לחיות עם פרשת השבוע – והאמת והשלום אהבו

6

פרשות "בהר" ו"בחוקותי", שנקראות בתקופת ההכנות לקראת חג מתן תורה, נקראות במחובר בחלק מן השנים, וגם השנה. גם מבחינת התוכן יש קשר בין שתי הפרשות.
פרשת בהר פותחת בפסוק (ויקרא כ"ה, א'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

פרשת התוכחה אשר בפרשת בחוקותי מסיימת במילים (ויקרא כ"ו, מ"ו):

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה.

החיבור להר סיני מקיף את ענייניהן של שתי הפרשות.

הפסוק המסיים את פרשת התוכחה נדרש בספרא (בחוקותי פרק ח'):

"אלה החוקים והמשפטים והתורות", "החוקים", אילו המדרשות, "והמשפטים", אילו הדינים, "והתורות", מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל, והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: "זאת תורת העולה", "זאת תורת המנחה", "זאת תורת האשם", "זאת תורת זבח השלמים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל". "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל", זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. "בהר סיני ביד משה". מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע"י משה מסיני.

הדרשה הראשונה על המילה "והתורות" מובנת. לשון ריבוי מלמדת שיש שתי תורות, והחידוש בדרשה זו הוא, שגם התורה שבעל פה ניתנה מסיני.
דעתו של רבי עקיבא טעונה הסבר. בצורה פשוטה הוא דורש את המילה "והתורות" על כל ספר ויקרא. אולם, מה חידוש יש באמירה זו שהתורות האלו ניתנו בסיני? ועוד, האם הוא חולק על תנא קמא? במה? האם הוא סובר שתורה שבעל פה לא ניתנה מסיני?
הרב קוק זצ"ל מבאר את דעתו של רבי עקיבא לעומקה, באגרת שכתב לרב חרל"פ בימים שלפני חג השבועות ה'תרע"ד (אגרות ראי"ה ח"ב אגרת תרפ"ט):

תורתו של רבי עקיבא מקושרת בקשרי הכתרים של האותיות, ופליג אתנא קמא דספרא דאמר תורה שבעל פה ותורה שבכתב הן שתי תורות, כי אם הכל תורה אחת. השלום מכוון אל האמת, לא ויתור של אמת כי אם דיוק של אמת יש בו, והצדק היונק מהשלום בשפעו הגלוי – מטל השמים אשר לאמת העליונה הוא שותה, והלכה למשה מסיני לא בפני עצמה נתנה כי אם בכתרים היא גנוזה, ב"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"…

מבאר הרב קוק זצ"ל, שרבי עקיבא חולק על תנא קמא. לא שתי תורות יש, שבכתב ושבעל פה, אלא תורה אחת.
נבאר את משמעות השיטות השונות, עליהן יש לומר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

שתי תורות
חכמים מגדירים – כאן ובמקומות רבים נוספים, שיש לנו "שתי תורות". כאשר שאל הגר את שמאי: "כמה תורות יש לכם"? היתה התשובה: "שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת ל"א ע"א). אילו אנו היינו נשאלים שאלה זו, היינו אומרים, מן הסתם שיש תורה אחת. יתכן גם לענות שיש הרבה תורות – אינו דומה ספר בראשית לספר תהלים, ושניהם שונים מירמיהו. "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פ"ט ע"א), וכל ספר בתורה הוא בעל יחודיות ותוכן משלו.
התורה שבעל פה באה, לכאורה, כדי לפרש ולבאר את התורה שבכתב. מדוע מגדירים זאת חז"ל כשתי תורות?

שתי תורות הן שני מקורות לתורה.

יש תורה שבכתב, שמקורה בהר סיני. אולם, יש מקור נוסף לתורה, והוא החיים – "וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה" (טור או"ח סי' קל"ט).
דוגמא לכך ניתן לראות בדברי הגמרא (בבא קמא מ"ו ע"ב):

אמר ר' שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר: "מי בעל דברים יגש אליהם", יגיש ראיה אליהם, מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (=מי שכואב לו כאב – הולך אל הרופא).

רב אשי לא מוכן לקבל את העובדה שמובא פסוק כמקור, כאשר יש סברא פשוטה שאומרת את הדין, ולכן הוא מתקיף. ומהי הסברא: "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", ובלשון המדוברת: "כואב'ך?! לך לרופא!". הסברא שמביא רב אשי לא נולדה בבית המדרש, אלא בשוק, בין הסוחרים. אין צורך בפסוק כאשר כל בעל דוכן בשוק יודע, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
במבט ראשון היה נראה לומר הפוך – מה מקום יש לראיה מאנשי השוק, כאשר יש פסוק המלמד את הדין. אולם רב אשי לא אומר כך. הקב"ה שנתן לנו את התורה, ברא גם את האדם, ועל כן דבר שנמצא בטבע האנושי הבסיסי, שעולה מתוך המציאות, שהאויר של העולם אומר אותו – גם הוא דבר ה'.
דבר ה' בא אל העולם בשתי צורות – האחת מהר סיני על ידי התורה הכתובה ומסורה לנו מדור לדור. השניה היא מתוך המציאות. החיים מהווים גם הם מקור לדבר ה'.
דוגמא נוספת עולה מדברי הגמרא בענין יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א):

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים… גילוי עריות ושפיכות דמים (מנין שיהרג ואל יעבור) כדרבי, דתניא רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", וכי מה למדנו מרוצח, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור. רוצח גופיה מנא לן, סברא הוא, דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה (=אדם אחד בא לרבה ואמר לו): אמר לי מרי דוראי: זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך (אמר לי מושל עירי: לך הרוג את פלוני ואם לא – אהרוג אותך) אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי (אמר לו: יהרגוך ולא תהרוג, מי יאמר שהדם שלך אדום יותר, אולי הדם של אותו אדם אדום יותר)?!

המקור לכך שגילוי עריות הוא ב"יהרג ואל יעבור" הוא מהשוואת הכתוב נערה מאורסה לרוצח. ומנין שגם רוצח הוא ב"יהרג ואל יעבור"? את זה אין צורך לכתוב בתורה, זוהי סברא פשוטה – מי אמר שהדם שלך יותר אדום מהדם של החבר שלך?
סברא פשוטה זו, מקורה אף הוא בשוק, בחיים, ולא בבית המדרש, והתורה לא ראתה צורך לכתוב זאת במפורש.
שתי התורות, זו שמקורה בדבר ה' שניתן בהר סיני וזו שמקורה בדבר ה' העולה מן המציאות, צריכות להתאחד ולבנות יחד את הופעת דבר ה' השלמה בעולם.
יש כאלה, שחיים רק את דבר ה' הניתן מסיני, ומתעלמים מדבר ה' העולה מן המציאות. לדעתם, ערכים המהווים סברא פשוטה בדורות אלו, כגון חופש, דמוקרטיה ושוויון, אינם נחשבים כדבר ה'.
מנגד, יש מי ששואב ערכים רק מן המציאות, ומתעלם מדבר ה' הניתן מסיני.
השלמות היא בשילוב שני הדברים. דבר ה' הניתן מסיני מדבר אלינו, אך גם דבר ה' העולה מן המציאות מדבר אלינו, ואנו שואפים לחבר אותן ולהופכן לדרך חיים שלמה.

תורה אחת
רבי עקיבא חולק על תנא קמא, וסובר שיש תורה אחת, ולא שתי תורות. הרב קוק זצ"ל מבאר את דעתו: "השלום מכוון אל האמת".
"אמת" היא תורה שבכתב. "אשר נתן לנו תורת אמת" זו תורה שבכתב (טור או"ח סי' קל"ט). מול האמת עומד השלום: "האמת והשלום אהבו". השלום הוא תורה שבעל פה. במובנים מסויימים השלום סותר את האמת, שהרי אמרו: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (יבמות ס"ה ע"ב). משנים את האמת מפני השלום, מפני שיש סתירה ביניהם.
האמירה שיש שתי תורות פירושה, אפוא, שיש את האמת האלוקית בשמים, ויש את השלום בארץ, וצריך למצוא את הדרך לחיות את שניהם. האמת האלוקית הנמצאת ברקע, נותנת את הכוחות לצלוח את המציאות על ידי השלום.
אולם, רבי עקיבא מבין שבעומק הדברים אין סתירה בין האמת ובין השלום. "השלום מכוון אל האמת". האמת הקטנה סותרת את השלום, אך האמת העליונה מתאימה לשלום.
כאשר בית דין פוסק דין אמת על פי המציאות הקיימת, על פי טענות בעלי הדין וראיותיהם, הוא עושה דין אמת. זו האמת הקטנה – האמת של המציאות שלפנינו.
יש אמת גדולה יותר, "אמת לאמיתו", הרואה את המציאות כולה, את העבר ואת העתיד, את העולם הזה ועולמות עליונים יותר. במבט כזה יתכן שהאמת שונה. יתכן שעל פי האמת הנוכחית פלוני זכאי בדין, ועל פי האמת הגדולה, במבט של דורות רבים – הוא חייב. הוא משיב כעת חפץ שלקח בדור קודם שלא כדין.
על כן השלום איננו ויתור על האמת, אלא האמת בצורה המדוייקת שלה, המכוון לאמת העליונה – לא רק על פי המבט של "כאן ועכשיו", אלא על פי מבט אלוקי עליון, הסוקר מרחבי זמן ומקום בסקירה אחת.
פעמים שהאמת יוצרת ניגוד בים דברים שונים, והשלום מאחד אותם. זו אמת עליונה, שכן מקור המציאות כולה הוא אחד. גילוי האחדות של המציאות זו האמת העליונה, המדוייקת יותר מהאמת הקטנה, המוצאת את ההבדלים והניגודים בין הדברים.
רבי עקיבא ידע להביט למרחקים. גם כשראה שועל יוצר מבית קדשי הקדשים שחק, מתוך ראיית העתיד הרחוק והגדול של בית קדשי הקדשים (עי' מכות כ"ד ע"ב). בהסתכלות עליונה זו של רבי עקיבא, מתאחדים השלום והאמת, ולכן לא שתי תורות הן, אלא תורה אחת, המאחדת את השלום ואת האמת.

בדבריו שהובאו לעיל אומר הרב קוק זצ"ל:

והצדק היונק מהשלום בשפעו הגלוי – מטל השמים אשר לאמת העליונה הוא שותה.

נראה, שבדברים אלה רומז הרב להבנה פנימית של דרכו של רבי עקיבא. בגמרא מובא (חגיגה י"ד ע"ב):

תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן: בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

בתיקו"ז מבארים שר' עקיבא מתייחס לפסוק (בראשית א', ו'):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

אין להבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. אין הם שני עולמות מנותקים ונפרדים. המים העליונים והתחתונים הם יחידה אחת. כך גם האמת והשלום הם יחידה אחת. האמת העליונה שלפני ירידתה אל החיים, והצדק הנעשה בתוך החיים – אחד הם. השלום לבד וכן האמת לבד אינם שלמים. רק החי את שניהם בצורה מאוחדת יכול להיכנס בשלום ולצאת בשלום.
הצדק יונק בגלוי מהשלום, ובא לעשות שלום בעולם, אך הוא גם יונק מן האמת העליונה. אין סתירה ביניהם.
החיים של התורה שבעל פה מכוונים לגלות את האמת של התורה שבכתב. גם אם ידיעה מסויימת נודעה לך מן השוק, מן החיים – מקורה הפנימי הוא בהר סיני. תורה אחת היא, ולא שתי תורות.

בביאור הפסוק אומר רבי עקיבא שיש הרבה תורות: תורת המנחה, תורת השלמים וכו'.
התורה במקורה היא אחת, והמפגש שלה עם המציאות מוליד "תורות הרבה".

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו (אורות התורה ב', א').

כשם שהמפגש עם כל נפש יוצר אור חדש, כך המפגש של התורה האלוקית עם כל מציאות מוליד דבר חדש. אינו דומה האור הנולד מהתחברותה של התורה עם המנחה, לאור הנולד מהתחברותה עם השלמים. על כן אלו הן תורות הרבה. כל פרשה מגלה ענין מיוחד, אור מיוחד שנולד מתוך המפגש של התורה עם מציאות מסויימת.

לדעתו של רבי עקיבא יש משמעות חינוכית חשובה.
ההליכה עם האמת בצורה חזקה, מולידה קיצוניות. זה נראה חזק ומרשים. לעומת זאת עשיית השלום נראית כפשרנות וכחולשה. עלינו להתחנך לכך שהשלום הוא אמת יותר עליונה מהאמת הקטנה הנראית לעיני הבשר. היכולת לחיות יחד, להכיל דעות הרבה ותורות הרבה, היא גילוי אמת יותר עליונה מאשר הליכה עם אמת אחת, קטנה, עד הסוף. זה יכול לנבוע מחולשה, אך גם מהבנה עמוקה של הצורך בשלום הכולל את הכל, וכל אדם יודע מה מוביל אותו בדרכו.
יש לנו תורות הרבה, זרמים הרבה ודרכים הרבה בתורה. רק מי שיש לו תורה אחת, המכוונת את השלום אל האמת העליונה, יכול לקבל ולהכיל את הדרכים השונות. עלינו לשנות מפני האמת הקטנה, כדי להופיע את האמת העליונה, שהיא השלום.
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ההכנה הראויה לחג השבועות היא התחזקות ביכולת לחיות עם דעות שונות, להאיר להן פנים ולקבל את כולם. כך מופיעה התורה האחת בצורה מלאה ושלמה.
דברים אלו מאירים סוגיא קשה במסכת שבת בסוגיות מתן תורה (שבת פ"ט ע"א):

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו: משה, אין שלום בעירך. אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".

כאשר ראה משה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות אמר לו הקב"ה: מדוע אין אתה אומר לי שלום, כלום לא נוהגים לומר שלום במקומך? אמר לו משה: האם יש עבד שנותן שלום לרבו, ואיך אתן שלום?! אמר לו הקב"ה: היית צריך לעזור לי במלאכתי. ענה משה: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".
הגמרא תמוהה ביותר. זהו דו שיח שאין בו קשר בין שאלה לתשובה. גם משמעות הדברים קשה – וכי הקב"ה צריך עזרה ממשה?
על פי הנאמר מתיישבים הדברים.
הקב"ה קושר כתרים לאותיות – עוסק בחלק העליון ביותר של התורה, באמת המוחלטת כפי שהיא בצורתה העליונה ביותר. כאשר עולה משה מן העולם הזה למדרגה עליונה זו, אומר לו הקב"ה: "אין שלום בעירך" – הרי העולם שלך הוא העולם של השלום. רק בעולמך מתגלה האמת העליונה, שהיא השלום הבא מתוך מריבה וחיכוך בין דברים ואנשים. היה לך להביא לכאן את השלום שנמצא רק במקומך.
אולם משה מבין כי בעולם העליון שבו הוא נמצא עכשיו אין שלום. השלום שייך לעולם התחתון, ובעולם העליון יש רק אמת. בעולם האמת לא משנים מפני השלום. אלו הן שתי תורות, שעומדות כל אחת לעצמה.
לעומת זאת אומר לו הקב"ה: "היה לך לעזרני", לגלות דרך השלום של עולמך את האמת העליונה. השלום שלך, של העולם התחתון, מקורו בקשרי הכתרים העליונים הנסתרים. זוהי תורה אחת, ויש צורך לחשוף את השלום ממקורו העליון ביותר.
על כך ענה משה: "ועתה יגדל נא כח ה'". משה הבין שאכן יש בעולמנו כוחות שרק הם מגלים את האמת העליונה שבכתרים, שלא מתגלה בעולם העליון. אנו מגדילים כח ה' כשאנו חיים חיים של שלום.
נראה, שהרב רומז לגמרא זו באגרתו שהבאנו לעיל:

השלום מכוון אל האמת, לא ויתור של אמת כי אם דיוק של אמת יש בו, והצדק היונק מהשלום בשפעו הגלוי – מטל השמים אשר לאמת העליונה הוא שותה, והלכה למשה מסיני לא בפני עצמה נתנה כי אם בכתרים היא גנוזה.

השלום איננו שונה מן האמת אלא גנוז בכתרים, בכתרי האותיות שקשר הקב"ה בעת שעלה משה למרום. בגמרא נוספת, שאף אליה מכוון הרב מדבריו, מבואר הקשר של רבי עקיבא לדברים (מנחות כ"ט ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך. אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.

רבי עקיבא מלמד שהלכה למשה מסיני גנוזה בכתרים שאותם קושר הקב"ה לאותיות. בתורתו מאחד רבי עקיבא את האמת עם השלום, את ההלכה עם כתרי האותיות.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *