פרשה א – פסקה ג

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל מדבר שאינו מפורש במקומו ומתפרש במקום אחר.
המדרש

'הבל הבלים' ר' הונא בשם ר' אחא אמר דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו, שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו דוד אביו. דוד אמר (תהלים קמ"ד) 'אדם להבל דמה', לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש, הדא הוא דכתיב 'הבל הבלים אמר קהלת'. ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והבל של עליונה אין בו ממש. שלמה אמר 'כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל', באיזה צל, אם כצלו של כותל יש בו ממש, אם כצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש (שם) 'ימיו כצל עובר'. ר' הונא בשם רב אחא כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה. שמואל אמר כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום. ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן עשר שנה קופץ כגדי, בן עשרים כסוס נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות הזקין הרי הוא כקוף, הדא דתימר בעמי הארץ אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א') 'והמלך דוד זקן', אף על פי שהוא זקן מלך. ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית, בראשון (בראשית א') 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' וכתיב (ישעיה נ"א) 'כי שמים כעשן נמלחו'. בשני 'יהי רקיע', וכתיב (שם ל"ד) 'ונגלו כספר השמים'. בשלישי 'יקוו המים', וכתיב (שם י"א) 'והחרים ה' את לשון ים מצרים'. ברביעי 'יהי מאורות', וכתיב (שם כ"ד) 'וחפרה הלבנה'. בחמישי 'ישרצו המים', וכתיב (צפניה א') 'אסף עוף השמים'. בששי 'נעשה אדם', וכתיב (שם) 'אסף אדם ובהמה'. בשבת מאי אית לך למימר, (שמות ל"א) 'מחלליה מות יומת', הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו. אמר ר' ברכיה כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן, מתכפר לו התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ב) 'מזמור שיר ליום השבת'. אמר ר' לוי אדם הראשון אמרו.

נושאי השיעור: יש חשיבות למקום בו נאמרו הפסוקים. חייו של אדם הם הבל ללא התורה הנותנת להם משמעות. העולם הוא הבל ללא התשובה הנותנת לו משמעות.

פירוש המדרש

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". ר' הונא בשם ר' אחא אמר: דוד אמר דבר אחד ולא פירשו, לא ביאר את כוונתו במלואה, ופירשו שלמה בנו. שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו, ופירשו דוד אביו – התבאר דבר זה בדברי דוד אביו. מהם דברים אלה? דוד אמר (תהילים קמ"ד, ד'): "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה", "הבל" הוא אויר חם שהשפעתו אינה ניכרת, ולא פירש דוד לאיזה הבל דומה האדם, אם להבל של תנור – יש בו ממש, שכן הבל תנור מחמם את התבשיל, אם להבל של כירה שקטנה מתנור – יש בו ממש, שאף הוא מחמם את התבשיל. בא שלמה בנו ופירש לאיזה הבל, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", הרי שבעה הבלים בפסוק – שלוש פעמים מוזכרת המילה "הבל", ופעמיים "הבלים" ברבים, הרי שבע, ובשבעה הבלים אין ממש, כפי שמבאר המדרש – ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה: משל לאדם ששופת – מעמיד – שבע קדרות – על גבי הכירה – זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והתחתונה חמה, והבל של עליונה אין בו ממש, שהחום הולך ויורד ככל שהקדרה מתרחקת ממקור האש. כך האדם דומה להבל זה, שאין בו ממש. והדבר ששלמה אמר ופירשו דוד: שלמה אמר (קהלת ו', י"ב): "כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל", ולא פירש באיזה צל מדובר, אם כצלו של כותל – יש בו ממש, שכן הוא ניכר כל זמן שהשמש זורחת, אם כצלו של דקל – יש בו ממש, בא דוד ופירש (תהילים קמ"ד, ד'): "יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר", מהו צל עובר, שאיננו קיים ואין בו ממש? ר' הונא בשם רב אחא אמר: כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה – כאותו עוף שעובר והצל עובר עמו, כך חייו של האדם הם כצל עובר, שכמעט אינו ניכר במקום בו עבר. שמואל אמר: כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום, לא זו בלבד שהצל עובר, אלא מדובר בצילן של דבורים, שקטנות הן והצל שלהן אינו ניכר. ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים שאמר קהלת בפסוק זה, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בימי חייו, א. בן שנה דומה למלך – נתון באיספקרפסטי – אפריון שנושאים בו מלכים – כלומר, נישא בעריסה, והכל מחבקין ומנשקין אותו. ב. בן שתים ושלש דומה לחזיר, שפושט ידיו בביבין – משחק בדברים מטונפים והוא מלא לכלוך. ג. בן עשר שנה קופץ כגדי – כדרכם של ילדים. ד. בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא – נוהם ומיפה עצמו, ומחפש אשה. ה. נשא אשה – הרי הוא כחמור – שעמל קשה לפרנסתו. ו. הוליד בנים – ופרנסתו קשה יותר, הרי הוא מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות לבני ביתו. ז. הזקין – הרי הוא כקוף – "תמונת איש בלא דעת" (מהרז"ו). הדא דתימר – במה דברים אמורים, רק בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א', א'): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", אף על פי שהוא זקן – מלך, שהזיקנה איננה פוגעת בגדלותם בתורה. ר' יהודה בר' סימון אמר: שבעה הבלים שאמר קהלת בפסוק זה, הם כנגד שבעה ימי בראשית, שכל מה שנברא בהם – נאמר עליו שאיננו קיים לעד והוא כהבל. בראשון למעשה בראשית נאמר (בראשית א', א'): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וכתיב (ישעיה נ"א, ו'): "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה", "נמלחו" – נתבלו (רש"י שם), הרי שהשמים והארץ עתידים להתבלות. בשני נאמר (בראשית א', ו'): "יְהִי רָקִיעַ", וכתיב (ישעיה ל"ד, ד'): "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה", ופירושו: "כי השמים נטויים כאהל, ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל", (רד"ק שם), הרי שמה שנברא ביום שני עתיד אף הוא להימחות. בשלישי נאמר (בראשית א', ט'): "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד", וזו בריאת הימּים, וכתיב (ישעיה י"א, ט"ו): "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים", שאף הימים והנחלים לא יעמדו לעולם. ברביעי נאמר (בראשית א', י"ד): "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", ונבראו השמש, הירח והכוכבים, וכתיב (ישעיה כ"ד, כ"ג): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד", שאף החמה והלבנה הן כהבל לעומת מלכותו של ה'. בחמישי נאמר (בראשית א', כ'): "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם", וכתיב (צפניה א', ג'): "אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם", שיכלה עוף השמים. בששי נאמר (בראשית א', כ"ו): "נַעֲשֶׂה אָדָם", וכתיב (בתחילת הפסוק בצפניה שם): "אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה", שאף האדם איננו בטוח מפני כילויו. בשבת מאי אית לך למימר – מה יש לך לומר, האם גם השבת היא הבל?! נאמר (שמות ל"א, י"ד): "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", ומכאן שאף את השבת ניתן לחלל, ולכאורה אף היא הבל (כך נראה לפרש, עי' בזה בדברינו בשיעור), הדא אמר – במה דברים אמורים – במזיד, אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, שהחוטא בשוגג יש לו כפרה. אמר ר' ברכיה: כיון שראה אדם הראשון שבחו של שבת, שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (תהילים צ"ב, א'): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". אמר ר' לוי אדם הראשון אמרו – מזמור זה נאמר על ידי אדם הראשון בעת שלמד את כוחה של התשובה (עי' בראשית רבה פרשה כ"ב, י"ג). הקשר בין סיום המדרש לתחילתו קשה מעט, ועי' בשיעור בביאור הענין.

מבנה המדרש
המדרש מחולק לשני חלקים. הראשון דורש את המילים "הבל הבלים", ומביא שני פסוקים שלא נתפרשו על ידי אומרם אלא על ידי אחר. חלקו השני של המדרש מתייחס לשבע ההופעות של ההבל בפסוק: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", ודורש זאת בשני אופנים: א. שבעה שלבים בחייו של האדם. ב. שבעת ימי בראשית.

"דבר שלא נתפרש במקומו"
חלקו הראשון של המדרש מבוסס על מידה י"ז מל"ב מידות שבאגדה:

מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר.

פעמים שהכתוב אינו מפרש את דבריו במקום בו הוא מזכירם, אלא במקום אחר. זוהי מידה על פיה נכתבו הפסוקים, ופירוש הדבר שזהו סדר הכתוב – אף על פי שמבחינת הסדר הכרונולוגי היה ראוי לדברים להיכתב במקום אחד, מכל מקום מבחינת הסדר הענייני והמהותי ראויים הם להיכתב במקום אחר. פירוש הדברים יהיה ברור ומקובל יותר במקום אחר, ולא במקומם הטבעי.
במדרש אצלנו הדרשה על פי מידה זו מיישבת קושי בפסוק. הפסוק אומר¹: "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". בפסוק מופיעים שני הביטויים: "הבל" ו"צל", ושניהם צריכים פירוש, שכן יש הבל בעל משמעות ויש "הבל הבלים", יש צל שיש בו ממש ויש "צל עובר". הביטוי "הבל" איננו מתפרש בפסוק, ואילו הביטוי "צל" מתפרש בפסוק. שינוי זה מעורר אותנו למחשבה היכן ראוי לבוא פירושו של כל ביטוי, והמידה בה דורש המדרש עונה לשאלה זו.
בדרשה זו בולט הדבר שדוד ושלמה הם שני חלקים המשלימים זה את זה. מה שאמר דוד פירש שלמה, ומה שאמר שלמה פירש דוד².
התבוננות בחיי דוד ושלמה תבאר את העניין.
מצד אחד, חיי דוד המלך היו קשים ומסובכים. הוא סבל רדיפות ונדודים מידי שאול עוד קודם שהיה למלך, ואחר שמלך – מרד בו אבשלום בנו.
חייו של שלמה, לעומת זאת, היו בנחת, ומלכותו מתוארת כשלמות (אף שמו "שלמה", כוונתו שהשלום והשלמות – שלו). שלמה מהווה שיא במלכות ישראל, וחז"ל תיארו זאת "דקיימא סיהרא באשלמותא"³ – כלבנה במילואה.
עצם האמירה "אדם להבל דמה", ראויה להאמר מפי דוד. אולם עדיין זקוקים אנו לשלמה שיאמר לנו את "שיעור" ההבל. דוקא שלמה, שחייו היו רחוקים, לכאורה, מהבל, לו ראוי לומר ש"הבל הבלים הכל הבל". אם דוד היה אומר זאת, היינו חושבים שהוא "נוגע בדבר" – הוא מתאר לנו את חייו הפרטיים, ואין הדברים נכונים לכלל. אמירת הדברים מפי שלמה מלמדת שאין הם תיאור חוויות אישיות, אלא אמירה כללית.
מצד שני, אף כי חיי דוד היו מסובכים וקשים, ניתנה לו המלכות לנצח⁴:

ד'. כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי.
ה'. עד עולם אכין זרעך ובניתי לדר ודור כסאך סלה…
כ"ט. לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו.
ל'. ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים…
ל"ו. אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב.
ל"ז. זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי.
ל"ח. כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה…

שלמה, לעומת זאת, אף שהיתה מלכותו בשיא, הרי דוקא משום כך היתה זמנית, כלבנה באמצע החודש, ששיאה מלמד על ראשית ההתמעטות. שלמה היה גדול בשעתו⁵.
על כן עצם האמירה "ויעשם כצל", ראויה להאמר על ידי שלמה, אולם אנו זקוקים לדוד שילמד אותנו את "שיעור" הצל, ויאמר "ימיו כצל עובר". על אף הנצחיות, חייו של האדם הם כצל. דוד אומר זאת כאמת מוחלטת, כללית, ולא מתוך חוויות אישיות שעבר, ועל כן הוא ראוי לפרש דברים אלה.
נראה, שדברים אלה מבארים את עניינה של מידה י"ז בצורה כללית. כל ביטוי מתפרש במקום בו ראוי לו להתפרש, בידי מי שאמירתו תהיה משמעותית ביותר ובעלת עוצמה.
מידה זו מלמדת אותנו לראות את התנ"ך כולו כמקשה אחת, ודברים העניים במקום אחד מתעשרים ממקום אחר⁶. כל ספר מפרה את זולתו ותורם את נקודת המבט שלו לתמונה הכללית העולה מן התנ"ך.

"שבעה הבלים שאמר קהלת"
שתי הדרשות ביחס לשבעה ההבלים המופיעים בפסוק כתובות במבנה דומה.
לאחר הבאת הדימוי הראשון, לשבעת השלבים בחייו של האדם, מובאת הסתייגות: "הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב 'והמלך דוד זקן', אף על פי שהוא זקן – מלך".
כך גם בדרשה השניה. לאחר הביאור שכל שנברא בשבעת הימים הוא הבל, מסתייג בעל המדרש: "הדא אמר במזיד, אבל בשוגג – יביא קרבן ויתכפר לו".
כפי שנראה בהמשך, מבנה המדרש רומז על משמעותו העמוקה של המדרש.
סיומו של המדרש קשה להבנה, כפי ששואל ה"שם משמואל"⁷:

ודברי המדרש סתומים מתחילתם ועד סופם. וכי בשביל שמחלליה מות יומת הוא הבל, אדרבה זה מורה גודל וחוזק השבת. ועוד כנראה שהסתכל וראה שבשוגג יביא קרבן ויתכפר לו נתפייס, דאי לאו הכי אין לו ענין לכאן, ומה נתפייס בשביל הקרבן, הלוא כל חייבי כריתות בשוגג מביאין קרבן חוץ מפסח ומילה, וגם אדם הראשון מה שבח מצא בשבת בשביל שיש לו כפרה בקרבן, ולמה לא אמר שירה על כל חייבי כריתות בשוגג שמתכפרין בקרבן.

ראשית, מדוע הפסוק "מחלליה מות יומת" מלמד על כך שאף השבת היא הבל? לכאורה פסוק זה מלמד את ההיפך – עד כמה חמור חילול שבת?! ועוד, מהו שבחה של השבת שמתכפרת בקרבן, הרי כל החייב כריתות במזיד – כאשר חטא בשוגג מביא קרבן ומתכפר לו?! ועוד, מה הקשר בין שבחה של שבת ובין הפסוק אותו דורשים: "הבל הבלים אמר קהלת".
שתי הדרשות על שבעת ההבלים של הפסוק עלולות להביא את האדם לפסימיות – העולם כולו הבל: כאשר האדם מגיע לשיא חייו – הרי הוא בדמות הקוף, כל מה שנברא בשבעת ימי בראשית – הבל. העולם צועד לאבדון. האם זוהי התפיסה שקהלת מנסה ללמד אותנו, שאין ערך לחייו של האדם ולעולם, שהכל הבל, ללא משמעות?
נראה, שקהלת נכתב בדרך מיוחדת. שלמה מציג את העולם כפי שהוא במבט חיצוני, ובכך מעמיד את האדם מול המציאות (שפעמים הוא מנסה לשכוח). לאדם קשה מבחינה נפשית פנימית לקבל את המציאות כפי ששלמה מצייר אותה: וכי הוא חי כדי להגיע לדמות הקוף? האדם חש באופן אינסטינקטיבי שהדברים אינם נכונים ושיש לחייו טעם ומשמעות, ותחושה פנימית זו גורמת לו להתרומם למבט גבוה יותר⁸. על כן מחפש האדם את מה שלמעלה מן המציאות, שהוא הדבר הנותן תוכן לחייו, ושוב אין הם "הבל הבלים".
המדרש מכוין אותנו למחשבה שאף שיש שבעה הבלים בחייו של האדם, יש נקודה עליונה העומדת למעלה מהם, והיא ההופכת את חייו של האדם ואת העולם לבעלי משמעות.
"הדא דתימר – בעמי הארץ", עמי הארץ החיים את העולם הזה בלבד, הרי שחייהם הם הבל וחסרי משמעות, אולם בני תורה, המקושרים אל התורה שקדמה לעולם⁹, חייהם אינם הבל. לא לחינם מדמה המדרש את שלבי חייו של האדם לבעלי חיים. ללא התורה, הנותנת משמעות לכל שלב, הרי שהאדם הוא כבהמה – הוא חי ברמה החומרית בלבד, כבהמות. התורה הופכת את האדם – לאדם, ואת חייו לחיי נצח.
אף חלקו השני של המדרש יובן כך. מדרש דומה לסיומו של המדרש מופיע בבראשית רבה¹⁰:

'ויצא קין מלפני ה", מהיכן יצא, רבי יודן בשם ר' איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא, כגונב דעת העליונה. רבי ברכיה בשם רבי אלעזר ברבי שמעון אמר יצא כמפריס וכמרמה בבוראו. רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח, היך מה דאת אמר (שמות ד') 'הנה הוא יוצא לקראתך וגו", פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ"ב) 'מזמור שיר ליום השבת וגו", אמר ר' לוי המזמור הזה אדם הראשון אמרו, ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו".

המזמור ששורר אדם הראשון איננו בשבח השבת, אלא בשבח התשובה.
אף המדרש אצלנו איננו דן בעניינה של השבת, אלא בעניינה של התשובה.
כל שבעת ימי בראשית הם הבל, אף השבת – שכן ניתן לחלל אותה¹¹. האם שלמה רוצה ללמדנו שאין משמעות לעולם, שכולו הבל? בשאלה זו התקשה בעל המדרש, ולכן הוסיף, מיד לאחר דרשה זו, הסתייגות: "הדא אמר במזיד, אבל בשוגג – יביא קרבן ויתכפר לו", כלומר, יש אפשרות לתשובה.
הנקודה שלמעלה מן המציאות היא הנקודה השמינית. שבעת ימי השבוע מקבלים משמעות מן השמונה, הנמצא מעליהם – מעל שבעת ימי בראשית נמצאת התשובה, שהיא הנקודה השמינית שנותנת משמעות לשבע הדרגות שמתחתיה. "מצד הבינה התשובה באה"¹². ספירת הבינה נמצאת מעל לספירות המבטאות את שבעת ימי הבנין. הבינה היא השער החמישים, מעל לארבעים ותשע (שבע פעמים שבע) השערים המבטאים את העולם המעשי. התשובה, שמקורה בבינה, עליונה מן העולם, ועל כן הופכת את העולם לבעל משמעות. אף התורה ניתנה לאחר חמישים ימי ספירת העומר, ולכן היא מעל למציאות המעשית והיא נותנת לה משמעות רוחנית.
המציאות המעשית של העולם היא הבל, ושבעת הימים הם כשבע קדרות שאדם שופת זו על זו, ובכך מתרחק ממקור החום. העולם הולך ומתרחק ממקורו, מיצירתו האלוקית, ועל כן הוא הבל. זוהי ההסתכלות מצד העולם המעשי.
התשובה הופכת את המגמה. התשובה מלמדת כי איננו מתרחקים מן המקור, אלא מתקדמים לקראתו. התשובה איננה תהליך שנוצר רק בעקבות חטא, אלא תהליך החובק את תיקונו של העולם כולו ושיבתו אל מקורו. אמנם בבריאת העולם נוצר עולם חומרי, המרוחק, כביכול, מן העולם הרוחני, אך התשובה מלמדת כי כיוונו של התהליך הוא התקדמות לקראת תיקון שלם, לקראת גילוי שמו של ה' בעולם זה. על כן שמח אדם הראשון כששמע על התשובה. הן יש תכלית לעולם, יש הבטחה שהעולם יגיע אל שלמותו, אל יום שכולו שבת ומנוחה.
המדרש מלמד אותנו כי שבעת ההבלים הם תיאורו של העולם ללא התורה וללא התשובה. בהסתכלות חומרית – חייו של האדם צועדים אל ההבל, והעולם כולו הוא הבל. רק הנקודה העליונה מן העולם, נותנת משמעות לעולם, והופכת את ההבל למציאות קיימת.