לחיות עם פרשת השבוע – השב"כ של התורה
בפרשה מופיע פסוק שנוהגים לאמרו בכל יום (במדבר כ"ח, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
זוהי פרשת קרבן התמיד.
נעמוד על כמה נקודות ביחס לפסוק זה, לאור דברי חז"ל והראשונים.
א. לפני פרשיה זו, מופיע פסוק מיוחד (במדבר כ"ז, ט"ו-י"ז):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
לאחר מכן מופיעה תשובתו של ה' ומינוי יהושע למנהיג אחרי משה. מיד אחר כך מופיע הפסוק בו פתחנו ופרשת התמיד.
"וידבר משה אל ה'" זה ביטוי מיוחד. וכי משה מצוה את ה' בדברים? אנו רגילים לפסוק ההפוך: "וידבר ה' אל משה לאמר", ויש מקום להבין את משמעות הפסוק בפרשתנו.
חז"ל (במדבר רבה פרשה כ"א, ב') מביאים על כך משל, ונביאו בלשוננו.
משל למלך שאשתו היתה בת כפר. כשהאשה היתה מתנהגת שלא כראוי לארמון המלך, היה המלך כועס עליה, והשושבין היה מתווך בין המלך לאשתו. הוא היה מפייס את המלך, ומסביר שאשתו לא רגילה לגינוני הארמון ולכן היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת. כשחלה השושבין ונטה למות, הוא דאג מה יהיה אחרי מותו. לכן הוא בא אל המלך וביקש ממנו שינהג עם אשתו בדרך טובה ולא יכעס עליה. אמר לו המלך: עד שאתה מצוה אותי על אשתי, צוה את אשתי עלי. הגיע הזמן שהיא תלמד כיצד מתנהגים בארמון המלך.
כך משה פונה אל ה': "וידבר משה אל ה' לאמר", ומבקש שה' ידאג לעם ישראל גם אחרי מותו. על כך אומר לו הקב"ה – עד שאתה מצוה אותי על בני, צוה את בני עלי: "צו את בני ישראל". עד עכשיו אתה דאגת לקשר בין עם ישראל לקב"ה, ועכשיו עם ישראל צריך לעשות זאת בעצמו על ידי הקרבנות שמביאים קרבת אלוקים.
המדרש רואה את פרשת הקרבנות כתגובה למעבר מהנהגת משה רבינו במדבר להנהגה של ארץ ישראל. במדבר משה רבינו מוביל את היחס לקב"ה, ובכניסה לארץ ישראל האחריות עוברת לעם ישראל. כל אחד ואחד מעם ישראל אחראי על החיים של עם ישראל בארצו, ולא רק מנהיג אחד שהאחריות עליו.
ביטוי לדבר יש במדרש שאנו חוזרים עליו פעמים רבות (ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח):
אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.
אנשי הסנהדרין מן הסתם לא החזיקו בחרב. בכל זאת המדרש תולה בהם את הריגת 72,000 אנשי בנימין ב"פילגש בגבעה". כיון שהם לא לקחו אחריות על מה שהתרחש בעיירות שסביבם – הם גרמו למלחמת הנוראה. הם היו צריכים ללכת לכל ישוב ולכל כפר, להקים בו בית מדרש וליצור מקום תורה. במקום זאת כל אחד פנה לגפנו, רצה ללמוד ולגדול בתורה בעצמו – וזו היתה התוצאה.
המדרש מלמד שהמעבר לארץ ישראל הוא מעבר האחריות לעם ישראל. יש לנו אחריות על מה שקורה סביבנו.
ב. יש מדרש מעניין על פרשת קרבן התמיד, שלא מובא במקורות חז"ל שלפנינו אלא בהקדמת "הכותב" לעין יעקב ובדברי המהר"ל (נתיב אהבת הרע פ"א):
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל וגו'". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".
כל אחד מהחכמים אומר מהו הכלל הגדול של התורה, והמסקנה היא שהפסוק על קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" הוא הכלל הגדול ביותר.
מהי משמעות הדברים?
נראה, שהנקודה המרכזית העולה מן המדרש היא ערכו של המעשה: "המעשה הוא העיקר".
הפסוק "שמע ישראל" עומד על הערך של יחוד ה'. הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" עומד על הערך של כלל ישראל. במקום נוסף מביאים את הפסוק: "זה ספר תולדות אדם" ככלל גדול, והוא מלמד את הערך של האנושות בכללה.
קרבן התמיד משקלל את כל הערכים הללו למעשה אחד.
בדיבור, וכן במחשבה, אין אנחנו יכולים לבטא כמה ערכים יחד. בכל פעם אדם מדבר או חושב על ערך אחד. המעשה יכול לגלם בקרבו כמה ערכים, שכולם מתגלים דרכו.
משל ימחיש את הענין. בחור ישיבה מתלבט האם לנסוע לשבת הביתה. מצד אחד, יש ערך בלימוד התורה, ונסיעה הביתה גורמת להפסד של שעות וימים של לימוד תורה. בישיבה יש לו גם חיי חברה, שנפגעים כאשר הוא נוסע לביתו. מצד נוסף, יש ערך גדול של משפחה, ולמען חיזוק הקשר המשפחתי חשוב לנסוע הביתה. ועוד – הנסיעה הביתה עולה כסף רב. הדיון הזה מעלה שאלות תורניות, רוחניות, כלכליות, חברתיות ומשפחתיות. הרבה ערכים חשובים עולים כאן לדיון. לאחר מחשבה מחליט הבחור לנסוע הביתה לאחר שלושה שבועות בישיבה. יש כאן מעשה אחד שהוא עושה – נסיעה הביתה, אבל המעשה הזה מבטא כמה וכמה ערכים: ערכים של לימוד תורה ומשפחה, כלכלה ובטחון, חינוך ורווחה…
כך קרבן התמיד כולל בקרבו את כל הערכים שהפסוקים האחרים מבטאים.
הקרבן מאחד את כל הבריאה תחת שם ה' אחד, ובזה הוא מגלה את הערך של יחוד ה' שעולה מהפסוק: "שמע ישראל". הקרבן בא מן החי, והוא מוקרב על ידי האדם. לקרבן מתלווים מנחה מן הצומח ומלח מן הדומם. כל מדרגות המציאות מתאחדות ומשמשות לקרבת אלוקים.
הקרבן מגלה את הערך של הציבור, שהרי קרבן התמיד הוא קרבן ציבור. "לא היה אדם לן בירושלים ועברה בידו", שכן התמיד מכפר על כל העוונות של עם ישראל. בכך התמיד מבטא את הערך שעולה מן הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך".
הקרבן הוא גם עבור כל העולם כולו, כפי שהתנבאו הנביאים (ישעיה ב', ב'): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם", ועוד (ישעיהו נ"ו, ז'): "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".
לכן הכלל הזה הוא גדול מכולם, כי המעשה כללי יותר מן הדיבור ואפילו מן המחשבה. במעשה אחד אדם מבטא ערכים רבים ושונים.
ג. בספר הכוזרי שואל מלך הכוזרים את החבר על הקרבנות (ב', כ"ה):
ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו, למשל מה שנאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי", האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם והם לחמו וריח ניחוח לו?
"את קרבני לחמי" פירושו, לכאורה, שהקרבן הוא לחם של הקב"ה. וכי הקב"ה אוכל לחם? הוא זקוק לקרבנות? כיצד ניתן להבין דברים אלו?
עונה החבר למלך (ב', כ"ו):
מה שאמר הכתוב "לאשי" מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי, אינם כי אם "לאשי", זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקרבנות הם לחמה, ואת שייריהם יאכלו הכהנים. והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכן המלך במקדש, לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה.
וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת, השוכנת בגוף טבעי בהמי. גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסדרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשועבדים להם, סידור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכון בו השכל כמלך, להורותו ולהדריכו ולהיות עמו כל עוד יתמיד הסדר ההוא, וכאשר יפרע הסדר יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים, הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים ונפרד בהפרדם. אולם הדבר אינו כן, כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל, ובהיות אחד הדברים מסודר ומוכן לקבל את הנהגתו, אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת…
לאדם יש שכל – נשמה. כאשר אדם לא אוכל במשך כמה ימים – הנשמה עוזבת את הגוף. האם הנשמה אוכלת?
על ברכת "ומפליא לעשות" אומר הרמ"א (או"ח סי' ו', א'): "שקושר דבר רוחני בדבר גשמי". הגר"א מבאר את הענין (סידור "אישי ישראל", פירוש "אבני אליהו"):
שיש פליאה באדם, שהרי הנשמה אינה צריכה לאכול אלא הגוף, ואף על פי כן אם לא היה אוכל ד' או ה' ימים היתה נשמתו יוצאה ממנו, הרי זה פליאה גדולה, וכי מאי איכפת לנשמה שהגוף אינו אוכל, אלא שהקב"ה זיווגם יחד שתרגיש הנשמה בצרכי הגוף.
ריה"ל מסביר, שהנשמה שוכנת בגוף, והגוף זקוק לאוכל כדי להתקיים. כך השראת השכינה בעולם, דורשת סדר מסויים כדי לשכון, ואלו הם הקרבנות.
המציאות הגלויה היא שהגוף אוכל, אבל יש מציאות נסתרת, שהיא מובילה ומפעילה את המציאות – וזו הנשמה.
חשבתי על זה השבוע בהקשר למבצע "בית וגן" שהיה בג'נין. אנו רואים את הכוחות הגלויים – חיילי החי"ר והסיירות שפועלים. אבל יש מאחוריהם פעילות ענפה של השב"כ וכוחות המודיעין שבמשך שנים אוספים את המודיעין ועוקבים אחר המחבלים. פעילותם היא חשאית, ובזכותם יודעים החיילים בשטח לאיזה בית ללכת, היכן לירות וכדומה. לא תמיד אנו יודעים למי צריך להודות על הצלחת מבצע זה או אחר.
דומה הדבר לסתרי התורה. אנו רואים את החלק הגלוי של התורה ושל העולם. אבל יש נשמה. החלק הגלוי ניכר בשטח, יש כינוסים על קיום מצות השמיטה ועל דיני ממונות, יש פוסקים שפוסקים הלכות. על נשמת התורה לא עושים כינוסים ולא מדברים, אבל היא הנקודה הפנימית שמאחורי המציאות. הנשמה מובילה את המציאות, והיא נסתרת.
בצבא יש חלק גלוי ויש חלק נסתר, ושניהם חשובים והכרחיים לקיומו של הצבא ולהצלחתו במלחמתו נגד אויבינו. כך הוא גם בתורה, יש חלק גלוי וחלק נסתר. מי שרוצה להתנדב ל"שב"כ של התורה" – תבוא עליו ברכה, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.