תיאטראות ולימוד תורה

יחס התורה לתרבות ולמדיה על סוגיהן השונים טעון ברור. האם התורה שוללת אותם מכל וכל או שבתנאים מסוימים יש מקום לעסוק בהם? ננסה לבחון את הדבר ממקורותיה של תורה.
הגמ' אומרת¹:

'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים.

נראה, שאין הגמרא מתפרשת רק בפשט הפיזי-גיאוגרפי – שמתוך שיחפשו מקום ללמוד תורה, ילמדו בבניינים אלו שקודם לכן שמשו לתיאטראות וקרקסאות². נראה שכוונת הגמרא היא, שאותם כלים ששמשו את הקרקסאות והתיאטראות – ישמשו את לימוד התורה. אותה המדיה ואותם כלי הבעה, פיתוח הרגש והדמיון וכדו', המופיעים כרגע בעולם דרך התיאטרון, ישמשו בעתיד להופעת התורה.
אמנם בתקופת מלכות אדום, בתקופת הגלות, משמשים כלים אלו לדברים שליליים ובעייתיים, אך אין זה אלא מכיון שגם התורה מופיעה בתקופה זו בצורה מצומצמת ואינה מתפרסת על כל מרחבי החיים. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח' ע"א).
כאשר התורה מופיעה בצורתה המלאה הרי שהיא כוללת את אותם כלים ששימשו בעבר את התיאטראות שבאדום, שכן גם להם יש מקום, ושימוש נכון בהם מביא את האדם לביטוי מלא של כוחות נפשו ולעבודת ה' מלאה יותר.

למקרא הדברים ודאי יהיו כאלו שיאמרו כי גישה זו היא מסוכנת, ויכולה להכשיר פריצות וכפירה וכדו'.
יש להתייחס לטענה זו משני פנים.
ראשית, אם טענה כזו מביאה לסתימת הגולל על הדרך החדשה, הרי שאינה באה מתוך זהירות אלא מתוך עצלות.אמר שלמה המלך ע"ה³: "אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחבות אֵרָצֵחַ". אם הטענה "ארי בחוץ" גורמת לאדם להישאר בביתו הרי שהוא אינו זהיר אלא עצל. הטענה כי דרך מסוימת היא מסוכנת צריכה להביא לחשיבה רבה על הדרך, על הסכנות, על האפשרויות להתגבר עליהן וכדו', וכך תוביל להתפתחות והתקדמות ולא לדריכה במקום.
פעמים, שחוסר הרצון להתמודד עם אתגרים רוחניים חדשים, עם דרכים חדשות, אינו מחמת זהירות, אלא מחמת עצלות רוחנית, מחוסר רצון לחשוב מחדש על הערכים שהנחו אותנו עד היום.
מכאן נבוא לתשובה השניה – כיצד אכן ניתן להתמודד עם האתגרים שדרך זו מציבה בפנינו.
הסכנה שבדרך זו היא חוסר אבחנה בין שימוש בכלי המדיה לצורך הנאה וסיפוק היצרים, לבין שימוש בהם ככלי לעבודת ה' ופיתוח כחות נפשו של האדם לשם שמים.
כיצד, אם כן, ניתן לדעת שהדברים נעשים לשם שמים? הרי רבים בתוכנו קשורים ויונקים מהמדיה משחר ילדותם, וכיצד ניתן להפוך בן רגע את אותם מעשים למעשים הנעשים מתוך קדושה?
אכן, אי אפשר. כדי להצליח ליצור ולפתח מתוך הקודש ישנו הכרח לנתק מגע עם עולם המדיה, להיכנס בצורה מלאה אל הקודש, ומתוך כך ניתן אח"כ להשתמש בכלים אלו מתוך מבט רוחני ולא מתוך יצר הרע.
כך כותב הרמב"ם⁴:

וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר: כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'. השם ברחמיו הרבים מכל חטא, עון ואשמה יטהרנו אמן.

כשם שהרוצה להיטהר מטומאתו צריך לטבול כל כולו במים, כך הרוצה להיטהר מהדעות הרעות צריך לטבול במי הדעת, ופירושו של דבר שעליו להכנס כל כולו לתוך הקודש, בלא להשאיר אף חלק קטן ביותר מאישיותו בחוץ. רק אחרי טבילה כזו, כשהאדם מרגיש שהוא נטהר, שהוא אינו מושפע מאותם דברים שהשפיעו עליו, הוא יכול לחזור ולקחת מהם לעבודת ה', כאשר הוא מחומש במבט רוחני על הדברים, ויכול להיזהר מהצריך זהירות, ולקדם את הצריך קידום.
עלינו להכיר בכך, שכלים אלו נצרכים כדי שנפשנו תהיה בצורתה המלאה בעמדנו לפני ה', יחד עם ההכנה ההכרחית כדי שהדברים יעשו מתוך קדושה ולשם שמים.

---

¹ מגילה ו' ע"א.
² כשם שהביטוי "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שיקבעו בארץ ישראל" (מגילה כ"ט ע"א) אין פירושו שהבניינים יעברו לארץ ישראל, אלא שדרכי עבודת ה' ולימוד התורה שבחוץ לארץ עתידין לעלות לארץ ישראל ולאור מאור תורתה. עי' אגרות ראי"ה א', אג' צ"ו (ע"מ קי"ב) ו"זהב הארץ" עמ' 13.
³ משלי כ"ב י"ג, ובסגנון דומה בעוד מקומות.
⁴ סוף הל' מקוואות, פי"א הל' י"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *