ליום העצמאות
השנה אנו זקוקים להתחזקות מיוחדת בבירור תקפו של יום העצמאות. ניגע בשתי נקודות בענין השמחה הגדולה שלנו ביום זה.
א. קיבוץ גלויות
הרמב"ם בהלכות מלכים כותב (פי"א ה"א):
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם – מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'". ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים…
מתוך שלל התפקידים המיועדים למשיח, התורה העידה על אחד: "ושב ה' אלהיך את שבותך" – קיבוץ גלויות. משיח הוא קיבוץ גלויות.
אמנם, המציאות המרחשת בדורותינו שונה מן הדרך שבה מתאר הרמב"ם את הדברים. על פי הרמב"ם המשיח הוא המקבץ נדחי ישראל. יש אדם מסויים, שהוא הפועל את קיבוץ גלויות.
כאשר אנו מתייחסים לקיבוץ גלויות אין נו מתכוונים לאדם מסויים הפועל זאת, אלא לתקופה – התקופה היא תקופה בה שב עם ישראל לארצו, ללא המשיח העושה זאת.
חשיבות הענין של קיבוץ גלויות נלמדת מן הרמב"ם, אך הדרך בה מתרחשים הדברים – שונה.
את המציאות שלנו, בה קיבוץ גלויות נעשה ללא המשיח, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי.
יש האומרים – זהו חסרון גדול. העובדה שאין משיח, שאין אדם אחד הקורא לכל ישראל "הגיע זמן גאולתכם", בואו ועלו לארץ ישראל, מלמדת על המצב הירוד והחסר בו אנו מצויים. אותה דמות של משיח המתוארת ברמב"ם חסרה לנו, ועל כן קיבוץ גלויות אינו שלם ומעולה.
אולם, יש הרואים בדרך בה מתגלגלת המציאות את יד ה', ומנסים ללמוד את רצונו של ה' במציאות זו ובהתרחשות המאורעות. אנו מאמינים בביאת המשיח, ומצפים בכל יום לביאתו, ואף על פי כן מנסים לראות מה ניתן ללמוד ולהפיק מן העובדה שקיבוץ גלויות מתרחש ללא משיח.
הנקודה היא, שקיבוץ הגלויות של דורנו בא מלמטה – עם ישראל מקבץ את עצמו.
הרצי"ה זצ"ל היה נוהג לצטט את דברי הישועות מלכו ביחס לעליה לארץ (יו"ד ס"ו):
ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה אשרי חלקו שהוא ממזכה רבים.
כשרק "ישרים בלבותם" עולים לארץ, ניתן לומר שהעליה היא תוצאה של הבנתם את ערכה של ארץ ישראל וקדושתה. כשרק "פחותי ערך" עולים, ניתן לומר שעלייתם לארץ נובעת ממניעים זרים, מרצון לשררה ומפריקת עול. אולם כאשר התשוקה לארץ ישראל מופיעה בקרב כל השכבות והמגזרים, הרי זה סימן "שנתנוצץ רוח הגאולה".
זהו המאפיין העיקרי של קיבוץ הגלויות בדורנו. לא אדם אחד מכריז על דרך חדשה, על עליה לארץ, אלא זו התעוררות של כלל ישראל. זהו הדבר היפה שאנו רואים בעובדה שהדברים באים מלמטה, מהציבור עצמו.
כדי לחדד את הנקודה, נתייחס לשאלה שעולה בתקופה האחרונה, בעקבות הדיבורים על הצורך בחיבור כלל ישראל אל הארץ ואל הערכים.
יש שואלים, מדוע להדגיש את הצורך בחבור אל כלל האומה, והרי בעם ישראל תמיד המיעוט כפה את הרוב לדרכו. המכבים, למשל, היו מיעוט באומה, ובתנופת מלחמתם ביוונים כפו את כל העם ללכת בדרכם. מדוע אין זו דרך טובה גם היום?
בדרך כלל היינו משיבים לשאלה זו באמירה, שאף אם קרה אי פעם בהיסטוריה שמיעוט כפה את דעתו הצודקת על הרוב, אין זה אומר שזו הדרך הנכונה, שדעתו של המיעוט תוביל את האומה כולה.
כעת נראה להוסיף עומק גדול יותר.
הרמב"ם בהלכות חנוכה1 אומר:
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
יש להתבונן בעובדה שההישג הגדול של בית חשמונאי החזיק מעמד כמאתיים שנה בלבד.
כבר דנו ראשונים2 בשאלה מה היה חטאם של בית חשמונאי. הרי נענשו בעונש חמור, עד שאמרו בגמרא3:
כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא (כל מי שבא ואומר 'מבית חשמונאי אני' – עבד הוא).
מבית חשמונאי נשתיירו רק עבדים. הכיצד? מה קרה לאותם אנשים צדיקים וקדושים שמלכותם הושחתה ונרקבה עד כדי כך?
אין אנו מנסים לבדוק את חטאיהם של קדושי עליון מבית חשמונאי. קטנים אנו מכדי לעסוק בכך. אולם, מן הבחינה ההיסטורית ניתן לומר, שהעובדה שמלכות בית חשמונאי עלתה בכח, כמיעוט הכופה את דעתו על הרוב, היה בה יותר מנתינת טעם למאבקי כח מתמשכים, לתככים ולפלגנות שאפיינו את המשך מלכותם, ועד להעברתם מן העולם.
כאשר מיעוט עולה לשלטון בכח, אין הוא בטוח שלא יעלה אחריו מישהו בעל כח רב יותר, ויעשה ההיפך ממנו. בכח הזרוע לא ניתן לקבוע מציאות נצחית. מלכות בית חשמונאי החזיקה מעמד באופן זמני בלבד.
תהליך שיבת ציון לא קם למאתיים שנה בלבד. לא בשביל תקופה קצרה כזו בחייה של האומה באנו לארץ, נלחמנו עליה והקמנו את המדינה. אנו רוצים דברים שיעמדו לנצח. לשם כך אנו חייבים שכל האומה תהיה שותפה לתהליך, ולא יהיה זה מיעוט הכופה את דעתו. איננו רוצים במיעוטים המתנגדים לדעתנו שיכפו עלינו את דעתם, ואף אנו איננו רוצים לכפות את דעתנו על אחרים4.
העובדה שקיבוץ גלויות נעשה על ידי האומה עצמה ולא על ידי גורם המכריח וכופה לעלות – היא זו שמעוררת תקוה כי הדבר הוא בר קיימא, ולא אירוע חולף בהיסטוריה, ח"ו.
* * *
ב. קשר העם והארץ.
בפרשת התוכחה נאמר5:
והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה.
ואומר על כך הרמב"ן על פי חז"ל:
כן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
"ושממו עליה אויביכם" – פירושו שהאויבים יהיו בארץ בשממה. לא יהיה עם שיצליח לשבת בארץ ולהפריח את שממותיה.
דברי התורה, שנתבארו על ידי חז"ל, חזרו ונתבארו בדברי הרמב"ן שנכתבו לפני מאות שנים, והמשיכו להתקיים מאות שנים אחר כך, עד תחילת שיבת ציון הנוכחית. דברים אלה מלמדים על עוצמת הקשר בין ישראל לארצו.
ארץ ישראל ממתינה לעם ישראל ואיננה נותנת חילה לזרים. אין עם שהצליח להתיישב בארץ, להחזיק בה מעמד או להפריח את שממותיה. רק בשוב ישראל לארצו כמו התעוררה הארץ מתרדמתה הארוכה והחלה נותנת פירותיה בעין יפה לעם אשר לו חיכתה כל ימי הגלות.
העם בא אל הארץ, והארץ נענית לו ומעניקה לו מטובה. זוהי תופעה פלאית שאנו עדים לה.
אמנם יש קשיים בדרך, ולא כל הארץ בידינו. גם חלקים שהיו בידינו אבדו מאיתנו. אין אנו מתעלמים מן הקשיים, אך אנו מבינים כי הדרך להתקדם ולשוב אל הארץ תלויה בכך שהאומה כולה תבקש זאת ותשאף לכך, ובידינו הדבר.
ביום העצמאות אנו חוגגים את קיבוץ הגלויות, ומחזקים בהבנת ערכה של האומה. זהו יום של כלל ישראל, של הקשר העמוק בין חלקי האומה ובין האומה לארצה.
1 פ"ג ה"א.
2 עי' רמב"ן על התורה בראשית מ"ט, י'.
3 בבא בתרא ג' ע"ב, ועיי"ש בתוס' ד"ה "כל".
4 יש המביאים כדוגמא חיובית לכפיה של מיעוט על הרוב את האצ"ל והלח"י, שהיו מיעוט, אך מעשיהם הם שהוציאו את הבריטים מן הארץ והובילו להקמת המדינה. בלא להיכנס לשאלה ההיסטורית אם אכן המחתרות האלה הם שהובילו לסיום המנדט הבריטי, דוקא דוגמא זו מחזקת את ההיפך. בניהם של אלה שהלכו בדרך הכח, ופוצצו את מלון המלך דוד כנגד הבריטים – שלחו סוסים ואלות כנגד נשים וילדים בעמונה. שימוש בכח יכול להיות לכיוונים שונים, ולעולם אין בטחון שרק הכיוון שאנו מאמינים בו ישלוט. דרך הכח יכולה לשמש נגדנו על ידי אותם אנשים שהלכו עמנו. על כן לא הכח הוא הדרך, אלא האומה כולה צריכה להיות שותפה לתהליכים.
5 כ"ו, ל"ב.