לחיות עם פרשת השבוע – תרגיע!
בכל שנה יש להתפעל מחדש מפרשת הביכורים.
אדם לוקח פרי מהשדה שלו, וכך אומרת התורה (דברים כ"ו, ג'):
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
התורה מדגישה שהכהן הוא "בימים ההם", בדור שלך, ואומרים לו: "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ". יכול להיות שהאדם שאומר את זה הוא דור שביעי בארץ. איך הוא אומר כאילו היום הוא בא אל הארץ?
התורה מלמדת אותנו שאנו באים אל הארץ בכל שנה מחדש. כל דור וכל אדם מגיע אל הארץ בצורה מחודשת. זוהי ההתבוננות שאנו מקבלים "מראשית כל פרי האדמה".
יש להתבונן בצורת הבריאה של העץ. השורשים והגזע קבועים, ולא מתחלפים לאורך שנים רבות. הפרי, לעומת זאת, מתחדש בכל שנה. בתחילה יש פרח ולאחר מכן הפרי חונט וגדל, עד שהוא מבשיל ומוכן לאכילה. בכל שנה יש "ראשית", "תאנה שבכרה". העץ עומד בחורף בלי עלים ובלי פירות, והנה – הכל פורח ויש פירות חדשים. היה אפשר לברוא אנשים שיחיו 6,000 שנה, עם כמות פירות שמספיקה להם. אך ה' בחכמתו ברא עולם מתחדש – פירות חדשים, אנשים חדשים, דור חדש ואתגרים חדשים.
התורה אומרת לנו להתבונן בפרי, לראות איך הוא מתחדש.
המילה "היום" חוזרת בפרשה פעמים רבות. רש"י מפרש בחלק מהמקומות: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כשאנחנו קוראים את המילים "היום הזה נהיית לעם", אנו צריכים להרגיש שהיום, ביום שבו אנחנו קוראים את הפסוק – היינו לעם. כך גם ביחס לפסוק: "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות". זה קורה היום.
"הגדתי היום כי באתי אל הארץ". אדם רואה תאנה שבכרה. התורה אומרת לו להתבונן בתאנה, לקחת אותה לבית המקדש, ולהגיד לכהן: כמו שהפרי הזה חדש, כך אני מתחדש בקשר אל ארץ ישראל. אני בא היום אל הארץ מחדש. בכל דור המילים "באתי אל הארץ" מקבלות משמעות חדשה. היו דורות שפירושן היה לעלות לארץ, היו דורות של כיבוש הארץ, דורות של מאבק לשרוד בארץ, דורות של התמודדות מול מי שרוצה לרדת מהארץ.
הלימוד מפרשת ביכורים הוא הצורך להתחדש בכל דור, ולבחון מחדש את הקשר שלנו לארץ ישראל.
נעיין בנקודה מפרשת התוכחה.
מדוע?
אנו נמצאים בדור של גאולה. הגמרא אומרת (סנהדרין צ"ח ע"א):
ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".
ומפרש רש"י:
מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.
העובדה שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה מלמדת שהקץ מתקרב, ואנו קרובים לימיו של המשיח. הרב קוק זצ"ל השתמש הרבה בסימן הזה שחז"ל נתנו, ולמד ממנו שאנו בדור של גאולה.
בזוה"ק מובא (כפי שהרב קוק מביא זאת, למשל מאמרי הראי"ה עמ' 99):
על כן אמרו בזוהר בראשית ד"רב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר, מאן דלא הפיך מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא".
בהיכלו של המשיח יכולים לבוא רק מי שיודע להפוך מר למתוק. בדור שלנו אנו צריכים ללמוד איך הופכים מר למתוק. מרתק לעיין בפרשת התוכחה במבט כזה. זוהי פרשה עם מרירות גדולה, שקשה לקרוא אותה, ויש ללמוד איך להפוך את המרירות הזו למתיקות.
נעמוד על נקודה אחת שהגמרא עוסקת בה (מכות כ"ד ע"א):
אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום… משה אמר: "ובגוים ההם לא תרגיע", בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל".
בפרשת התוכחה נאמר (דברים כ"ח, ס"ה):
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.
וירמיהו אומר (ירמיהו ל"א, א'):
כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל.
רש"י:
הלוך להרגיעו ישראל – בהוליכם לנחול ארץ מרגועם.
ה"ערוך לנר" על הגמרא שואל שאלה מתבקשת:
יש להקשות וכי משה רבינו ח"ו שונא ישראל היה, עד שהוצרכו הנביאים לבטל גזירותיו. ועוד, וכי הוא גזר, והלא דבריו היו דברי הקב"ה, ואם כן היאך נביא יכול לבטל.
ותשובתו:
אכן לפי הנראה אין כאן סתירה כלל בין דברי משה לדברי הנביאים, רק שמשה אמר בשם הקב"ה והם פרשו דבריו, עד שמה שהיה נראה כגזירה בדבריו פרשוהו לטובה, ונראה זה כאילו בטלו גזירתו… משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע, וירמיה אמר הלוך להרגיעו ישראל, דהיינו באמת שבגוים לא ימצאו מרגוע מצדם שלא יתנו להם מנוח לכף רגלם, אבל הקב"ה הלך להניח להם וליתן להם מרגוע בגלות מצד השכינה שגלתה עמהם, ואם כן על ידי זה היתה גזירת משה לטובתם שלא יתערבו בגוים.
דבריו של משה נשמעים כגזרה קשה, אבל אפשר לפרש אותם לטובה. הבעש"ט לימד, שהמציאות היא חומר גלם, ואדם יכול לשנות ולהפוך את המציאות על פי הסתכלותו ומעשיו. יש במציאות פוטנציאל שאפשר להוציא אותו לטובה או לרעה חלילה.
"ובגויים ההם לא תרגיע" – אם עם ישראל נמצא בגלות, ורואה בה את מקומו – אז "לא תרגיע". עם ישראל עובר טלטלות קשות, שמדות ושואות נוראיות. אבל אם אתה חושב על ארץ ישראל ורוצה להגיע אליה, אז אתה רגוע, ותזכה להגיע לארץ ישראל.
"הלוך להרגיעו ישראל" – הקב"ה היה עִם עַם ישראל במדבר, בדרך לארץ ישראל. במקום שמחשבותיו של אדם – שם הוא. אם עם ישראל חושב על ארץ ישראל – הוא כאילו כבר שם, ואז הוא יכול להיות רגוע.
הדברים עולים מדברי הרב קוק בפסקה הראשונה בספר "אורות":
ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה… המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה.
בתורה שבעל פה שמענו מפי רבותינו, שהפסקה הזאת באה כתגובה לשיטתו של הרש"ר הירש. הרש"ר הירש ראה בגלות אידיאל של הפצת התורה בעולם. הוא חשב שאם עם ישראל ישאף לארץ ישראל – הוא לא יחיה נכון את הגלות, וזה יחליש את החיים היהודיים. לכן הוא חשב שצריך להנמיך את הציפיה לארץ ישראל. אנחנו עכשיו בגלות, כנראה גם בנינו ונכדינו יהיו כאן – ואנחנו צריכים לבנות את חיי הגלות בצורה נכונה ויציבה.
על כך אומר הרב קוק: חלילה. דווקא הציפיה לישועה היא הכח המעמיד של היהדות בגולה. אם חושבים שמקומנו הוא בגלות חלילה, אז "לא תרגיע". אם יהודי גרמניה חושבים ש"כאן הוא מקומנו", זה רק ענין של זמן שתהיה שואה שתלמד אותם שזה לא מקומם. חלילה לעם ישראל להיות רגוע בגלות, לבנות בתי מדרש מפוארים, קהילות גדולות, ולהרגיש טוב. זה מה שמוביל לטלטלה. אבל אם מצפים לישועה וחושבים על ארץ ישראל – אז זה מרגיע ומחזק את יהדות הגולה.
רבי נחמן היה אומר: כל מקום שאני הולך – אני הולך לארץ ישראל. כל צעד הוא בדרך לארץ ישראל. שם נמצאים כל המחשבות, ובע"ה זה יגיע גם למעשה.
נראה שזו דרך להפוך את המרירות שבתוכחה למתיקות ולברכה. הברכה היא כשחושבים על ארץ ישראל ומשתוקקים אליה.
אנחנו חיים ב"ה בארץ ישראל. אבל עדיין יש לנו לאן לשאוף. לא זכינו לארץ ישראל השלמה, ירושלים עדיין לא בנויה בצורה מלאה, התורה לא מופיעה בשלמות בעם ישראל. אנו צריכים לשאוף בגדול – שתהיה לנו ארץ שלמה, עם שלם ותורה שלמה. התשובה לתוכחה הקשה של משה באה בשאיפות גדולות. השאיפות הן ללא גבול, ובפועל מתקדמים לאט לאט להגשמת השאיפות.
הרב נריה זצ"ל היה אומר על הפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו" – כשבית המקדש היה קיים, העשירים היו מביאים פר, אחרים כבש, העניים עוף, והעניים ביותר מנחה. אבל כשאנחנו משלמים זאת בשפתינו – אז כולם מביאים פר… השאיפות הן ברמה של "פרים". בפועל, כשיבנה המקדש, יביא כל אחד לפי יכולתו, "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".
נזכה בע"ה לצפות לישועה, ומתוך כך נהיה רגועים, בגלות ובארץ ישראל. מתוך אמונה בהשגחה האלוקית עד לגאולה השלמה בקרוב בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.