הסומך סוכתו בכרעי המיטה
השיעור יעסוק במשנה השנייה בפרק השני של מסכת סוכה ראשית נחבר את שתי המשניות הפותחות את הפרק ונקרא אותן יחדיו:
משנת תנאים
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כ עמוד ב
משנה. הישן תחת המטה בסוכה – לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יהודה: נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר. אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
משנה. הסומך סוכתו בכרעי המטה – כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה – פסולה.
לימוד של שתי המשניות והגמרות עליהן מעלה שאלות רבות, נקשה ונציג כאן את חלקן:
– באוצר מפרשי התלמוד הקשה – מדוע ישן? למה לא לדון על האוכל תחת המטה?
– מדוע המשנה נוקטת בלשון לא יצא ידי חובה ולא בלשון פסול ?
– מדוע דין הסומך סוכתו בכרעי המטה מובא כאן בפרקנו ולא בפרק ראשון שעסק יותר בבניית הסוכה?
– מהיכן יוצאת הגמרא מנק' הנחה – "והא ליכא עשרה"?1
לימוד הירושלמי על המשניות אף הוא מעלה שאלות:
תלמוד ירושלמי מסכת סוכה פרק ב הלכה ב
גמ' אמר רבי אימי משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים. אמר ר' בא משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא. והא תני מעשה באנשי ירושלים שהיו משלשלין מיטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן. אין תימר משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא הרי מעמידין על גבי דבר טמא. הוי לית טעמא אלא משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים
מדוע הירושלמי נוקט בלשון מעי המטה במקום כרעי המיטה?
לאחר שראינו קושיות אלו נראה לתרצן ע"י שנאיר עליהן ממקום אחר, נראה לומר כי המשניות הללו שפותחות את פרקנו נכתבות על הרקע של התוספתא הבאה:
תוספתא מסכת סוכה פרק ב
מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן וישנין תחתיהן
התוספתא מביאה מסורת קדומה המתארת מנהג של אנשי ירושלים עוד בתקופת המקדש בזמן העלייה לרגל, להשתמש במיטות כסוכות לצורך שינה של העולים המרובים, ניתן לומר שהמשניות בתחילת הפרק במשנה באות כתגובה למסורת קדומה זו.
אנשי ירושלים היו מוציאים מהחלונות מיטות ומשתמשים בהם כסוכה- בסוכה כזו צריך שיהיו 10 טפחים מהמטה לסכך, והחידוש הוא שאפשר לישון גם תחת המטה ('תחתיהן') אך בתוספתא לא מפורש כמה טפחים היו למטה מן המטה.
על רקע זה פותחת הגמרא בתחילת הפרק ואומרת – הרי במקום שמתחת המטה ליכא(אין) עשרה טפחים?!
וממילא גם מובן מדוע הפרק מדבר בדין "הישן" דווקא, זו הייתה המציאות הפשוטה סוכות מעין אלו שימשו בעיקר ללינה.
ובניסיון להבין את משמעות הדברים, נראה שההבנה הרוחנית של הדין נעוצה בביטוי "מעי המטה".
נקדים ונאמר כי לרוב המושג שינה מבטא את הפסקת החיים:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב
שינה – אחד מששים למיתה
ולכן המשנה מוסיפה ומחדשת לנו הסתכלות, אנחנו על המטה, יושבים מעל הדברים הללו – אנחנו יכולים לישון על המטה כחלק מן החיים השוטפים.
בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק ב
(ב) וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה:
בעל הטורים בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק ב
(ב) על המטה. ב' במסורת. וישב על המטה. והמן נופל על המטה (אסתר ז ח). מלמד שהצדיקים אפילו כשהן חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה, והרשעים אפילו בתוקפן הן נופלין שנאמר והמן נופל על המטה:
יש שתי דרכים להיות על המטה – להתחזק ולשבת עליה או ליפול עליה, מגמתנו לדבוק בדרכי אבינו יעקב ולשלוט על המציאות החומרית.
המטה היא אחת מ4 הרהיטים והכלים הבסיסיים ביותר של הבית:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב
מטה ושלחן וכסא ומנורה. אמר אביי ואיתימא רבי יצחק: הרוצה להנות – יהנה כאלישע וכו'
המטה מקבילה לבחינת יעקב אבינו שתיקן את תפילת ערבית, שהיא רשות, ובדרך הדרש ניתן גם לומר שרשות גם מלשון שליטה – אנחנו שולטים גם על עולם הלילה והחושך:
זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קלג עמוד א
מטה אתיהיבת ליה ליעקב לאתתקנא ועל דא יעקב אתקין צלותא דערבית, שלחן אתקין דוד מלכא באינון שירין ותושבחן דאיהו אתקין
השינה בסוכה מלמדת אותנו שאנחנו יכולים לישון גם בצילא דמהמנותא –העם היו ישנים במעי המטה, השינה מוגדרת כעל המטה, וזוהי כל משמעות המטה – עשויה לגבה כפי שאומרת הגמרא. גם כרעי המטה וגם מעי המטה מתארים איברים מהגוף החי ושולחים אותנו להבנה שבסוכה עלינו לרתום את כל כוחות החיים השונים לתוך צל הסוכה, צלא דמהמנותא.
כל ההבנה הזאת על הרקע למשנתנו באה בזכות ההתבוננות במקורות שהיו לפני רבותינו התנאים והאמוראים, עלינו לשים לב וללמוד מקורות אלו בבואנו ללמוד את הסוגיות הגמרא.
פסק ההלכה במשנתנו
גמרא. מאי טעמא דרבי יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע, וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו – כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע – הרי יש לה קבע, ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה – הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי: לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה – כשרה. מאי טעמא, למאן דאמר לפי שאין לה קבע – הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה – הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.
לפנינו מקרה מיוחד ומעניין, בבואנו להבין את פסיקת ההלכה בסוגייה עלינו לשאול כמה שאלות:
האם יש מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים?
אם כן, כמי נפסק להלכה? אם לא, לשיטת מי הולכת המשנה ר' יהודה או חכמים?
בנוסף מלבד כל הפרשנים והפוסקים שדנו על הגמרא דילן, ישנה שתיקה רועמת של הרמב"ם.
מתוך עמידה על שיטתו נבוא להגדיר כללים נוספים בפסיקת ההלכה כפי שהם משתקפים בסוגייתנו.
הרמב"ם לא מביא את דין המשנה שלנו במשנה תורה, ויש בכך קושי רב, הערוך לנר כתב על כך:
ערוך לנר מסכת סוכה דף כא עמוד ב
בגמרא אמר אביי לא שנו. הרי"ף והרא"ש (סי' א') הביאו הא דאביי אכן ברמב"ם לא ראיתי שהביא הדין דסומך בכרעי המטה ומזה נראה דדעת הרמב"ם כבעל המאור דר"י פליג את"ק ולא כדעת הרי"ף והרא"ש דלפרושי דברי ת"ק אתי וא"כ פסק הרמב"ם כת"ק דכשר ולכן לא הוצרך להביא כל החילוקים שבגמרא דמהיכי תיתי לפסול
אך קשה לקבל את דבריו ולומר שהרמב"ם לא הביא להלכה דין של משנה מפורשת, בניגוד לדרכו של הרמב"ם להביא את מקרי המשנה והתלמוד להלכה בכל שאר המקומות.
ועוד כלל נוסף שנראה לנו כאן הוא שיש בכך שינוי משיטת הרי"ף והרי מקובלנו בשם הרמב"ם עצמו:
תשובות הרמב"ם קמב
את זה כתב הרמב"ם ז"ל לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה בן עקנין ז"ל:
…ואמנם מה שזכרת מהליכתך לבבל כבר הרשיתיך שתפתח מדרש ותלמד והורה עם ההתמדה והשקידה על עיון החבור ולא תתעסק כי אם בהלכות הרב ותעריכו אותו עם החיבור וכשתמצאו מחלוקת בדבר תדעו כי עיון התלמוד יורה אתכם זה ותשכלו ותעיינו במקומו ותמצאו האמת…
בכל מקום שחלק הרמב"ם על הרי"ף, הרמב"ם עצמו אומר שיש להעמיק ולהבין במה נחלקו בהבנת הגמרא.
אם כן שני קשיים עומדים לפנינו:
מדוע השמיט הרמב"ם את המשנה?
מדוע שינה משיטת הרי"ף (בכך שהשמיט את דין המשנה)?
על מנת לענות על שאלות אלו נראה את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שכותב:
רמב"ם פירוש המשניות – מסכת סוכה פרק ב משנה ב
הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה כו'. סוכה המדובללת ושצילתה מרובה כו' – רבי יהודה סבר "סוכה, דירת קבע בעינן", וכבר קדם לך דעתו, ולפיכך הוא מצריך שתהיה יכולה לעמוד בפני עצמה.
נראה שלפי הרמב"ם המשנה שלנו כולה כשיטת ר' יהודה ומכיוון ששיטה זו לא נפסקה להלכה, אין לנו צורך להביא את דברי המשנה להלכה.
לעומת הרמב"ם לפי שיטת הרי"ף אכן יש לפסוק כאן כר' יהודה, אלא שלכאורה אם נפסוק כר' יהודה יסתור הרי"ף את דבריו שהרי פסק בפרק א' שהלכה כחכמים שבעינן דירת קבע. אלא שכאן משמעות המושג קבע בסוגייה שונה מהמשמעות של המושג קבע בפרק א' של המסכת, דבר זה נלמד ממידת דבר הלמד מעניינו:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף סג עמוד א
ת"ר: תנשמת – באות שבעופות. אתה אומר באות שבעופות או אינו אלא באות שבשרצים? אמרת: צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר – בעופות, אף כאן – בעופות. תניא נמי גבי שרצים כה"ג: תנשמת – באות שבשרצים, אתה אומר באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות? אמרת: צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר – בשרצים, אף כאן – בשרצים.
לפי מידה זו בי"ג מידות שהתורה נדרשת, פירוש המילה יכול ועלול להשתנות לפי ההקשר והיחס שלו לסביבה בו הוא נמצא.
חוץ מהסתירה שבין דברי ר' יהודה מיניה וביה, ישנו קושי נוסף כיצד יכול הרי"ף לעזוב את דברי הרבים, דברי חכמים ולפסוק כשיטת ר' יהודה?!
בספר שבת הארץ בפרק י' של המבוא דן הרב קוק על היחס למחלוקת יחיד ורבים ומביא שם את שיטותיהם של הש"ך והט"ז:
ט"ז יורה דעה סימן רצג ס"ק ד
ת"ר מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר לענין דיה שעתה דנדה לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומאי לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הרי לפנינו דכל שאין הלכה פסוקה אלא שיש לומר דהלכה כרבים אתי שעת הדחק ודחי למלתא דרבים
שפתי כהן על יורה דעה סימן רמב
עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל (דף פ"א) גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה..באיסור דאורייתא אין סומכין אקטן כלל וכ"ש איחיד נגד רבים:
הט"ז מכריע שבשעת הדחק ניתן לפסוק על יחיד גם במקום רבים. ואילו הש"ך אינו מקבל זאת.
יש כמה וכמה פוסקים שהביאו כלל של יחיד ורבים הלכה כרבים רק כאשר הם ישבו ביחד ולא כאשר הם במקומות שונים.
לענייננו נראה שיחיד ורבים הלכה כרבים זה הכלל שעומד במחלוקת בין הרי"ף לבעל המאור בנקודה עד כמה מוכרח להגיד אותו בכל עניין – מסתבר לומר שהרי"ף יסכים עקרונית לט"ז שאין אנחנו מחוייבים תמיד לכלל של יחיד ורבים:
רי"ף מסכת סוכה דף י עמוד א
גמ' אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה:
בעל המאור מסכת סוכה דף י עמוד א
ובסומך סוכתו בכרעי המטה כתב עלה הרי"ף ז"ל שמעתא דאביי דאמר לא שנו אלא סמך וכו' ונראה מדבריו שהלכה כר"י ול"נ שהלכה כדברי חכמים.
בתגובה לדברי בעל המאור, ר' זרחיה הלוי כותב הרמב"ן במלחמות ה' הסבר על הרי"ף והו הוא מסביר את טעמו – כאשר הגמרא דנה ומתמקדת באחת השיטות שבמשנה הרי לנו שהיא פוסקת כאותה השיטה – כך גם כאן בדברי ר' יהודה:
מלחמת ה' מסכת סוכה דף י עמוד א
ועוד ובסומך סוכתו בכרעי המטה כתב עלה הרב אלפסי ז"ל כו' עד ול"נ שהלכה כדברי חכמים:
אמר הכותב והלא ידוע דכל היכא דשקלו וטרו אמוראי בכה"ג אליבא דחד תנא הלכתא כוותיה וכי ההיא דאמרי' במס' שבת מדקא מתרץ ר' יוחנן אליבא דר"י הלכתא כותיה ואפי' באיסור חמור של אשת איש סמכו ראשונים על כך כי ההיא דגרסי' בפ' הזורק גט ר"א אומר אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא ה"ז גט וכתב רבינו ור"ח ז"ל מדקא מפרשי אמוראי דברי ר"א ש"מ הלכתא כוותיה וכן פסקו כאן הגאונים ז"ל ואם לחשך אדם לומר דר' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן מדאמרי' לפי שאין לה קבע ולא היא מדלא אמרי' בגמ' ור' יהודה לטעמיה כדאמרן לעיל ועוד דהא אכתי איכא למיחש לטעמא דמ"ד אין מעמידין בדבר המקבל טומאה מדחייש לה אביי דודאי לדירת קבע לא הוה חייש אביי דהא אוקמא איהו גופיה בשיטה ועיקר הטעם מפני שהיא דירה סרוחה ואין אדם דר בה ומפורש בירושלמי ר' אמי אמר שאין ממעי המטה לסכך י' טפחים אמר ר' אבא משום שאין מעמידין על גב דבר טמא והרב ר' אברהם ז"ל פי' טעם לפי שאין לה קבע מפני שהוא משתמש במטה וכרעי המטה צריכין לה ודמיא ליה לר' יהודה כמי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה וכתב כדברי האומר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה שהיא גזירה שלא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו ומודה ר' יהודה בראש האילן ועל גבי גמל שלא גזרו בהם משום דלא שכיחא ואני אומר סומך סוכתו במחובר כסומך במקבל טומאה אבל עושה סוכתו בראש האילן ששנו כשרה היינו עושה דפנות על האילן וסומך סכך עליהם אי נמי בצדדין כדאיתא בשילהי שבת דמ"מ אינו מעמיד ממש במחובר אלא שהמחובר סומך את המעמיד וכיוצא בזה הכשירו דמעשה קרקע בעלמא קא עביד והיינו דאביי דאמר סיכך על גבי מטה שנעץ עליה קונדסין עומדין וסיכך על גבן כשרה:
הרא"ש לעומת כל מי שראינו עד כה שמיקד והגדיר את הדיון בשיטת ר' יהודה ואם לפסוק כמוהו או לא, נוקט בגישה שונה ומסביר כי ר' יהודה סובר כמו חכמים ושיטתם היא המרכזית, ולכן הלכה כחכמים וכמשנתנו:
רא"ש מסכת סוכה פרק ב סימן א
ומדהביא רב אלפסי דברי אביי נראה שפוסק כר' יהודה וטעמיה כיון דשקלו וטרו אמוראי לפרש טעם דבריו וגם אביי אמר דבריו אליבא דר' יהודה אלמא סבירא להו כוותיה(ד) וגם אני אומר דטעם קבע עיקר כדאיתא בירושלמי ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך הסכך על כרעי המטה ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה דירה סרוחה היא הלכך נראה דר' יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא וליכא הכא פלוגתא:
הטור "מכריח" את דברי הרא"ש ומכניס את דברי הירושלמי של עשרה טפחים להלכה:
טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרל
הסומך סוכתו בכרעי המטה פירוש שסומך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן מחיצות אם יש גבוה י' טפחים מן המטה לסכך כשירה ואם לאו פסולה סמך הסכך על העמודים והכרעים הן הן דפנות אפי' אם אין גבוה י' מן המטה עד הסכך כשירה:
ובכן יצא פרט מעניין שהמסורת הקדומה של אנשי ירושלים שהופיעה בתוספתא מצאה את דרכה אל עבר השולחן ערוך ונקבעה כהלכה למעשה.
1 הגמרא בדף כ עמוד ב'.