החיגר והסומא

את הפרשיה העוסקת בקרבנות החטאת השונים פותחת התורה כך¹:

דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה.

חז"ל במדרש עמדו על הביטוי המיוחד "נפש כי תחטא" ודרשו אותו בכמה אופנים. בשיחה זו נעיין במדרש אחד, וננסה למצוא בו טעם חדש, כדרכם של דברי תורה²:

תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בִּכּוּרוֹת נאות, והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא, ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס. אמר לו סומא הבה ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך?! אמר סומא וכי רואה אני?! רכב חיגר על גבי סומא ואכלו את הבכורות, והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס, אמר להן היכן הם הבכורות הנאות, אמר לו סומא אדוני המלך, וכי רואה אני. אמר לו חיגר אדוני המלך, וכי יכול אני להלוך. אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן, הרכיב חיגר על גבי סומא והתחילו מהלכין. אמר להן כך עשיתם ואכלתם את הבכורות. כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש מפני מה חטאת לפני, אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא, משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך. אומר לגוף מפני מה חטאת לפני, אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך. מה הקב"ה עושה להן, מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ') 'יקרא אל השמים מעל וגו", 'יקרא אל השמים מעל' להביא את הנשמה, 'ואל הארץ' להביא את הגוף 'לדין עמו'.

השפת אמת³ קורא למדרש זה "דברי חכמים וחידותם". יש להבין את עומק הדימוי של הנשמה לחיגר ושל הגוף לסומא, ומה כיוונו חכמים במשל זה.
מדוע נמשל הגוף לסומא? הגוף מונח בעולם הזה, הדומה ללילה⁴. האור האלוקי איננו מופיע בגלוי אלא בצורה מלובשת, בלבוש המציאות החומרית. הקב"ה צמצם את אורו, כביכול, כדי לברוא את העולם. העולם לשון העלם⁵, האמת האלוקית נעלמת ואיננה נראית, והאדם הוא כסומא, שאיננו רואה את האמת. מדוע נברא כך האדם? כדי לתת לו יכולת בחירה בין טוב לרע. אין אדם רואה בחוש את הטוב, ועליו לבחור בו ולברור אותו מתוך הרע. דוקא משום כך נקרא האדם "מהלך", שכן הבוחר בטוב הולך ומתקדם ממדרגה למדרגה, כדברי ה"כלי יקר"⁶:

כי בעולם הזה נקרא האדם מהלך, שהוא נעתק ממדריגה למדריגה כמו שכתוב (זכריה ג', ז') 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה', כי המלאך נקרא עומד כי הוא עומד במדריגה אחת, אבל האדם נקרא מהלך. וכן לעולם הבא נקרא גם האדם יושב כאמרו רבותינו ז"ל (ברכות י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ויושבים דוגמת העומד כי הוא יושב במנוחה וכבר קנה כל שלימותו.

לו היה האדם רואה את האמת מול עיניו כל הזמן – לא היה יכול לחטוא, כפי שמבאר ב"משך חכמה"⁷ את דרשת חז"ל שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית:

ויתיצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעיי.

הרואה את כבוד ה' בבהירות – אין לו יכולת בחירה ואינו יכול לחטוא. יכולת הבחירה, הנובעת מהיות האדם "סומא", היא הקוראת עליו שם "מהלך", ובעולם הבא, בו השלים האדם את תפקידו והאמת גלויה לפניו, הריהו "יושב" ו"עומד" – איננו מהלך, כאותו חיגר.
מול הגוף עומדת הנשמה, הרואה הכל, "רואה ואינה נראית"⁸. מקורה בעולמות עליונים והאמת האלוקית גלויה לפניה. לנשמה אין יכולת בחירה, כיון שהיא רואה את האמת. על כן היא חיגרת – איננה יכולה להלך ממדרגה למדרגה, כיון שהבחירה היא הנותנת את היכולת להלך. המלאכים, כמו הנשמה, נקראים "עומדים", ככתוב⁹:

ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

וכפי שהובא מהכלי יקר, שהמלאך נקרא עומד, שכן הוא תמיד במדרגה אחת. אף הנשמה כן – איננה מהלכת, אלא היא כחיגר, עומדת במדרגה אחת מתוך שיכולה לראות את האמת.
נמצא, שהגוף סומא, ולכן הוא יכול להלך, והנשמה רואה, ולכן היא כחיגר. אין יכולת להיות רואה ומהלך יחדיו, שכן הראיה של האמת האלוקית בבהירותה מונעת מהאדם את הבחירה ואת היכולת להלך ולהתקדם.
ר' ישמעאל מלמד אותנו, שהגוף והנשמה משלימים זה את זה, ובהיותם יחד הם פועלים.
הנשמה, הרואה את האמת, נותנת לאדם את תכונת האמונה שבקרבו, את הרצון והמוטיבציה לקיום מצוות. הנשמה היא כח רוחני השואף להתגלות, והיא דוחפת את האדם אל העולם הרוחני.
מצד הגוף, שאיננו רואה ובידו נתונה הבחירה וכח ההילוך, ניתן לאדם כח הפעולה, יכולת העשיה, ההילוך וההתקדמות. הגוף מוציא אל הפועל את הכח הרוחני שבנשמה, שכן בידיו נמצאת היכולת לפעול ולעשות.
שניהם יחד – זהו האדם.
נראה שמדרש זה מתאר בעמקות את המורכבות שביצירת האדם. חכמים בהקשבתם לדברי הכתוב "נפש כי תחטא" מבארים כיצד חוטאת הנפש, מיהו זה שחוטא, ומתוך כך מתבארת מהות בריאת האדם.
כדי ליצור אדם החי בעולם ונדרש לבחור בטוב, הורכבו שני כוחות מנוגדים, שכל אחד לבדו איננו יכול לפעול. הנשמה היא כח אלוקי, שאיננו שייך לחטא ולרע, ואיננו שייך לבחירה. אף הגוף בלי הנשמה הוא כסומא – איננו יכול לראות. הרמח"ל מבאר¹⁰, כי הנשמה, בהיותה רוחנית, בה גנוזה כל המציאות כולה. הנשמה רואה את הכל. כאשר אנו רואים דברים שונים בעולם, אנו יכולים להגדירם ולהבין מה שאנו רואים רק משום שדברים אלה גנוזים בראיית הנשמה אשר בתוכנו, וללא ראיית הנשמה אין ראיית העיניים שוה לכלום. אילו לא היתה המציאות כולה מצויירת בנשמה, הרי שלא היינו יכולים להגדיר כי מה שאנו רואים הוא ספר או עץ וכדומה. רק תמונת המציאות הנמצאת בנשמה הופכת את ראיית העיניים למשמעותית. ללא הנשמה הגוף הוא סומא שאיננו רואה, ורק ראיית הנשמה מאפשרת לגוף לראות.
הרי שהגוף הוא כח הפעולה, שאיננו קיים בנשמה, והנשמה היא כח הראיה, שאיננו קיים בגוף. רק הרכבתם יחד נותנת לאדם כח לבחור בטוב מתוך הרע.

בהמשך המדרש מובא משל נוסף בענין זה:

תני ר' חייא משל לכהן שהיה לו שתי נשים, אחת בת כהן ואחת בת ישראל, ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה. אמר להן מי טמא את העיסה, זו אומרת זו טמאתו, וזו אומרת זו טמאתו. מה עשה הכהן, הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת אמרה לו אדוני כהן מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי והלא לשנינו מסרתה כאחת. אמר לה זו בת ישראל ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת ואת למודה מבית אביך לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך. כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדין בדין, מה הקב"ה עושה מניח הגוף ומדיין עם הנשמה, והיא אומרת לפניו רבון העולמים שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי, אמר לה הגוף מן התחתונים הוא, ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים, ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך.

מבלי להיכנס לעומק דברי ר' חייא, נעמוד על הבדל בולט בין דבריו לדברי ר' ישמעאל.
ר' חייא מבין, שהאדם הוא הנשמה, והגוף הוא כלי ביד הנשמה. אין הם יחידה אחת, אלא שני דברים נפרדים. ה"אני" של האדם – זו הנשמה, והגוף הוא הדרך של הנשמה לפעול. על כן האחריות לחטא נמצאת בידי הנשמה.
ר' ישמעאל, לעומת זאת, רואה את שניהם כיחידה אחת. ה"אני" כולל את הגוף והנשמה יחד, ושניהם בונים את שלמות הופעתו של האדם בעולם, ושניהם אחראים למעשיו של האדם.

---

¹ ויקרא ד', ב'.
² ויקרא רבה פרשה ד', ה'.
³ ויקרא תרמ"ז.
⁴ פסחים ב' ע"ב ועוד מקומות.
⁵ תנחומא, קדושים ח'.
⁶ ויקרא י"ח, ד'.
⁷ שמות י"ט, י"ז.
⁸ ברכות י' ע"א.
⁹ זכריה ג', ז'.
¹⁰ אדיר במרום עמ' ער"ה: "וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר א', הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה. וזה כי הפרטים הם חלקי הכלל, והנשמה בה מושרש הכל, הכלל והפרט".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *