"הא לחמא עניא" או מהיכן לוקחים כח עמידה?

לפני "מה נשתנה" ישנה פסקה בשפה לא מובנת, בארמית. הפסקה מתחילה במשפט המפורסם:

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.
תרגום: זה (המצה) לחם עוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

תופעה מוזרה ולא מובנת – כל ההגדה בעברית ורק ארבע שורות בשפה אחרת, למה?

אני מעלה בדמיוני משפחה החיה בימי הביניים בספרד. חג הפסח מתקרב ועמו הפחד הגדול מעלילת דם ומשנאת הגויים. בהגיע ליל הסדר מתכנסים כולם במרתף חשוך לקיים פסח כהלכתו. האוזניים כרויות לשמוע קול צעדים או רשרושים…
ובהגיע תור הקידוש מסב האב על כורסתו ושותה כוס יין.
וכאן הבן שואל: אבא, מדוע אתה מסב על כורסתך?
והאב עונה: היום הזה יצאנו ממצרים ואנו בני חורין.
והבן מקשה: אמנם יצאנו ממצרים אבל לאן הגענו, לספרד? לאינקויזיציה? לפחד מקול עלה נידף?
והאב משיב: אמנם נכון, יצאנו מגלות מצרים, ושוב אנו בגלות אחרת אבל בהבדל אחד. הייתה כבר פעם אחת "יציאת מצרים" למדנו שגם אחרי החושך הגדול ביותר יבוא האור. מצרים, בבל, אשור ורומא מעצמות אדירות בתקופתן שלטו בנו ומצצו את דמנו, אך הם חלפו מן העולם ואין להם זכר ואילו אנו חיים וקיימים.

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – את לחם העוני – העינוי הזה "אכלו" אבותינו ויצאו ממנו.
זוהי מטרת אמירת "הא לחמא עניא" – פיסקה שנוספה בזמן הגלות בבבל בשפה המדוברת שם – ארמית.
אך עדיין לא הסברנו את כל הפסקה.

מהיכן לקחו היהודים כח בגלות? או שלוש מקורות לכח האמונה

אנו עומדים, נדהמים מול יהודים שערכו סדר, הסבו ושתו ארבע כוסות כבני חורין, במצבים הקשים ביותר. בגטו באירופה ובמלאח במרוקו, בתימן ובפולין אפילו בשואה ובסיביר, כשיכלו. אנו שואלים את עצמנו מהיכן שאבו היהודים כוחות ותעצומות נפש להרגיש בני חורין בתוך חשכת הגלות? איך חגגו פסח כשסביבם רוחשת שנאה ואין יודע מה ילד יום?
התשובה: כח האמונה.
שלושה מקורות לכח האמונה היו ליהודים בגלות, שאותם נמצא בפסקה שלנו:
א. העבר – המיוחד שלנו, הקשיים המלחמות והרדיפות שעמינו הצליח בעזרת ה' לעמוד בהם ולשמור על יחודו – "הא לחמא עניא שאכלו אבותינו…".
ב. ה"יחד" בהווה, "כל דכפין יתי ויכול" וכו' – "כל שרעב יבוא ויאכל כל שצריך – יעשה עמנו את הפסח".
ג. מתוך שני אלו: האמונה בעתיד הגדול המובטח לנו "השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל…" – השנה אומנם אנחנו כאן (בגלות), אך בשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים, אך לשנה הבאה בני חורין.

וכך שנה שנה סיים היהודי את אמירת ההגדה במשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", למרות שגם לפני שנה וגם לפני עשר שנים אמר אותו משפט ועדיין לא קרה כלום, למרות שגם לפני מאה, מאתיים ואלף שנה, אבותיו אמרו משפט זה ועדיין לא הגיעו לירושלים, המשיכו לומר "לשנה הבאה בירושלים". עד שיום אחד התברר, שאמונה תלושה זו חזקה מכל המעצמות שחלפו מן העולם ואילו אנו באמת חזרנו לירושלים.

"בימים ההם בזמן הזה" או האם סיימנו את הדרך?

ברוך ה', יצאנו מהגלות ואנו בארץ ישראל, אבל, הקשיים עוד לא הסתיימו ואנו זקוקים לכח פנימי. האם לנו, שהגענו לארץ ישראל, יותר קל לשאוב כוחות מאותם מקורות של היהודי בגלות.
התשובה: כן ולא.
כן, כי אנו כבר ראינו שאותה אמונה של אלפים שנה במצבים הקשים ביותר "לשנה הבאה בירושלים" התגשמה. מתוך כל הצרות, בגלות, שבסופן השואה האיומה, קמה ונוסדה מדינת ישראל.
ולא, כי עכשיו שנדמה שסיימנו את הדרך ושבנו הביתה, ציפינו סוף סוף לשקט. והנה, שוב שונאים אותנו ולוחמים בנו, והאכזבה גדולה.

אז מה עושים?

צריכים להבין, שאם יש עוד קשיים, סימן "שעוד לא הגענו" "וצריך להמשיך ללכת". כנראה טעינו שחשבנו שסוף הדרך הוא מדינה ככל העמים, מין שוויץ שכזו. לא לשם כך החזקנו מעמד וסבלנו אלפי שנים כדי להיות "ככל הגוים". עדיין לא גילינו את האור המיוחד הגנוז בנו, את הסוד שלשמו אנו מחזיקים מעמד אלפי שנים. הגענו אומנם לירושלים של מטה אך טרם הגענו לירושלים של מעלה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *