי נִקְרָאִים 'עִדִּית' מִלְּשׁוֹן 'עֵדֶן', כִּי הַשָּׂדֶה הַטּוֹבָה נִקְרֵאת עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו" (יוֹאֵל ב). וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "בְּחִירָם מֶלֶךְ צוֹר בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹקִים הָיִיתָ" וְכוּ', (יְחֶזְקֵאל כח). וְעַל שֵׁם עֵדֶן נִקְרָאִים הַשָּׂדוֹת הַטּוֹבוֹת עִדִּית. וְזֶה בְּחִינַת הַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית, כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לְשַׁלֵּם הַנְּזָקִין לְתַקֵּן מַה שֶּׁקִּלְקְלוּ בְּהֶזֵּקָם צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ הַתִּקּוּן מֵרֹאשׁ וְהַתְחָלָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת לְתוֹךְ צִמְצוּמִים שֶׁהוּא נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת וְכוּ', שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַפַּרְנָסָה וְהַמָּמוֹן וְכַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עִדִּית שֶׁשָּׁרְשָׁם בְּחִינַת עֵדֶן וְכַנַּ"ל:

אם כך, נחזור לשורש המחלוקת בין ר' עקיבא לר' ישמעאל ולאור פסקה זו ננסה לתרץ הסבר נוסף על שורש מחלוקתם. לפי ר' עקיבא המטרה היא לתקן את המזיק כפי שכבר חקרנו. בעקבות פסקה זו גם ניתן להבין מדוע ר"ע לומד ק"ו להקדש. אם כאשר אדם פוגע במציאות עולם החול הוא חייב בתשלומים אז קל וחומר שאם פוגעים במציאות של קדושה חייבים יותר כי המזיק פגע יותר בעולם. אם אנו מתייחסים לפגיעת המזיק כפגיעה במציאות העולם, אז ככל שהפגיעה נעשית במקומות שורשיים ועמוקים יותר היא חמורה יותר.

המשמעות הרוחנית של שיטת ר' ישמעאל
לעומת זאת לפי ר' ישמעאל שמים בניזק, ואולי ניתן לראות בכך קשר לדברי הרמח"ל:

אדיר במרום לרמח"ל, צ"ג
שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו, אלא לפי בחינת המקבל ממנו

כשאנו נותנים משהו אנו צריכים לתת לפי מה שהמקבל יכול לקבל. האדם פגע בבעלותו של הניזק ולכן ישלם לניזק את העידית הכי טובה שמתאימה לרמתו של הניזק וראויה להתמודד איתה. אם נותנים לו קרקע טובה מדי הוא לא ידע מה לעשות איתה. זה נכון לא רק בשפת הסוד אלא גם בפשט. אם אדם למד לגדל את ירקותיו דווקא בחול ים, שהוא בוודאי זיבורית, אזי אם יביאו לו קרקע שונה שלכאורה יכולה להצמיח יותר והיא עידית טובה מהעידית שהוא מכיר, אז הוא לא יודע איך לעבד אותה וממילא לא ירוויח מקרקע זו.

הקשר בין הלימוד למידה בה הוא נלמד בגמרא ובמדרשי חז"ל
ניתן לראות קשר בין שיטתם של ר' עקיבא ור' ישמעאל למידה בה הם דורשים את השיטה. ר' עקיבא לומד בקל וחומר-שזו בחינה של חסד ודין. אם יש דבר קל במציאות החמורה אז ק"ו שיהיה בקלה, או להיפך. יש פה חסד ודין שכל אחד נשאר במקומו אך משפיע מעט על המידה האחרת. הדין רק יוצר מדרג בשביל החסד שיופיע לבד כאשר לומדים קולא או לחלופין שהחסד רק יוצר מדרג בשביל הדין כאשר לומדים חומרא.
לעומת זאת ג"ש היא תפארת. חסד היא נתינה ללא גבולות, בלי קשר למידת המקבל. דין הוא הגבלה וצמצום. אך תפארת היא האיזון ביניהם-נתינה אך בצורה מבוקרת, לפי יכולת המקבל לקבל.
לכן ר"ע שלומד ששמים במזיק לומד בק"ו-יש פה מציאות של חסד ולכן נותנים את הדבר הטוב ביותר⁵.
שיטת ר"י היא שהתשלום הוא לפי הניזק. ר"י לומד בגזירה שווה, המבטאת תפארת וחיבור. הוא לומד בגזירה שווה שיש חיבור בין השדה הכתובה למטה והשדה הכתובה למעלה ומבין שמדובר באותן השדות. לכן הוא משתמש במידת התפארת וטוען שעל המזיק הנותן לתת לפי הרגילות והיכולת של הניזק לקבל זאת, שזו מידת התפארת.
אך גם ר' ישמעאל מבין שיש מצבים שנותנים לפי מיטב שדהו של המזיק ומבין כך את פשט הפסוק. בהתחלה רשום "כי יבער איש שדה או כרם" כי בהתחלה הבהמה ברשותו ואז הולכת לשדה אחר. בהמשך רשום "מיטב שדהו" המלמד על הגזירה השווה.
לצורך השלמת שיטת ר' ישמעאל הסובר שבפשט הפסוק מדובר על שדהו של המזיק, נחזור ונזכיר את השאלות בהן פתחנו את השיעור. יש לנסות ולהבין מה ניתן ללמוד מ"מיטב כרמו", וכן למה הכרם לא רשום לעניין ההיזק. יוצא בעצם לפי פשט הפסוק שהאש רק יוצאת מהכרם של המזיק אך לא מזיקה בכרמו של הניזק. התשובה לכך היא שהכרם בפסוק אכן עוסק רק בכרם של המזיק⁶, ומתוך כך ניתן ללמוד שבפשט הפסוק מדובר על כרם ושדה של מזיק, הן לפי ר' עקיבא והן לפי ר' ישמעאל. הלימוד הוא שכמו שהכרם הוא בוודאי כרמו של המזיק כך גם השדה.
לכן ר' ישמעאל מבין שבברייתא האומרת "שור רעהו ולא שור של הקדש" הכוונה היא שהמזיק את ההקדש פטור. זאת משום שמצד הניזק אין ק"ו להקדש, שהרי דווקא בהקדש אין מישהו "אחר" שנפגע, וממילא המזיק יהיה פטור.

שיטת רשב"י
נעבור לבניין האב של רשב"י. הוא אומר ש"כל הקנסות משלמים מן העידית". בקנסות בוודאי העניין הוא המזיק ולא הניזק, שהרי הקנסות ניתנות על מעשים שלעתים אין בהם כלל ניזק. ולכן רשב"י ממשיך את שיטת ר"ע ומבין שהתשלום הוא לפי המזיק.
לפי הבנה זו, יש לעיין מה עניין הכרם בפסוק? הרי האדם לא הזיק כרם כי רשום "ובער בשדה אחר" ולא מוזכר כרם, אז מדוע שישלם מהכרם?
כנראה רשב"י מבין מהכרם בפסוק שיש כאן בניין אב המלמד שמשלמים מעבר למה שהזקת. כמו בנזיקין שחייבים בעידית של הכרם למרות שהכרם נלמד רק מריבוי כך יהיה בכל הקנסות שמשלמים בהם מהעידית. שהרי הקנסות הן דבר שמשלמים לא לפי כמה שהזקת אלא מחיוב שנמצא מעבר לנזק הממשי⁷, כמו שה"כרם" בפסוק הוא מעידית למרות שהוא לא חלק מהנזק⁸.
ר"ע ותלמידו רשב"י מרחיבים את המושג "מיטב שדהו" להקדש, לפי ר"ע, וגם לשאר הקנסות לפי רשב"י. יש פה הרחבה, כי באמת גם בק"ו וגם בבניין אב יש עניין של הפיכת רע לטוב, ולכן לוקחים את העקרון ההופך רע לטוב על ידי נתינת ה"עידית" ומרחיבים אותו⁹.
זה גם העניין בנזיקין לפי שיטת ר"ע. מנזק אנו הופכים את הדבר ל"עידית" וכך זוכים לטעום בעולם הזה את טעם גן עדן.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *