דרכי לימוד – מיזוג התלמודים

בשיעור הכללי¹ דיברנו על מיזוג התלמודים, כעת ננסה להרחיב את היריעה ולהסביר על שורשי המושג.
מלבד לימוד של תלמוד בבלי וירושלמי כאשר אנחנו לומדים סוגייה עלינו לחפש וללמוד את שאר דברי חז"ל שלפנינו הנוגעים בסוגייה – במדרשי ההלכה והאגדה, במשנה וכן את המקורות בפסוקי התורה והתנ"ך בכלל.
הרב קנייבסקי זצ"ל הרגיש נק' זו וחיזק מאד את לימוד הירושלמי.
בתוך עולמם של חז"ל יש קומה נוספת ללמוד דווקא את ההקבלה בין בבלי ולירושלמי, אלא שלכאורה מצאנו ההפך בדברי רבותינו:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף י עמוד א
וליוצא ולבא אין שלום… רבי יוחנן אמר: אפילו מתלמוד לתלמוד.
רש"י מסכת חגיגה דף י עמוד א
אפילו מתלמוד לתלמוד – מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א): במחשכים הושיבני כמתי עולם – זו התלמוד של בבל.
תוספות מסכת חגיגה דף י עמוד א
אפילו מש"ס לש"ס – מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי כדפירש רש"י וכן אמר בירושלמי במחשכים הושיבני כמתי עולם אלו ש"ס הבבלי וכן (רב כהנא) דהוה ציים דלישתכח מיניה ש"ס הבבלי ומיהו אפילו איפכא י"ל והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה.

רש"י ותוס' נחלקו האם הקושי הוא דווקא במעבר בין הירושלמי לבבלי או מכל תלמוד למשנהו, ומדברי שניהם עולה השאלה כיצד אנו אומרים להקביל ולשלב בין התלמודים?
ננסה להעמיק בדברי הרב קוק על סוגיה זו וללמוד מדבריו:

אגרות הראי"ה ח"א, אגרת קיב
ההרגל לצאת מתלמוד אל תלמוד, ולהנצל מאותה המארה של 'אין שלו' ליוצא ולבא', הוא מוכן עתה דוקא. כל עיקר המנוחה, בעולם וביהדות, הוא רק מפני רבוי המאורות הזורחים ושופעים כאחת. הדרך הישנה של בחירת אחד הדרכים, ללכת בה במתון, לא תקום ולא תהי'. יותר ויותר מזה נתגדלנו ונתפתחנו. לתפוס כללות הדרכים כולם ולאגדם במנוחה שלמה ובטוחה, היא התחלת הדרך של הפיכת ע' דעור לאלף דאור, הכתוב בתורתו של ר' מאיר…
הסכמות הראי"ה, צח(ספר "קרני ראם")
ידידי היקר, מאז שבועות קיבלתי מכתבו היקר, וידוע לרבים עוצם טרדותיי שהם גורמות איחור דבריי, וכעת אגיד לכת"ר ידידי שהרעיון של הדפסת בבלי והירושלמי ביחד על עמוד אחד זה בצד זה, הי' מעולם חביב על גדוליי ישראל, וכמו"ח הגאון הצדיק, האדר"ת זצ"ל היה משתוקק לזה מאוד, ומה טוב יהי' אם יצא רעיון קדוש זה אל הפועל להאיר עיני חכמים, באמיתה של תורה, על ידי אותיות מחכימות של שני התלמודים, שהם דודים זה לזה, ואחרי שכבר נבנו מכונות קודש על ידי גדולי הראשונים והאחרונים איך להעריך את התלמודים זה לעומת זה, לא שייך הא דחגיגה דף י' עמוד א "וליוצא ולבא" וגומר, ואדרבה כעת נתקרבו העניינים זה לזה עד שהם משלימים ומאירים כל אחד את דברי חבירו, וה' יתברך יהיה בעזר כת"ר להוציא אל הפועל את הדבר הגדול הזה שיהיה בעז"ה לעמוד אורה על שדמות התורה.
וע"ד הדפסת ה"הלכה ברורה" עם הש"ס, מאוד אשמח אם ימצאו בעלי יכולת, ובעלי בינה וגבורה, אשר יקחו עליהם את התפקיד הגדול הזה, ומה טוב יהי' אם אנשים כנים וחכמים ככת"ר ודכוותי' יהיו הבאים בסוד מלאכת שמיים זאת, והיה זה שלום, כנה"מ ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר…

לפי דברי הרב קוק בימינו לא שייך לומר שליוצא ולבא אין שלום כמובן שאנו כשלעצמנו לא היינו אומרים אמירה כזו, אך מסתמכים אנו על דבריו בזה ורואים בלימודנו כיצד כיום ניתן לחבר בין התלמודים.

שמונה קבצים, קובץ ח, קמב
הכשרונות הסותרים זה את זה, עומדים הם במעמד של נקודות שכל אחת מתגדרת בעצמה, מסתפקת במציאותה. וכשנפש מתבססת ומזדככת ועולה במעלת התפתחותה הרוחנית, אז הכשרונות מתקשרים זה עם זה. ותחת אשר בזמן הפירוד ליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, מפני שדרכי הלמוד של התלמודים שונים הם וצריך לכל אחד מהם כשרון מיוחד הסותר להכשרון השני המסוגל להתלמוד האחר, כשהמעלה הנשמתית עולה מתאגדים התלמודים יחד, ודברי תורה נעשים רעים זה לזה, ודודים זה לזה.

בהתייחסות נוספת זו מסביר הרב, העולם עולה ומתפתח וכעת במקום לראות את הסתירה מוטלת עלינו משימה כדור של לומדי תורה, למצוא את המאחד והמקשר בין התלמודים.

אגרות הראיה, ח"א, אגרת צו
…אנחנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה באופן כ"כ נוזל ושופע, באופן כ"כ מעדן ומקדש כל רוח ונפש וכל קרב וכליות, עד שילך עמנו אור הבבלי להתאחד עם התלמוד הירושלמי ויחדיו יאירו באור שבעתיים. ואל זה אנחנו צריכים לשאוף. לא לעזות ייחשב לנו…

בהמשך דבריו כותב הרב קוק ומצטט מהירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ו הלכה ח
אמר הקדוש ברוך הוא … חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ.

יש לנו תלמידי החכמים ולומדי התורה שבארץ ישראל מעלה גדולה ביותר שעלינו לעמול להוציא לאור ולממשה. עלינו לבנות משני התלמודים מציאות אחת שלמה.
הדברים הללו של הרב קוק עלולים להיות גבוהים מאד ולא להיתפס בשכלנו, אנחנו יכולים לא להבין את "ההתרגשות" שבמיזוג שבין התלמודים, הרב חרל"פ תלמידו של הרב קוק עמל לבאר יותר את היחס למיזוג התלמודים:

הרב חרל"פ זצ"ל, מעייני הישועה, פרק לט (עמ' סו)
למוד התלמוד הירושלמי מעודד את הזכרון ומחדד את השכל, ואם ממזגים את התלמוד הירושלמי עם התלמוד הבבלי מביאים בזה אורה וברכה ומקרבים את הגאולה. ותלמידי חכמים כאלה העוסקים במזוג הזה הם הם תלמידי החכמים האמיתים המרבים שלום ונעם בעולם, והם מבטלים כל קטטה ומריבה מן העולם, "לאחד קראתי נועם אלו ת"ח שבא"י המנעימים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כ"ד א).
תלמוד ירושלמי שהוא מסוד לאה, הוא בחינת משיח בן דוד שיהיה מבניה של לאה, ותלמוד בבלי שהוא מסוד רחל, הוא בחינת משיח בן יוסף שיהיה מבניה של רחל ולכן הלכה כבבלי נגד הירושלמי, שאפילו בני בניה של לאה מודים שרחל עקרת הבית היתה. (עיין ילקוט סוף רות).
אם משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד, עלול להיות שהארר המבהיק של הגאולה יגיה מתוך חשך גדול וצער עגום חלילה, כתלמוד הבבלי המאיר מתוך מחשכים, ב"מחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל" (סנהדרין שם), אולם אם יתמזג תלמוד בבלי עם תלמיד ירושלמי, שעליו נאמר "על הגאולה זה תלמוד ירושלמי" (זוהר חדש רות), תצמח מזה קרן ישועה, ומשיח בן דוד יבוא מקודם, ומשיח בן יוסף יהיה שלוחו, והגאולה תהיה ברחמים גלויים וגדולים, "וברחמים גדולים אקבצך". (ישעיה נד)

יש כאן הבטחה מאד משמעותית של הרב חרל"פ – הממזגים בין התלמודים זוכים לבטל קטטות בעם ישראל ולהביא את הגאולה, כמובן שדברים אלו בוערים ביתר שאת בדורנו אנו.
כיצד עלינו להתייחס לדברי הרב חרל"פ שמקורם בגורי האר"י – שתלמוד ירושלמי מסוד לאה ותלמוד בבלי מסוד רחל.
לאורך ההיסטוריה היו מאבקים רבים בין רחל ללאה שהמשיכו בין יוסף והאחים ולאחר מכן בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל.
הרב חרל"פ מזהה שכל הפירודים שקיימים בעם ישראל מקורם בכך שנשא יעקב ב' אחיות, צרות זו לזו, לכן במקור ל'יוצא ולבא אין שלום'.
ישנם שני מקומות משמעותיים בתנ"ך שדיברו על איחוד הבחינות הללו:

רות פרק ד פסוק יא
(יא) וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְקֹוָ֨ק אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם:
יחזקאל פרק לז פסוק טז – יז
(טז) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו חֲבֵרָֽיו:
(יז) וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ:

מובן כעת קצת יותר מהי משמעות מיזוג התלמודים, בניית בית ישראל, כפי שהסביר בני יששכר:

בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ד – הלל והודאה
הנה לבעבור זה רמזו בית דינו של בועז יתן י"י וכו' כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, שמשתיהן נשמע לנו בניית בית ישראל, היינו הבית הג' שנקרא בית ישראל הנה נודע לנו זה בתורה על ידי רחל ולאה, והוא כי הבית הראשון היה בחינת לאה ה' ראשונה, ובית שני בחינת רחל ה' אחרונה [תיקו"ז צ"ב ע"א], והבית השלישי תבנה ותכונן במהרה בימינו כנגד שתיהן, בסוד ותלכנה שתיה"ן [רות א יט] דרשו בו שתי ההי"ן [תיקו"ז י' ע"א], על כן רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל, על כן בית דינו של בועז בהוסדם יסוד המלכות בנשואי בועז עם רות, העידו על הדבר כי כן יהיה לעתיד המלכות משתיהן, משיח בן דוד מן לאה ומשיח בן יוסף מן רחל.

שילוב הבחינות עתיד לבנות את הבית השלישי. נראה כי הקב"ה לא רק מסתכל בתורה ובורא את העולם², לימוד התורה בכל רגע נתון משמש להנהגת העולם וכאשר לימוד התורה יהיה בבחינת אחדות, כך גם ינהיג הקב"ה את עולמו.

נעשה או נשמע
ננסה כעת לפתוח בצעד ראשון במיזוג התלמודים.

תלמוד ירושלמי מסכת תרומות דף ל/ב
רבי אחא בשם רבי יוחנן כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה…
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה/ב
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע…

עלינו ראשית לברר מה הדומה והשונה בין שני התלמודים:
הבבלי מדגיש שתוכחה נעשית בשמיעה, ואילו הירושלמי מדבר על תוכחה שתלויה במעשה.
מדוע יש הבדל בין התלמודים בכך ומהי משמעותו? לכל מעשה יש משקל זה מה שמלמדנו הירושלמי, ובארץ ישראל יש יותר ערך למעשים. אך בחו"ל יש ערך יותר לצורת החשיבה ולהרגל בבחי' הציבי לך ציונים³.
ר' יונה בשערי תשובה מסביר על נעשה ונשמע:

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ב אות י
כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה! וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח. שמות יב, כח): "וילכו ויעשו בני ישראל", וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד. ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. שנאמר (שמות כד, ז): "נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני "נעשה ונשמע", שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע.

ר' יונה מסברי שהנעשה הוא החלטה שכוללת בתוכה הכל, אך השמיעה היא הקיום והלמידה של כל פרט בתהליך התשובה.
לפי זה ניתן לומר שהנעשה היא הבחינה היותר כללית שמתאימה לירושלמי והבבלי בבחינת הנשמע מדבר על הפרטים. הרצון והשכל – הנעשה הוא הרצון הקבלה הראשונית כפי שהגדיר ר' יונה והנשמע הוא השכל – 'שמיע לי' בתלמוד הבבלי משמעו קיבלתי והבנתי.
המיזוג בין התלמודים ניתן להסבירו דרך המשל שמביא הרב אונטרמן:

הרב אונטרמן בהקדמה לנעים זמירות ישראל
…בפרק הראשון שבתהלים… הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו… אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו…
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים. והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

העץ בכוחו להמתיק את הזבל, העץ לוקח כל מה שמדשן אותו והופך אותו לחלק מעצמיותו. העץ וליתר דיוק שורשי העץ לוקחים מן האדמה שאינו ראויה למאכל ומן הזבל, הקומפוסט – והופכים את שני הדברים הללו שלו ניתנים לאכילה לפרי מתוק. העץ מוצא בכל מה שנקרה בדרכו את נק' ההזדהות והחיבור שלו ומשלב אותו בתהליך הצמיחה שלו.
השורשים של האדם הם הרצון שלו, כאשר האדם מגדיר מה הוא רוצה, מה הוא מחפש – הוא מצליח למצוא בסביבה את העצמיות שלו ולהצליח בתהליך לפתח ולקדם אותה. אך אם אין לאדם רצון הוא מחפש את עצמו ובכל מה שימצא לפניו הוא יחפש וילך אחרי כל רוח טועה.
זה ההבדל בין הצדיקים לרשעים מסביר הרב אונטרמן – עד כמה האדם נטוע במקומו ומכיר את עצמיות אישיותו ונשמתו.
האדם שמגדיר את רצונו יודע לקבל מכל אשר נקרה לפניו בדרכו– כאשר יש לאדם רצון כלשהו, שאיפה מסוימת ניתן לפנות אליו ולהסב את תשומת ליבו אל המעשה הראוי בו עליו לנהוג, אך אם אין לו רצון ברור, אין כוח שיניע אותו וממילא הניסיון להוכיח אותו יעלה בתוהו. הכלל הזה שבירושלמי מתבטא בבבלי בקניית כל פרט ופרט והמיזוג ביניהם הוא הפירות המתוקים שיוצאים מן התהליכים שהאדם עובר – מנק' הרצון הראשונה עד ליישום הפרטים בפועל.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *