דרכי לימוד – חדא מחדא
השיעור היום יעסוק בסוגיית הגמרא לגבי לימוד ארבע אבות נזיקין במידת בניין אב1 ומה הוא מלמד אותנו על הבנת הנזיקין על פי התורה
ראשית נפתח בסוגיית הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ה עמוד א – עמוד ב
לא הרי השור כהרי המבעה. מאי קאמר? אמר רב זביד משמיה דרבא, הכי קאמר: לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה! הדר אמר: חדא מחדא לא אתיא.
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים. מאי קאמר? אמר רב משרשיא משמיה דרבא, הכי קאמר: לכתוב רחמנא תרתי ותיתי אידך מינייהו! הדר אמר: חדא מתרתי לא אתי.
אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא. אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן.
יש לשאול על דברי הגמרא, המימרא הראשונה היא של רב זביד, האם הוא לא שאל ודן גם על החלק השני? ועוד ששלושת המימרות הן בשמו של רבא, אך מה רבא אמר למעשה? לכאורה היינו מצפים שכל המימרות יועברו בשם אמורא אחד, או רבא בעצמו בכל המימרות או שאחד האמוראים האחרים ימסור את שתי המימרות הראשונות.
עלינו להבין אם כן את החידוש שבכל מימרא, והאם הם שמעו את הדברים במפורש מרבא או שהם הבינו את דבריהם מתוך דבריו?
עוד עלינו להבין מהי שאלת הגמרא "מאי קאמר" – רש"י ותוספות2 נחלקו בהבנת הביטוי.
על מנת להבין בצורה טובה יותר נראה את דברי הראב"ד בפירושו למידת בניין אב:
פירוש הראב"ד על הספרא(בברייתא די"ג מידות)
מבנין אב וכתוב אחד לא הרי המשכב כהרי המושב ולא הרי המושב כהרי המשכב וכו':
פשוטן של דברים מבנין אב וכתוב אחד כדאמרינן בעלמא חדא מחדא לא אתיא וכו':
מבנין אב ושני כתובים חדא מתרתי. והדבר ידוע לכל דחדא מתרתי אי לאו דהנהו תרתי מצריך צריכי לא גמרינן מינייהו לעלמא דכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ומשום הכי אצטריך למימר הכי לא הרי ולא הרי.
וא"ת תינח לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים שהן שני כתובים המלמדין.
לפי הסברו של הראב"ד ישנו הבדל בין הביטוי "חדא מחדא" לביטוי "חדא מתרתי", "חדא מחדא" מסמל לימוד בבניין אב מכתוב אחד ואילו "חדא מתרתי" מסמל לימוד בבניין אב משני כתובים.
אך מהי משמעות הדברים? האם יש הבדל בין הלימודים השונים הללו? הרי למסקנה דמילתא הדין יהיה זהה לא משנה באיזו מידה נדרוש ועל כן אין הבדל בין הלימודים אלא אם כן נסביר שישנו קשר בין המידות שהתורה נדרשת בהן ולבין התוכן הנלמד באותה המידה3. לפי הבנה זו יש צורך להסביר מדוע כל אחד מהאמוראים בחר ללמוד את הדין דווקא בדרך בה הוא בחר, ק"ו בסוגיה דידן ששתי המימרות נאמרות בשם אותו האמורא.
עולת ראיה ברייתא דרבי ישמעאל – בניין אב
מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים – האורות המקוריים, ההולכים וזורמים בקדושתם, להביא הארות חדשות, להרבות מקורי חיים חדשים ונהדרים בעולם, לחדש בהם ועל ידם את חיי הנשמות בהתעלותן, שני אפנים יש בהופעתם. יש שהם דומים ליצירות כאלה, שחלקי ההרכבה, הפועלים את ההויה המחודשת, הם נמצאים באחדותו של הנושא היחיד, במהות עצם ציורו, זהו מבנין אב מכתוב אחד. ויש שהוא בתכונתו מורכב מנושאים שונים, הבאים כברקים נוצצים מעברים שונים, ומחבורם של תכנים רחוקים, המופיעים זה על גבי זה וזה בתוך זה, האורה העליונה מתבזקת, והיתה לים של נגוהות להאיר מחשכים, מבנין אב משני כתובים.
בניין אב מכתוב אב היא מידה שמבטאת לימוד בנושא שאינו מורכב, לימוד יותר פשוט מדבר בעל יסודי מרכזי משמעותי.
לעומת זאת בניין אב משני כתובים היא מידה שמבטאת לימוד בנושא מורכב שמכיל כמה יסודות.
אם כן כאשר רב זביד אומר חדא מחדא, הוא מתכווין ללמוד דווקא מבניין אב בכתוב אחד. ואילו רב משרשיא לומד דווקא בחדא מתרתי. כל אחד מהם תפס את סוגיית הנזיקין בצורה שונה ונחלקו לאיזו מידה והנהגה אלוקית שייכים הנזיקין – האם הם יותר שייכים למידת בניין אב מכתוב אחד או משני כתובים?
בעקבות הבנה זו עלינו להסביר את תוכן הדברים, מה משמעות המחלוקת ביניהם4?
שתי בחינות בסדר נזיקין
כדי לענות לשאלה נראה שתי דעות בחז"ל שמסבירות את מטרת סדר נזיקין:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' – אמונת – זה סדר זרעים, עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו.
לפי הבנה זו של הגמרא מטרתו של סדר נזיקין היא "להציל" את הנצרכים לעזרה שנגרם להם עוול, בית הדין צריכים לגלות את האמת ולהושיע עשוק מיד עושקו, גילוי האמת ע"י בית הדין מחזיר את הכסף לבעליו החוקיים ומתקן את החיסרון שנוצר בעקבות הנזק, הגמרא אינה מציירת מציאות וצדדים שונים במשפט הנזיקין, הקריאה לסדר בשם "ישועה" מראה לנו את תפיסת הגמרא על מציאות של אדם שבצרה שעלינו להצילו, בצורה חד משמעית.
מדרש תהלים מזמור יט
"תורת ה' תמימה". ר' תנחומא פתר ליה בשיתא סדרי משנה. "תורת ה' תמימה", זה סדר נשים, וכן הוא אומר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד,ז). "עדות ה' נאמנה". זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע. "פקודי ה' ישרים משמחי לב". זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב, וכל מועדי השנה, שכתוב בהן "ושמחת בחגך" (דברים טז יד). "מצות ה' ברה מאירת עינים". זו סדר קדשים, שמאיר עיניהם של חכמים. "יראת ה' טהורה". זה סדר טהרות, שמפריש בין טומאה לטהרה. "משפטי ה' אמת". זו סדר נזיקין שיש בו כל הדינים5.
לפי הבנת המדרש, סדר נזיקין ומשפטי התורה הם נושא מורכב, יש בו כמה וכמה צדדים ומשפטים על בית הדין מוטלת המשימה לנתח את המציאות לעומקה ולאשורה ולהבין כיצד להכריע ולמצוא את האמת, "משפטי ה' אמת" כאשר כל הבחינות השונות באות בחשבון ו"צדקו יחדיו".
ניתן להבין ולשייך את שתי התפיסות השונות לשני האמוראים בגמרא:
רב זביד – לומד מבניין אב בכתוב אחד, ולפי תפיסתו עניין הנזיקין מדבר על האחד, האדם הפרטי אותו צריך להציל מהעוול שנגרם לו ממש כפי שהסבירה הגמרא בשבת.
רב משרשיא – לומד מבניין אב בשני כתובים, ולפי תפיסתו נושא הנזיקין הוא מורכב תמיד מכמה וכמה גורמים ועל בית הדין להתמודד עם הדבר ולהגיע לאמת.
בניין אב מכתוב אחד ומשני כתובים בשאר התורה
לא רק בסוגייתנו מופיעים לימודים במידה זו וניתן לראות כי ההבנה לגבי ההנהגה המתבטאת במידת בניין אב מכתוב אחד ומשני כתובים מופיעה בכמה וכמה מקומות6:
בבלי סנהדרין דף ל עמוד א
ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד איני יודע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד ואפקיה רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרווייהו כחד ואידך והוא עד או ראה או ידע מכל מקום ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו
על העדים להיות לימוד מבניין אב מכתוב אחד – חייבת להיות מציאות אחת שהעדים יאמרו אותו דבר ולא יתחלקו לשניים.
בבלי בבא קמא דף עז עמוד ב
כלאים שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים
הכלאים היא מציאות מורכבת ובנין אב מכתוב אחד מלמד אותנו לצאת מאותה מציאות מורכבת ולבדוק בשה התמים שמבטא מציאות פשוטה.
תפיסת הנזיקין של האמוראים
לפי רב זביד ניתן לומר שפרשות הנזיקין אינן כך אלא הן עוסקות בעניין אחד, מגמתם היא אחדותית ולכן במהותן הן מבטאות לימוד ב"חדא מחדא" וכל הפסוקים בפרשיות אלו הן חלק ממגמה אחת. לעומת זאת רב משרשיא תופס שכל פרשייה מפרשות הנזיקין מציגה נושא שעומד בפני עצמו ולכן במהותן הן מבטאות לימוד ב"חדא מתרתי" אף אם אינן נאמרות במקומות שונים.
עולה אפוא כי כל אחד מהאמוראים אמר את דבריו בדווקא ובכך ביטא את תפיסתו לגבי הנזיקין. חשוב להדגיש כי כל מהלך הגמרא מובא כהו"א אך למסקנה ההו"א נדחית, כיצד יש להבין את דברי האמוראים אם כן? ראשית אנו לומדים כמה משמעות יש להו"א אע"פ לבסוף פסקנו בשיטה אחרת7. המהות העקרונית נשארת אלא שלעניין הלימוד להלכה אנחנו דבקים בשיטת רבא עצמו.
1 הגמרא אומרת שלכאורה היו מספיקים שני אבות ומתוכם יכולנו ללמוד את שאר אבות המשנה.
2 רש"י מסכת בבא קמא דף ה עמוד א ד"ה מאי קאמר – מאי קאמר – למה לי למיתני כלל.
תוספות מסכת בבא קמא דף ה עמוד א ד"ה מאי קאמר – מאי קאמר – משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש"ס קמתמה מאי קאמר.
3 ראה מקורות בנושא בהרחבה באתר הישיבה בלשונית אתר י"ג מידות ובפרט בלשונית "הקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה"
4 כל אמורא אמנם ראה את שאר המשנה וככל הנראה הסביר אותה בדרך כלשהי אך הבאת דעתו רק על חלק אחד מהמשנה מבטאת את התפיסה הייחודית של כל אמורא.
5 הרב קוק מסביר את המשך הפרק בתהלים בעולת ראייה וראינו מקום להביא את דבריו:
עולת ראייה – משפטי ד' אמת צדקו יחדו. האמת עומדת היא במקום עליון, במקומן של הדעות העליונות והמושגים האלהיים בשרשם הבהיר. מזיו האמת נובע הוא הצדק, שיסודו המתגלה הוא במעשה ובפועל ביחוסים שבההנהגה, של האדם ושל העולם. אם היה איזה אחוז מהאמת נגרע בהצדק המשפטי, לא היה אפשר לו להיות מורגש כ"כ בתכונת המשפט הפרטי, שהוא מסובך מאד והוא מעורפל ע"י הפגישות הממשיות והחומריות שבו. אבל בהתקבץ יחד הרבה גרעונות, ואור האמת נגרע במקצת באיזה אופן שהוא מלהופיע על יסוד הצדק, להצדיק את המשפט בתכלית הדיוק, אז, בריבוי הצירופים של הגרעונות, יתגלה הפרץ של חוסר האמת על ככר המשפט, וענפי הצדק יראו פגומים ע"י מיעוט לשד האמת שבהם. כשם שאין מרגישים אחוז קטן באי-סדרים של התכונה, אם יהיה נפגם החשבון שלנו, מפני הכבדות שיש לנו בדיוקו, אבל במשך של שנים רבות יגלו הגרעונות הללו וידרשו את תקונם. ועל זה אומר הכתוב, שמשפטי ד' הם אמת, ואור האמת בשלמותו מאיר בהם, עד שלא רק שהם נראים צודקים, מפני שאין העין יכולה להבחין חוסר כל- דהו במדת האמת הכללית על הפרט המיוחד של מדת הצדק המשפטית, מפני המיעוט הכמותי של הפגם הזה, אלא שגם בהתקבץ כל שדרת המשפט ביחד, במשך דורות תקופות וזמנים רבים, ובהיות הצדק נערך על-פי הקפה רבה של ערכי משפט רבים ושונים מאד, ובכל צדדי ההצטרפות שביניהם, יתמצה התוכן שמשפטי ד' אין בהם שום גרעון, ושום החשכה מאור האמת, אפילו במדת האחוז היותר קטן. כי הצדק העליון הוא כולו טבוע במטבע האמת, וממילא אי-אפשר כלל שיתגלה איזה חסרון כלפי הערך של האמת, גם בצירופים רבים של המשפט, בהיותם מוצגים יחדו. כי משפטי ד' אמת צדקו יחדו.
6 דוגמאות נוספות ניתן למצוא באתר הישיבה תחת הכותרת "י"ג מידות".
7 של"ה – כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות אות שנה – "סלקא דעתך אמינא כו'. התלמוד מלא מזה, שהיה סלקא דעתך מעיקרא כן ואחר כך במסקנא חוזר. ולכאורה קשה על הסדרן, למה סידר מה שהיה סלקא דעתיה, מאחר שאינו לפי האמת. היה לו לסדר תיכף מסקנא דמילתא. אבל דע כי לא נזכר דבר אחד לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש, והכל הוא אמת. ואף שהסלקא דעתך לא נשאר במסקנא לענין הא מילתא, מכל מקום הסברא של סלקא דעתך נשאר אמת לענין אחר. וצריך המעיין לראות אחר זה להבין ולהשכיל. ודבר זה הוא תורת אמת, שיעסוק האדם בעומק התלמוד, ויתבונן דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלהים חיים.
וגדולה מזה מצאתי בספר עשרה מאמרות, ששם עיונו להתבונן, שאדרבה הסלקא דעתך הוא העיקר. וזה לשונו (חלק ג') בפרק ח' ממאמר חיקור הדין: תחילת כל דבר לב כל חכם ישכיל פיהו, במה שאנו רגילין לפרש [בזה ובכל כיוצא בו], שאין בעל המאמר (שונה) [שוגה] בדבורו הראשון עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתינו, אלא בא זה ולימד על זה, ולעולם לשון ראשון עיקר, כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בבית הכנסת (ברכות מז ב), וכמו שיבא גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור (שם ז א) כו'. וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת (שבת יד א) חוזר וניער פעמים שלש, וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בביאור הכלל הזה. כדגרסינן התם: תנא, אף ידים הבאות מחמת (ה)ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך, אלא אמר רבי זירא, ערום בלא מצות, בלא מצות סלקא דעתך, אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. והכוונה, כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון, גזרו עליו (ה)חכמים שיהא פוסל את התרומה, מדכתיב (במדבר יח, כח) 'ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן', מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן המצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות. והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שביזה מה שכתוב בזה, וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן, והיותו ערום מאותה מצוה (ה)מיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות, כיון שהן בזויות עליו. ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדיבור (הראשון) [האחרון] הביא מופת ראיה [לההיא] דרבי זירא, ורבי זירא גופא מופת סיבה למימרא דרבי פרנך שהוא שורש הלימוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו, ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת, עד כאן לשונו. והרב הזה טרח בכמה מאמרים ליישבם, שכל דבריהם אמת וצדק. וממנו ילמד האדם בכל התלמוד לפרש בדברי האמת וצדק, ושכרו מרובה."
ישנם מקורות רבים לחשיבות ההו"א וידוע שיש שפסקו הלכה אפילו מהו"א של הגמרא. בחרנו להביא כאן מקור אחד המדבר במשמעות ההו"א ואכמ"ל.