אם אין הבדלה – דעת מנין?
פעמיים מופיע בפרשתנו ביטוי דומה, שיש לו משמעות עמוקה לדורות.
פעם ראשונה, בדברי ה' אל אהרן לאחר מות בניו1:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד משֶׁה.
ופעם שניה בסיום הפרשה2:
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.
נעיין מעט בענין ההבדלה הנדרשת מאיתנו.
הרמב"ם מונה את הפסוק השני כמצות עשה3, וזו לשונו בתיאור המצוה בתחילת הלכות מאכלות אסורות:
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור', ונאמר 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל'.
דנו נושאי כליו של הרמב"ם בעניינה של מצוה זו4, ואנו נלך בדרכו של ספר החינוך5, שהבין שיש חובה לבדוק בסימני הבהמה קודם האכילה:
ועובר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין.
ישנו חיוב לבדוק בסימני הבהמות, ולהבדיל בין המותר באכילה ובין האסור באכילה. גם כשאוכל האדם בהמה טהורה, עליו לדעת כי היא מובדלת ויש בהמות שאין לאוכלן.
מהי משמעות מצוה זו? מדוע יש צורך בהבדלה, קודם שניתן לאכול?
מדברי הרב קוק זצ"ל ניתן לעמוד על עומקו של ענין זה.
בפסקה הנקראת "ערך הניגודים" כותב הרב6:
כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
כדי להגיע לאחדות בין הדעות השונות, יש צורך להפריד ביניהן, להגדיר כל דעה, במה היא מתייחדת ובמה היא שונה מדעות אחרות, ורק כך ניתן אחר כך לחבר ביניהן, בלא לטשטש ולמחוק חלק מן הדעות.
אי אפשר להצמיח גן יפה בצורה מעורבבת. יש להצמיח כל שתיל וכל צמח בנפרד, וכשיגדל כל פרח בצורה המיוחדת לו, יהיה הגן השלם מרהיב ביופיו.
כדי להגיע לחיבור – יש צורך בפירוד, בהעמדת כל כח על מקומו ובהדגשת עניינו המיוחד.
במקום נוסף7 כותב הרב:
וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום.
ההכללה הגסה מאחדת הכל, בלא להפריד תחילה בין הדברים השונים, ובכך מובילה לפירוד ולנפילה. רק ההפרדה – היא המובילה להתחברות.
כשם שאמרו חכמים "אם אין דעת – הבדלה מנין"8, כך יש לומר: "אם אין הבדלה – דעת מנין". הדעת, שעניינה הוא חיבור9, יכולה לבוא רק מתוך שיודע האדם להבדיל בין טוב לרע ובין קודש לחול10.
העולם נברא בצורה מורכבת, בה טוב ורע, קודש וחול, טמא וטהור מעורבים יחדיו. האדם נדרש לברר – להבדיל בין הטוב לרע, בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור, ורק כך יוכל להתחבר אל הקודש. אי אפשר לגשת אל הקודש בצורה מעורבת, ללא הפרדת החולין.
החיבור אל הקודש, אל התורה והמצוות ואל החיים, לא יכול לבוא מתוך טשטוש הגבולות וכוחות הנפש של האדם. יש להגדיר את הכוחות השונים, מהי פעולתו של כל אחד מהם, כיצד הוא פועל לטוב וכיצד הוא עלול להזיק, ורק אז יכול האדם להתחבר אל עצמו, ולזרום עם כל כוחותיו.
הצורך להופיע את כל כוחות החיים, את השמחה וההתלהבות וכדו' בלא הבדלה קודמת, בלא העמדת כל כח על מקומו וגבולותיו – מובילה לטשטוש ולפירוד, ולא להופעה אחדותית.
כך יש להבין גם את הציויים בפרשתנו.
"יין ושכר אל תשת… בבאכם אל אהל מועד". הכניסה והחיבור אל הקודש, באה רק מתוך שיודע האדם להבדיל בין הקודש ובין החול. שתיית היין פוגעת ביכולת ההבדלה של האדם, שכן שיכור – כל העולם כולו דומה עליו כמישור11, ואין הוא יכול להבדיל בין קודש לחול ובין טוב לרע. על כן נאסרה שתיית היין לפני הכניסה לאוהל מועד.
כך יש גם להבדיל בין הטמא ובין הטהור באכילתו של האדם.
כדי שהמזון יתחבר אל האדם ויהיה לחלק מהווייתו, ובכך יתעלה העולם כולו על ידי האדם, נדרשת הבדלה מוקדמת בין הטמא והטהור. האדם בורר את הטהור מן הטמא, ואליו הוא יכול להתחבר ואותו הוא יכול להעלות. גם בגופו של האדם נעשית הפרדה נוספת, של פסולת דקה יותר המעורבת באוכל. יש צורך בבירור אחר בירור כדי לקבל את הטוב בלבד מן העולם, והבירור הראשון נעשה בהבדלה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
בדרך זו יש לבאר דרשות חז"ל בענין.
בגמרא מובא12:
אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', וסמיך ליה 'אשה כי תזריע וילדה זכר'.
החיבור הנכון בין האיש לאישה מופיע רק כאשר יודע האדם גם לפרוש. המבדיל בין הטומאה לטהרה ובין איסור להיתר, היודע שיש זמנים ומצבים בהם האשה טמאה ואסורה לו – הרי שהחיבור שבא לאחר מכן יש לו פירות טובים וראויים.
דרשה נוספת בגמרא שם:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב 'להבדיל בין הקדש ובין החול', וכתיב התם 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', וסמיך ליה 'אשה כי תזריע'.
ביארו המפרשים13, שהוקשו שתי ההבדלות שבפרשה זו לזו, ודברים שנאמרו בענין "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", נכונים גם כלפי הפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול".
משמעות הדרשה היא דומה. היודע להבדיל, ומבין שיש זמנים של איסור וזמנים של היתר, ימי קודש וימי חול, רק הוא יודע גם לחבר בצורה נכונה. הבדלה בין שבת לחול בצורה נכונה, מובילה לחיבור נכון ופורה בחייו של האדם.
1 ויקרא י', ח'-י"א.
2 ויקרא י"א, מ"ו-מ"ז.
3 קמ"ט.
4 עי' בהרחבה בתורה שלמה לויקרא י"א אות רצ"ה.
5 מצוה קנ"ג.
6 אורות הקודש א' עמ' ט"ו.
7 אורות הקודש ב' עמ' ת"מ.
8 ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב.
9 ככתוב (בראשית ד', א'): "והאדם ידע את חוה אשתו".
10 סדר טהרות, שענינו הבדלה בין טומאה לטהרה, נקרא "דעת" (שבת ל"א ע"א).
11 עי' יומא ע"ה ע"א.
12 שבועות י"ח ע"ב.
13 עי' תורה שלמה ויקרא י"א, אות רצ"ז.