לחיות עם פרשת השבוע – במה אנחנו יותר טובים?
"פרשת השבוע" שאנחנו חיים בה כעת היא הלחימה בדרום. "אחינו שבדרום" נמצאים במצוקה, וגם אנחנו איתם.
פעם נוספת בא לידי ביטוי המאבק של עם ישראל על ארץ ישראל. הקב"ה מזכיר לנו מידי פעם שארץ ישראל עדיין לא שלנו בצורה מלאה, ואנחנו צריכים עוד להיאבק עליה.
התפקיד הבסיסי והראשוני שלנו הוא להתגייס לעזרת תושבי הדרום במה שזקוקים לעזרה.
אך ננסה לעיין בתפקידנו כלומדי בתורה בעת הזאת.
האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה (ויקרא כ"ה, א'), שואל את השאלה שכבר חז"ל שאלו:
בהר סיני וגו'. צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז"ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה, ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ.
למה דוקא במצוה זו הזכיר הכתוב את הר סיני? כדי ללמדנו "שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ".
כשאנו נדרשים להיאבק על הארץ, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה אנחנו כאן? במה אנחנו יותר טובים מאויבינו? כשהגענו לכאן, היו כאן כבר תושבים בארץ. מדוע אנו רוצים לקחת מהם – כפרטים או כאומה – את הארץ? "שנים אוחזים בארץ" – מדוע אין אנו אומרים "יחלוקו"?
התשובה היחידה לשאלות אלו היא: התורה. הקב"ה נתן לנו את הארץ בשביל התורה. מכיון שעם ישראל כולו שומר את כל מצוות התורה, קלה כחמורה, לכן ארץ ישראל בידינו. אך אם יש חלילה בעיות בשמירת התורה – לא מגיע לנו לרשת את הארץ. אנו מקבלים כמה טילים כדי שניזכר שוב, שארץ ישראל תלויה בתורה, ובלי התורה אין לנו את ארץ ישראל.
נעמוד על מאמרי רבותינו בענין זה, כדי להבין את תפקידנו, ואת צורת הלחימה הנכונה של עם ישראל. בנוסף לחיילים שאנו מתפללים לשובם בשלום עטורי נצחון, אנו צריכים לזכור שהצלחתם של החיילים תלויה בתורה שעם ישראל לומד ומקיים.
אמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ו):
ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו, מה טעם, "ויתן להם ארצות גוים", מפני מה, "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".
בפעם הראשונה שראיתי את דברי הירושלמי הללו, חשבתי שהכוונה היא שאם לא לומדים תורה במקום מסויים בארץ – מחזירים אותו – את המקום, לאויבים, בחי' "החזרת שטחים".
אך כמובן לא זאת הכוונה. הירושלמי עוסק בברכת המזון. הברכה השניה היא "ברכת הארץ", ובה צריך להזכיר את התורה. אם לא הזכיר – לא יצא ידי חובה ועליו לחזור ולברך שוב.
הירושלמי לומד זאת מפסוקים מתהלים (תהלים ק"ה, מ"ד-מ"ה):
וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ.
בין שני הפסוקים מוסיף הירושלמי שתי מילים: "מפני מה". מפני מה מוסיף זאת הירושלמי? והרי הפסוק השני פותח ב"בעבור", ומשמע שהוא מבאר את הסיבה לכך שה' נתן לנו את הארץ.
נראה, שהירושלמי שואל על המילים "ארצות גויים" – מפני מה ה' נותן לנו ארצות שיש בהן גויים? למה אנחנו צריכים להילחם על הארץ מול עם אחר, ולא מקבלים ארץ פנויה, שמחכה לנו?
על שאלה זו עונה הכתוב – "בעבור ישמרו חוקיו". הגויים נמצאים בארץ כדי שנדע שהארץ לא מגיעה לנו סתם. רק בגלל התורה – שניתנה לנו ולא להם – אנו מקבלים את הארץ.
ה' מביא אותנו לארץ שיש בה אחרים, ויש רבים שרוצים אותה, כדי שנשאל את עצמנו: למה זה מגיע לנו ולא להם?
אנשי אמת שאינם שומרים את התורה עונים: זה באמת לא מגיע לנו יותר מאשר לגויים. "שתי מדינות לשני עמים". למה לנו מגיע הכל ולהם לא מגיע כלום?
התשובה היחידה שאין אחרת מבלעדיה היא תשובת הכתוב: בעבור התורה קיבלנו את הארץ.
במדרש אמרו חכמים (במדבר רבה פרשה כ"ג, י"ב):
זהו שאמר הכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו", אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".
נראה, שגם כאן שואל המדרש, מדוע ה' נותן לנו "נחלת גויים"? מדוע לא "ארץ חדשה", אולי אוגנדה, שאף אחד לא רוצה מלבדנו?
וגם כאן התשובה: לגלות את כוחו של ה'. אנו באים בשם ה'. רק בגלל שה' נתן לנו את הארץ – אנו יושבים בה. על כן אנו צריכים ללכת בדרכיו, ולולא זאת – אין לנו זכות לשבת בארץ.
הדברים הללו, הכתובים בתורה, מפורשים בנביא (שופטים ב', כ' – ג', ד'):
…וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי. גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת. לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא. וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ. וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן. רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם… וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה.
ה' בכוונה משאיר לנו את הגויים, מעזה ועד תרשיחא, כדי לנסות אותנו – "הישמעו את מצוות ה'". אם איננו שומרים ולומדים את התורה – הגויים נמצאים כאן ומציקים לנו.
אין דרך לנצח את האויבים מלבד על ידי שמירת התורה. אנחנו זוכים להמצאות גאוניות – כיפת ברזל, מערכות לייזר – הכל נפלא, אבל לא נוגע בנקודה האמיתית. ה' נתן לנו את זה כי אנחנו כבר קרובים, וכשנשמור בע"ה את התורה – זו תהיה הדרך שלנו לנצח בע"ה. אבל אם אין עם ישראל שומר את התורה – הכלים הללו לא יעזרו.
הנצי"ב עוסק בנושא זה בהרחבה גדולה בהקדמת פירושו לשאילתות, ונביא את דבריו (קדמת העמק ג', י"א):
ידוע דיחזקיהו המלך הצדיק ועמו ישעיהו הנביא נתנו נפשם להגדיל תורה בישראל, כדאיתא בסנהדרין (צ"ד ע"ב) שנעץ חזקיהו חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ולא עוסק בלמוד קבלות שהיו בידם מכבר, אלא הגדיל תורה לחקור ולהעמיק חידוש הלכות עד שנעשה הכל כשלחן ערוך הלכה למעשה, כדאיתא שם "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". ודבר זה מפליא היאך מצא יחזקיהו לב לגזור כזאת שמי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב. אבל הענין שידוע דבימיו היה סנחריב משחית את הארץ והיה שוטף כמה קהלות ישראל עד ירושלים, ועיקר מלחמתן של ישראל הוא בקול תורה כדאיתא במכות (י' ע"א) "'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים', 'עומדות היו רגלינו' – שלא ימוטו במלחמה, שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה", ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ה, כ') ששאלו את בלעם ואת אבנימוס הגרדי אם יכולין אנו להזדווג לישראל והשיבו: בדקו בבתי מדרשות, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להזדווג להן, שכך הבטיח להם אביהם ואמר להם: "הקול קול יעקב" – בזמן שהקול קול יעקב אין "הידים ידי עשו", ואם לאו – "הידים ידי עשו", אתם יכולים להם. ולעולם זאת על ישראל בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו מיחדים אנשים מוכשרים לתורה ולתפילה שיצאו עם הלוחמים לאהלי השדה ושם שננו חרב לשונם בקול תורה… וזוהי כוונת ברכת משה לזבולון: "שמח זבולון בצאתך" – למלחמה על שדה, "ויששכר באוהליך" – באהלי המחנה עוסק אז בתורה… הרי דנדרש כח התורה בימי יחזקיהו לצורך מלחמתם עם סנחריב… ואם כן שהיה צורך המלחמה היה אפשר לגזור על זה כמו שאפשר למלך לגזור על כל עמו ליטול חרב למלחמה בשעת הצורך.
הנצי"ב שואל, כיצד גזר חזקיהו המלך ש"כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב"? וכי מי שאינו עוסק בתורה חייב מיתה?
והוא עונה, שהצלחתם של ישראל במלחמה תלויה בלימוד התורה, וכשם שמלך יכול להעניש מי שבורח מן המערכה, כך הוא יכול להעניש מי שאינו עוסק בתורה ופוגע בנצחון של עם ישראל במלחמה.
דרשה נוספת של חכמים (איכה רבה פתיחתות, ב'):
רבי אבא בר כהנא פתח (ירמיהו ט'): "מי האיש החכם ויבן את זאת וגו'", תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר (ירמיהו ט'): "על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי". רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל (שיצאו ויתקנו את הערים שבארץ ישראל), והוון עלין לקרייתא, ואמרין להון: אייתו לן נטורי קרתא (והיו נכנסים לעיר ואומרים להם: הביאו לנו את שומרי העיר), והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא (והיו מביאים להם את הפרש והשומר), והוון אמרין להון: אלין נטורי קרתא, אלין חרובי קרתא (והיו אומרים להם: אלה שומרי העיר?! אלה מחריבי העיר), אמרו להון: ומאן אינון נטורי קרתא (אמרו להם: ומי הם שומרי העיר?), אמרו להון: אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר (יהושע א'): "והגית בו יומם ולילה", וכן הוא אומר (תהלים קכ"ז): "אם ה' לא יבנה בית וגו'".
יש צורך גם בשומרים כפשוטו, אבל מי נותן להם את הכח לנצח ולשמור על העיר? לימוד התורה ושמירתה.
אם אין הבדל בינינו ובין אויבינו, חלילה, ויהודים וערבים יחד יושבים וצופים במונדיאל ומבלים בקניון – אז אין לנו יתרון על פניהם ולא מגיע לנו לקבל את הארץ. רק התורה מחזיקה אותנו בארץ ישראל.
בתקופת המאבק על מסירת חבל סיני למצרים, הייתי בישיבה באופירה (שארם א שייח). הסיסמא של הישיבה היתה על פי דברי המדרש: "אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל – דע שלא למדו בהן תורה".
בזמן הפינוי, התפרסמו תמונות של מנופים שתולשים ומרימים את הבתים מסיני להעברתם לארץ ישראל.
לאחר כמה זמן, הזמין אותי הרב נריה זצ"ל לספר לתלמידי הישיבה בכפר הרואה על התקופה הזו, והזכרתי את דברי המדרש. הרב נריה עצר אותי ואמר בהתרגשות: מנין לקחו חז"ל את הביטוי "עיירות נתלשות ממקומן"? כאילו הם ראו ברוח קדשם את המנופים תולשים את הבתים מאדמת סיני.
וסיפור נוסף. בזמן שהייתי בישיבת הגולן, היתה תקופה של כוננות ומתיחות רבה מול הסורים, וקצינים גבוהים רבים הסתובבו בגולן. אמרתי לאחד המג"דים, שיקח טנק אחד מהכוננות, יעמיד אותו מול בית המדרש של הישיבה, ויאמר: "כל מי שאינו עוסק בתורה…".
למרות שהטנק הזה נצרך לכוננות, אם הוא מחזק את לימוד התורה זה חשוב יותר. הרי כך עשה חזקיה. בתקופת המלחמה נגד סנחריב הוא לקח חרב, שהיתה נצרכת, מן הסתם, ללחימה, ונעץ אותה בבית המדרש. הוא הבין שכאן היא ממלאת את תפקידה בצורה טובה יותר. לימוד התורה בזמן מלחמה הוא פיקוח נפש.
ודאי שאין אנו עושים דברים אלו כפשוטם, אבל כמדרשם עלינו לפעול. אנו צריכים להבין שבימים אלה שבהם עם ישראל נאבק על ארץ ישראל, לימוד התורה בעוצמה גדולה ובהעמקה הוא פיקוח נפש. על כל אחד מוטלת החובה להוסיף עוד בלימודו מעבר לרגיל, להצלחת חיילינו ולמען אחינו שבדרום. כעת הם עומדים בחזית, ובתקופות אחרות אנו שבצפון היינו בחזית. בכל עת כולנו שותפים, והחלק שלנו הוא קריטי – החלק של לימוד התורה.
לימוד התורה ושמירתה יביאו בע"ה את הנצחון, את השקט והשלוה. נזכה בע"ה שעם ישראל כולו ידע ויבין את המשמעות של הופעת התורה בישראל, ונזכה לגאולה שלמה, עִם שלמות העם, הארץ והתורה במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.