הצמאון הלוהט והשכל הקר
בסיום פרשת "תרומת הדשן" הפותחת את פרשת צו, מופיע ציווי נוסף1:
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
הרמב"ם מונה פסוק זה כמצות עשה בתרי"ג המצוות2:
היא שציוונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה 'אש תמיד תוקד על המזבח', וזה לא יתכן אלא במה שצוה להתמיד להשים עצים בבקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בב' מיומא ובמס' תמיד. ובביאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר התבארו דיני מצוה זו בד' מיומא ושני מתמיד, כלומר מצות מערכת האש אשר יעשו בכל יום במזבח.
יש להבין מצוה זו. בשרשי ספר המצוות3 קבע הרמב"ם שהכנה למצוה אינה נמנית כמצוה בפני עצמה. לכאורה, האש על המזבח מכשירה ומכינה את המזבח להקרבת הקרבנות, ומדוע מונה אותה הרמב"ם כמצוה בפני עצמה?
נראה, שהשאלה עצמה היא התשובה. מכאן נלמד שיש ערך עצמי לאש המזבח, גם מבלי היותה הכנה להקרבת הקרבנות.
מהי משמעות הדברים?
המזבח מבטא את כח הרצון (לעומת אהל מועד המבטא את השכל). כך כתב הרב קוק זצ"ל בביאורו לפסוק "בין אהל מועד ובין המזבח", בפרשת הכיור4:
הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה". והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ד'". ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.
האש על המזבח מבטאת את ההתעוררות הדינמית של הרצון בנפשו של האדם. עצם רצונו של האדם אינו נתון לבחירה. אין האדם יכול לבחור אם לרצות או לא. הרצון הוא כח תמידי שהוא מקור החיות של האדם.
אמנם, יכול האדם לבחור מה יעשה עם כח הרצון שלו, במה ירצה ובמה לא ירצה. יכול האדם לבחור כיצד יחבר את הרצון הפנימי התמידי עם המורכבות האופיינית לחיי המעשה.
הרב קוק זצ"ל בדבריו מתייחס לפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"5:
את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.
פעמים שהרצון בוער, והשלהבת הפנימית התמידית עולה בסערה. יש להשתמש אז בביטוי "אש תמיד תוקד… לא תכבה". אמנם, יחד עם זה יש להביא גם אש מן ההדיוט6. יש לחבר את האש האלוקית עם המציאות המורכבת משכל ורגש, גבורה וחכמה, תורה ומצוות. יש לגלות את הרצון הפנימי בחיי המעשה ולחבר ביניהם.
אולם, החיבור לחיים המורכבים אף הוא אינו פשוט. הרצון לעשות טוב עלול להיפגע כשהוא פוגש את מהומת החיים ושטף זרימתם. מחשבות און עלולות להיכנס לנפשו של האדם. החיים המעשיים מכסים על הרצון הפנימי התמידי. במצב זה יש לחבר את המציאות עם הרצון הפנימי האלוקי הבוער תמיד בקרבו. כך כותב השל"ה הקדוש7:
ומצאתי כתב יד של האלהי מהר"מ קורדוורא ז"ל שכתב וזה לשונו, למדני זקן אחד לבטל המחשבה, יאמר פסוק זה הרבה פעמים, 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. ובעיני פשוט שזה הזקן היה אליהו הנביא, ולרוב ענוותנותו של הרב לא רצה לגלות. על כן יהא נזהר בזה במי שנפל בלבו מחשבת און או מחשבת הבל שיאמר הפסוק הנ"ל הרבה פעמים.
הרוצה לבטל מחשבות האון ומחשבות ההבל אשר לו, יאמר את הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". כך לימד אליהו הנביא זכור לטוב את הרמ"ק.
בשיפולי גלימתם, נראה כי מחשבות האדם הם בחינת "אש מן ההדיוט", וכדי לבטל את ההבל שבמחשבותיו, יש להרהר ב"אש מן השמים", בנקודת הרצון הפנימית שבאדם, בה בוער בו הצמאון האלוקי. בכך מעלה הוא את מחשבותיו, ואינם מחשבות הבל. יש לקשור את מחשבות ההבל אל נקודת הרצון הפנימי, וכך לרומם אותן.
נראה, כי דבריהם של הרב קוק זצ"ל ושל השל"ה הקדוש משלימים זה את זה ביחס שבין "אש מן השמים" לאש הבאה מן ההדיוט, ובבנין נפשו של האדם.
הרב מלמד אותנו, כי האש הפנימית לבד איננה מספיקה, ויש לקשור אותה עם השכל ושאר חלקי החיים שבאדם. יש לגלותה בחיים, ולחברה אל החיים.
אולם, בחיים אין הרצון הפנימי מתגלה באופן תמידי בעליונותו ובטהרתו, כי אם לפרקים. כיצד יש להתמודד עם הזמנים בהם לא מופיעה האש הפנימית?
על כך אומר השל"ה בשם הרמ"ק, כי יש לחבר תמיד את המחשבה לאש התמיד, ולהרהר בפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". יש לקשור תמיד את מחשבותיו של האדם, בחינת אש הבאה מן ההדיוט, לנקודת הרצון הפנימית, לאש התמיד שעל המזבח הפנימי.
את האש מן השמים יש לקשור ולחבר לאש הבאה מן ההדיוט, ואת האש מן ההדיוט יש לרומם בקישורה אל אש התמיד מן השמים, ובכך נבנית השלמות.
1 ויקרא ו', ו'.
2 מצוה כ"ט.
3 שורש י'.
4 עולת ראי"ה ח"א עמ' קי"ט.
5 אורות הקודש ח"ג עמ' ר"י.
6 עי' יומא כ"א ע"ב.
7 שער האותיות, אות ל', "לב טוב", ז'.