האור שבקצה המנהרה
בפרשת השבוע מופיעה פרשת הברכה והתוכחה.
עם כל קשיותה של התוכחה, ישנם בה פסוקים הנותנים תקוה לעתיד טוב יותר.
הפסוק אומר1:
ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם.
ולמדו מכך חז"ל במשנה2:
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש.
קדושתם של המקומות שנתקדשו בזמן שישבו ישראל בארצם אינה מתבטלת בזמן הגלות, אלא קיימת לעולמים, שכן הקדושה איננה תלויה במציאות זו או אחרת.
העובדה כי הקדושה אינה נעלמת, נותנת חיזוק ליכולת העמידה בזמנים הקשים של הגלות. אם הקדושה עדיין קיימת, הרי שיבוא יום והיא תופיע בצורה מלאה, ותצא אל הפועל בכך שהמקדש יחזור למקומו ועבודת המקדש תחודש, ואמונה זו היא כקרן אור בחשכת הגלות.
פסוק נוסף בתוכחה אומר3:
והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה.
ואומר על כך הרמב"ן על פי חז"ל:
כן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
"ושממו עליה אויביכם" – פירושו שהאויבים יהיו בארץ בשממה. לא יהיה עם שיצליח לשבת בארץ ולהפריח את שממותיה.
דברי התורה, שנתבארו על ידי חז"ל, חזרו ונתבארו בדברי הרמב"ן, שנכתבו לפני מאות שנים, והמשיכו להתקיים מאות שנים אחר כך, עד תחילת שיבת ציון הנוכחית, מלמדים אותנו על עוצמת הקשר בין ישראל לארצו.
ארץ ישראל ממתינה לעם ישראל ואיננה נותנת חילה לזרים. אין עם שהצליח להתיישב בארץ, להחזיק בה מעמד או להפריח את שממותיה. רק בשוב ישראל לארצו כמו התעוררה הארץ מתרדמתה הארוכה והחלה נותנת פירותיה בעין יפה לעם אשר לו חיכתה כל ימי הגלות.
שני פסוקים אלה, המצויים בשיאה של התוכחה, נותנים לעם ישראל תקוה ואמונה כי גם משיא החושך נגיע, בע"ה, לאור.
אולם, הדברים מעוררים שאלה. הרי מגמתם של פסוקים אלה היא תוכחה, ומדוע כותבת התורה פסוקים המנוגדים למטרתה?! כלום אין מקום אחר בו יכלה התורה לומר זאת?
הדברים מתבארים על פי דברי חז"ל במדרש4:
'היתה כאלמנה', 'היתה אלמנה' אין כתיב כאן, אלא 'כאלמנה' כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.
הגלות איננה ניתוק מוחלט של הקשר בין ישראל לארצו. ארץ ישראל איננה אלמנה ח"ו. בגלות עם ישראל מתרחק לזמן מה, והקשר אינו בא לידי ביטוי בפועל, ולעולם הוא נשאר קיים.
דוקא הזמנים הקשים מלמדים על עוצמת הקשר שבין העם לארץ.
כאשר החיים תקינים, הכל מסודר והולך למישרין, ישנן הרבה סיבות להמשך הקשר בין העם והארץ, שכן אין כל סיבה לנתקו. רק כאשר אין חיים משותפים בפועל, אין קשר חיצוני, מתגלה הקשר הפנימי. מתגלה שכל החיים עד עכשיו היו ביטוי לקשר פנימי עמוק זה.
אותה אשה שהלך בעלה למדינת הים, והיא שומרת לו אמונים וממתינה בכל יום לשובו, מלמדת כי הקשר ביניהם אינו תוצאה של החיים המשותפים יחד, אלא יש לו ערך עצמי, הנשאר תמיד, גם כאשר הם מנותקים זה מזו.
דוקא בעומק התוכחה, בזמן שהמקדש שומם, והארץ שוממה, ניתן לראות ביתר שאת כי בעומק המציאות עם ישראל נשאר קשור לארצו, וקדושת המקדש היא קדושה עצמית, שאיננה תלויה במציאות החיים המשתנית.
כאשר שבים ומתאחדים העם והארץ, יוצא הקשר הפנימי אל הפועל ביתר שאת וביתר עוצמה.
גם בזמננו, אנו רואים ביטוי לעניין זה. דוקא זמנים קשים, הנראים כהסתר פנים, מעוררים באנשים רבים את הקשר לארצם, לעמם ולאלוקיהם. תופעת ההתנדבות הנרחבת, ההתעוררות לבירור הזהות היהודית ועוד, מלמדים אותנו דוקא בזמנים קשים על עוצמת הקשר הפנימי שבין ישראל לארצו ולאלוקיו.
1 כ"ו, ל"א.
2 מגילה פ"ג מ"ג.
3 כ"ו, ל"ב.
4 איכה רבה פרשה א', ג'.