לחיות עם פרשת השבוע – חיים של שליחות
בכל שנה אנו חוזרים אל ביטוי מיוחד שמופיע שלוש פעמים בפרשה, ולא מופיע יותר בכל התנ"ך: "בדרך בצאתכם ממצרים".
דברים כ"ג, ד'-ז':
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.
דברים כ"ד, ח'-ט':
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
דברים כ"ה, י"ז-י"ט:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
בכל אחד מהפסוקים הללו דורשים חכמים בספרי דרשה זהה (כי תצא, ר"נ, רע"ה, רצ"ו):
"בדרך", בשעת טירופכם, "בצאתכם ממצרים", בשעת גאולתכם.
הדרשה מעמידה אותנו על המציאות המיוחדת של עם ישראל. מצד אחד נמצאים בדרך, במצב של טירוף, במדבר. מצד שני הם יצאו ממצרים והם עומדים להיכנס לארץ ישראל, וזהו תהליך של גאולה. אנו למדים מכאן שגם בזמני גאולה יכולות להיות שעות של טירוף הדעת. גם גאולה יכולה להיות מטורפת.
נעמוד על אחת הנקודות הקשורה אלינו – זכירת מעשה מרים. הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות מונה פסוק זה כמצות עשה, שעניינה הוא הזהירות מלשון הרע (הוספות, עשה ז'):
מצוה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם (תהלים נ'): "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי", והוא אמרו יתברך ויתעלה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים". ולשון ספרי: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים", וכי מה ענין זה אצל זה (מה ענין שמירה מצרעת למעשה מרים?), ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו שלמשה ולהנייתו שלמשה ולשבחו שלמשה ולבניינו שלעולם כך נענשה, המדבר בגנותו שלחבירו ברבים על אחת כמה וכמה. ושנינו בספרא: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים", יכול בלבבך, כשהוא אומר: "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות", הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שגורה בפיך. וכן הוא אומר (דברים כ"ה): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" יכול בלבך, תלמוד לומר "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך. ופירוש זה שהם דורשים מרבוי הפסוק "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד", שנשמר מנגע הצרעת שלא תבואנו והיא אזהרה ממנה כלומר מלשון הרע הגורם אותה, עם האזהרה "ולעשות ככל אשר יורו הכהנים" כלומר שלא יקוץ בהרתו. ואחר כך הזהיר ב"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" גם בזכירת הפה. והנה כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לנו עמלק כדי לדעת שלא על חנם ימחה ה' יתעלה שמו, רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו ושלא היה ירא ממנו יתעלה, כך נצטוינו בזכירת מה שעשה למרים להשמר מלשון הרע שלא יבואנו ככה…
יש מצוה להישמר מלשון הרע. אנו משתדלים לקיים מצוה זו בכך שאנו למדים בישיבה בכל יום לאחר התפילה הלכות לשון הרע. זוהי מצוה יסודית מבחינה אישית, חברתית ולאומית. הזהירות מלשון הרע בונה את העולם, ולשון הרע, חלילה, מחריב את העולם.
בהקשר לכך הטירוף הוא טירוף פנימי, שמתבטא בלשון הרע. מרים בדבריה יצגה, כנראה, בעיה של לשון הרע שהיתה קיימת בעם ישראל.
כך דרשו חכמים (דברים רבה פרשה ה', י')
דָּבָר אַחֵר, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ הֵן: לִמְחוֹת זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וּלְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִנּוּ לָהֶם מֶלֶךְ, וּמָחוּ זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלָמָּה לֹא בָּנוּ לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם דֵּילָטוֹרִין. תֵּדַע לְךָ דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ וְהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, וְלָמָּה כֵן, שֶׁלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן דֵּילָטוֹרִין, לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבִּקְשָׁה אִיזֶבֶל לַהֲרֹג כָּל נְבִיאֵי ה', מֶה עָשָׂה עֹבַדְיָה הִטְמִין אוֹתָן בַּמְּעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, יג): וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁאָמַר לְאַחְאָב כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עֹבַדְיָה, אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל כֻּלָּן הָיוּ דֵּילָטוֹרִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁהָיָה שָׁאוּל רוֹדֵף אַחַר דָּוִד הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע לְשָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נב, ב): בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו', (תהלים נד, ב): בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל, לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹפְלִים בַּמִּלְחָמָה.
בימי שאול לא נבנה המקדש בגלל בעלי לשון הרע שהיו בזמנו. בפרקים רבים בתהלים דוד המלך מתפלל לה' שיציל אותו מבעלי לשון הרע שרצו להסגירו לשאול. בימי אחאב, לעומת זאת, היו עובדים עבודה זרה, ובכל זאת היו מנצחים במלחמות בגלל שלא היו מלשינים ביניהם. עובדיה החביא מאה נביאים במערה, ואיזבל לא ידעה מכך.
יש כאן אמירה חשובה – בית המקדש לא נבנה בגלל לשון הרע.
אנחנו נמצאים בארץ ישראל, זכינו במלחמת ששת הימים לכך ש"הר הבית בידינו". מדוע עדיין לא נבנה המקדש?
יש שחושבים שהסיבה לכך היא שלא מספיק אנשים עולים להר הבית. אך חז"ל אומרים במדרש – הסיבה היא דילטורין, בעלי לשון הרע. בית המקדש לא נבנה בכח. אם עם ישראל יהיה מאוחד – בית המקדש יגיע אלינו.
כך הסביר הרב נריה זצ"ל מדוע במלחמת השחרור באופן פלאי לא זכינו בירושלים ואילו במלחמת ששת הימים באופן פלאי זכינו לקבל את ירושלים לידינו. שהרי במלחמת השחרור הרובע היהודי היה בידינו, ובניגוד לכל התחזיות – נפל בידי האויב, ולעומת זאת במלחמת ששת הימים כלל לא חשבו בתחילה לכבוש את העיר העתיקה – ובכל זאת זכינו בה.
מדוע? מפני שבמלחמת השחרור היו כמה ארגונים – ההגנה, האצ"ל והלח"י, וכל אחד מהם ניסה להיכנס לירושלים ולקרוא את כיבושה על שמו. הפילוג והמחלוקת לא יכולים להתקיים בירושלים, וירושלים נופלת. אך במלחמת ששת הימים היה צבא אחד תחת ממשלת אחדות – ואז ירושלים בידינו. כשאנו מאוחדים – אויבינו לא יכולים לנו.
כעת אנו צריכים להתקדם לשלב הבא – שהאחדות בינינו תהיה אמיתית, ולא רק אחדות לעת צרה. אנו נמצאים בזמנים של בירורים עמוקים בדרך אל האחדות. ככל שנפעל יותר לאחדות בעם ישראל – כך נקרב את בנין המקדש.
עלינו להתחיל בתוכנו – להימנע מלשון הרע ורכילות, למחול למי שפגע בנו, להרבות אהבה – כך יבנה המקדש הפרטי של כל אחד, וגם בית המקדש הכללי.
נעמוד על נקודה נוספת שמקרבת אותנו אל הגאולה.
הפרשה עוסקת בבעיות רבות של החיים – מלחמה ואשת יפת תואר, בן סורר ומורה, אונס ומפתה, מוציא שם רע, פסולי חיתון ועוד.
מדוע אין פרשה בתורה על "כי יהיה לאיש בן צדיק שלומד תורה, והוא רוצה ללמוד איתו פנימיות התורה, אל לו לבכר את הבכור ולהימנע מללמוד פנימיות עם הקטן"?…
כנראה, שהחיים מורכבים ומסובכים. את הקשיים והמרירות הללו אנו צריכים להפוך למתיקות, כפי שעושים בהיכלו של משיח.
יש פרשיה אחת בפרשה שעוסקת בדבר חיובי – פרשת קן ציפור.
חכמים דרשו על כך דרשה מעניינת (דברים רבה פרשה ו', ז'):
דבר אחר, "שלח תשלח". רבנן אמרי: אם שלחת מצות הקן את זוכה לשלח עבד עברי, מנין שנאמר (דברים טו, יג): "וכי תשלחנו חפשי מעמך". דבר אחר, מהו "שלח תשלח את האם" אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח, מנין שנאמר (ישעיה לב, כ): "משלחי רגל השור והחמור". דבר אחר, אמר ר' תנחומא: אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח, שנאמר (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" והוא יבא וינחם אתכם מנין שנאמר (שם, כד) "והשיב לב אבות על בנים".
חכמים הבינו שהביטוי "שלח תשלח את האם" פירושו שיש לאם שליחות בעולם, בבחי' "אם כל חי". האם ממשיכה את הדורות ומחנכת את הילדים. עלינו לשלוח את האם לשליחותה החשובה, ואת הבנים – אפשר לקחת ולאכול. אם משלחים את האם והחיים הם חיים של שליחות – אז גם האכילה היא חלק מהשליחות.
מי שמשלח את האם מבין שיש לו שליחות, שהעולם צועד לקראת עתידו, לקראת היעד שיעד לו הבורא. הוא זוכה לשחרר עבדים. שחרור עבדים הוא סימן לגאולה, שכן הוא נוהג בזמן שהיובל נוהג וכל עם ישראל יושב בארץ ישראל.
אך יותר מכך. העבד לא עושה את שליחותו, אלא את השליחות של האדון. שילוח עבדים פירושו לבנות לעבד חיים של שליחות.
המלך המשיח ואליהו הנביא הם ביטוי לכך שיש לעולם שליחות ויעד שהוא צועד אליו. לכן נאמר בהם לשון שליחות, וחז"ל קושרים זאת ל"שלח תשלח את האם". העולם צועד להגשמת השליחות שהוא מיועד לה מבריאתו.
אנו צריכים לבנות חיים של שליחות.
לפני הרבה שנים השתתפתי בפאנל של מורים בגליל המערבי, שעסק ב"חינוך בעידן של מתירנות". אמרתי שם, שההבדל בין ההשקפה התורנית להשקפה המתירנית הוא שההשקפה המתירנית רואה את העולם כמקום של זכויות, שהאדם בא לקבל. ואילו ההשקפה התורנית מבינה שלאדם יש חובות. הכהן הגדול – בגלל מדרגתו הרוחנית העליונה – יש לו איסורים והגבלות יותר מלאדם רגיל. אפילו המלך, נצטוה במצוות המגבילות את כוחו – לא ירבה לו נשים, סוסים וכסף וזהב, ועליו לכתוב לו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו.
כשסיימתי לדבר, קמה אחת המורות וביקשה לחזור על דברי במילים שלה. היא אמרה: אנחנו מבינים, שהאדם הגיע במקרה לעולם, הוא עוזב את החיים ברגע מקרי אחר, והחיים הם מעבר מנקודה לנקודה. ואילו אתם אומרים, שהאדם נשלח לעולם בזמן מסויים, הוא מסיים את השליחות בזמן אחר, והחיים הם מילוי השליחות. אמרתי לה שהיא אמרה את זה הרבה יותר טוב ממני, אבל אינני מבין איך אפשר לומר כך ולהישאר בצד השני…
האם החיים שלנו מתחילים בכלום ומסתיימים בכלום, או שיש שליחות שהחיים מגשימים אותה?
אנו צריכים לחיות חיים של שליחות, לחשוב איפה אני יכול לתרום. אלו חיים של שמחה, של סיפוק ועשיה.
נזכה בע"ה לשחרור מהעבדות, להביא את מלך המשיח ואליהו הנביא, ולבנין בית המקדש במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.