לחיות עם פרשת השבוע – הזבל המתוק
שתי פרשיות התחברו אצלי בלימוד פרשת השבוע.
בתחילת הפרשה נאמר (שמות י"ג, י"ז):
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם…
ב"פרי צדיק" (אות ה') מביא:
והענין דבספר אור זרוע איתא דלשון 'עם הארץ' שנקרא כן מלשון גחלים עוממות שאין בהם אור תורה.
גם ה"עם", הוא לשון גחלים עוממות, שהאור האלוקי לא מופיע בהם בצורה שלמה.
בזוה"ק בתחילת הפרשה עומדים על ההבדל בין ביטויים כמו "עמי", "בני ישראל", "בני בכורי" וכדומה, המבטאים חביבות של ישראל בפני הקב"ה, ובין הביטוי "העם", שמכוון כלפי ה"ערב רב" שעלה עם ישראל ממצרים (שמות י"ב, ל"ח):
וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.
עם ישראל סבל מאוד מה"ערב רב". הם הובילו את חטא העגל, שמלוה את עם ישראל עד היום, הם היו פעמים רבות בראש המתלוננים במדבר. בספרים מבואר שה"ערב רב" מתנגדים במהותם לסגולת ישראל ולהופעת עם ישראל בצורה שלמה.
הדבר המדהים ביחס ל"ערב רב" הוא העובדה שמשה רבינו לקח אותם והכניס אותם לעם ישראל. יש שרואים זאת בביקורת, אך יש לראות זאת כמעלה של משה רבינו. משה האמין ב"ערב רב", ובעיקר האמין בעם ישראל וביכולת שלו לתקן אותם, ולהביא גם את ה"ערב רב" לאמונה שלמה בה', במשה ובישראל.
זו היתה תכונתו של משה רבינו. הוא התבטל לעם ישראל ולתפקידו, והיה מוכן לסבל רב ובלבד שעם ישראל יגיע אל היעד של הבאת ה"ערב רב" תחת כנפי השכינה.
הרב קוק באגרת תקנ"ה עומד על תכונה זו של משה רבינו, ואומר שאנו צריכים ללכת בדרכו.
אגרת זו היא תשובה לרידב"ז שטען כלפי הרב קוק שה"פושעים" – בני דורם שהתרחקו מתורה ומצוות – משבחים אותו. ענה לו הרב קוק:
ומה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי, כי נאמר גם כן באברהם אבינו ע"ה: "ונברכו בו כל גויי הארץ" , ואמר (מר) שאומות העולם לא חשבו ח"ו לאברהם אבינו שהוא כמותם, – יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל. ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כי אם ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם. ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם , היה שם-שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל ארץ ישראל, ורבים רבים מאד היו שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון-העולם שיהיה נצמח מזה.
הרב קוק קורא לרידב"ז ללכת בדרכו של משה רבינו:
מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משה רבינו ע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אף על פי שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משה רבינו ע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו.
נראה, שהרב קוק עצמו עבר תהליך בענין זה. ניתן למצוא בכתביו של הרב קוק דברים חריפים בגנות ה"ערב רב". אך כשעלה הרב קוק לארץ ישראל, היו כמה דברים שבהם שינה את דרכו וזו, כנראה, אחת הדוגמאות לכך.
ר' אריה לוין, מתלמידיו של הרב קוק, ראה את עיקר עניינו של הרב קוק בעבודת המידות. הוא סיפר שבצעירותו הרב קוק היה קנאי מאוד. כדי להגיע למדרגה כה גבוהה של אהבת ישראל, עבד הרב קוק על מידותיו. ממשה רבינו למד הרב קוק כיצד עובדים על המידות, ומשנים את ההנהגה מקנאות לסבלנות. כך הגיע הרב קוק להבנה שיש לקרב את ה"ערב רב", וגם הם סופם לתיקון.
קירוב הערב רב הוא אחת הדוגמאות של הפיכת מר למתוק.
פרשה נוספת עוסקת בהרחבה בהפיכת מר למתוק (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ה):
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.
ה' הראה למשה עץ, ולימד אותו את "תורת העץ". העץ הוא המודל המדוייק ביותר והראוי ביותר המלמד כיצד הופכים מר למתוק.
אדם שותל באדמה שתיל של תאנה. האדמה איננה דבר מתוק, כפי הנראה. כדי שהעץ יגדל לתפארת, מוסיפים לאדמה גם זבל. ככל שהזבל יהיה מגעיל יותר – כך העץ יגדל יותר, ולבסוף הוא מוציא תאנים מתוקות.
הכיצד?
זו התכונה של העץ – להפוך מר למתוק.
לעץ יש שורשים עמוקים, שמגיעים אל המים שבעומק באדמה (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
העץ מתחבר עם העצה שבמים העמוקים, והופך אותה לחלק ממנו. העץ מזהה את המתיקות שיש גם בשיא המרירות, באדמה, בזבל ובמים. את המתיקות הזו הוא קולט אל תוכו, וממנה הוא נותן את פירותיו המתוקים.
במשנה במסכת שביעית אמרו (פ"ג מ"א):
מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת, מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר.
מהו המתוק? מפרש ר' עובדיה מברטנורא:
מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. מִשֶּׁיִּהְיֶה יָבֵשׁ הַזֶּבֶל שֶׁנּוֹתֵן מְתִיקָה לַפֵּרוֹת.
הזבל נקרא מתוק, משום שהוא ממתיק את הפירות.
בזבל מסתתרת מתיקות, שהעץ יודע לקלוט אותה אל תוכו ולייצר פירות מתוקים. כל עץ שואב אל קרבו מתיקות מיוחדת. עץ התאנה קולט את המתיקות ה"תאנתית" שבזבל, ואילו עץ הרימון קולט את המתיקות ה"רימונית".
אנו צריכים ללמוד מהעץ כיצד להפוך מר למתוק. בזוה"ק מובא, שרק מי שיודע להפוך מר למתוק, זוכה לשבת בהיכלו של משיח.
זו המשימה של הדור שלנו, דור הגאולה. להפוך את המרירות למתיקות.
משה רבינו זיהה שיש מתיקות גם ב"ערב רב". אמנם יעברו דורות רבים מאוד עד שהמתיקות הזו תתגלה, עד שיגיע המשיח שבהיכלו הופכים את המר למתוק. אך המתיקות הזו תופיע, וה"ערב רב" יהיו חלק מהעולם היפה שנזכה לחיות בו בע"ה בגאולה השלמה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.