לחיות עם פרשת השבוע – להתכונן ליום שאחרי
ניסיתי לחשוב על ההנהגה שאנו יכולים ללמוד מן הפרשה לימים המיוחדים שאנו נמצאים בהם. בדברי האר"י על י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, שתי מידות עוסקות בהנהגת המבול, ונעיין בהן1.
כך היא לשון האר"י:
וכל דבר כו' (שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר). לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין.
וכל דבר שהיה בכלל כו' (ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר). ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים.
"יצא לטעון" – בלשון חכמים טעינה היא נשיאת משא, ולכן האר"י דורש זאת על העיבור, כאשה מעוברת הנושאת את הולד ברחמה.
על פי האר"י, המידות הללו עוסקות בהנהגת העולם ביציאה מתיבת נח.
בתיבה היו חיים מדהימים. חסד עצום. כל יום האכילו נח ובניו את כל הבריאה – החיות, הבהמות, העופות, החרקים – את כולם. פעם אחת נח איחר להאכיל את האריה, והוא נשך אותו. מכאן נלמד שבמשך כל שאר הימים נח האכיל את כל החיות בזמן, במסירות אדירה.
זה מזכיר לנו את החסד הגדול שאנו חווים בימים אלה, שמרעיפים על החיילים אוכל וציוד בצורה מדהימה, וכל בקשה מתמלאת מיד. כשיש מבול, אז החסד מתגבר.
בתיבה כל החיות חיו בשלום, גם אלה שטרפו אחד את השני לפני המבול – חיו בתיבה בשלום ובשלוה.
בהפגנות בקפלן טרפו איש את רעהו, והיום כולם חיים בשלום, עוזרים זה לזה ומרגישים אחים.
החיים בתיבה היו מיוחדים גם מבחינה רוחנית. הרמח"ל מדמה את תיבת נח לרשב"י שהיה במערה וכתב את ספר הזוה"ק. היו בתיבה גם תיקונים רוחניים גדולים. המבול שבחוץ גורם להתכנס ולעסוק בתיקון הרוחני של העולם. כך גם רשב"י בעת סכנה התכנס למערה ועסק בתיקון הרוחני – וגילה לעולם את ספר הזוה"ק.
עכשיו נגמר המבול. הקב"ה מצוה את נח לצאת מן התיבה. כנראה נח לא רצה לצאת. לחזור שוב לעולם שבו טורפים אחד את השני? להפגנות ומחאות? רוצים שהתקופה המיוחדת תמשיך. אבל הקב"ה מצוה לצאת כי המבול נגמר, והעולם צריך לחזור למצבו הרגיל, בצורה מתוקנת.
במצב זה יש שתי הנהגות.
האחת, בבחי' "לטעון טוען שהוא כעניינו", ואז "יצא להקל ולא להחמיר" – להמשיך עם הרוח הגדולה של הימים המיוחדים שנמצאים בהם. לעסוק בפנימיות התורה, להתנדב, להרבות בחסד. להמשיך את האהבה והשלוה החברתית, שכולם עוזרים לכולם ואוהבים את כולם.
ההנהגה השניה היא בבחי' "לטעון טוען שלא כעניינו", ואז "יצא להקל ולהחמיר". אמנם בתיבה היו חיים מיוחדים, אבל העולם לא מתנהל בתיבה. צריך לצאת ולפגוש את העולם שבחוץ כפי שהוא.
יחד עם החסדים הגדולים קיימת גם מידת הדין. נעשו טעויות גדולות, ויש להפעיל את מידת הביקורת. להקל – אבל גם להחמיר.
הביקורת צריכה להיות בתחילה כלפי עצמנו. אחרי שנבקר את עצמנו ונתקן את הטעויות שלנו – נוכל לבקר גם אחרים.
חשוב לשים לב, שאין כאן רק מידת הדין אלא גם מידת הרחמים. "להקל ולהחמיר". את הביקורת יש לעשות בלי כעס, מתוך מחילה, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים.
אין ספק שהיה כאן כשל גדול, וצריך לעורר על כך ולתקן. אבל מתחילים בעצמנו.
במסיבה שהיתה בשמחת תורה, שבה נהרגו רבים, היו הרבה בנים ובנות של משפחות תורניות. זה שורט את הנפש. היכן נמצאים בנינו ובנותינו?
אבל אפשר לראות זאת במבט נוסף. אין ספק שאחרי מותם הם קדושים. מי שנהרג בגלל היותו יהודי הוא קדוש, והוא מהרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
על הפסוק: "סומך ה' לכל הנופלים" שמעתי השבוע ביאור, שה' לוקח את כל הנופלים במלחמה, וסומך אותם אליו. מקומם סמוך לקב"ה.
אך נראה שלא רק אחרי מותם יש לראותם כך. אלו הן נשמות גדולות, שלא מצאו מענה בצורה שבה אנחנו מופיעים את התורה. אם התורה היא רק מה מותר ומה אסור לעשות, בתוספת כמה מחלוקות ומריבות – אנשים לא רוצים את זה. נשמות גדולות שלא קיבלו את הגודל שהתורה אמורה לתת להם – מחפשים את זה במסיבות טבע. ה' סומך את כל הנופלים – אלו שנפלו ממדרגתם בחייהם, ואלו שנפלו על קידוש ה' – והם קרובים אליו.
אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו – איך יתכן שתורה כל כך גדולה, אמת אלוקית עליונה – ואנחנו לא מצליחים להעביר את זה הלאה? איך אנשים עוזבים את זה? כנראה אנחנו לא מספיק מציעים את הגודל והאור של התורה.
אנו צריכים מצד אחד "להקל" – לא לכעוס ולא לבוא בטענות לאנשים, אבל מצד שני "להחמיר" – לדרוש ולתבוע תביעות, גם מעצמנו וגם מאנשים נוספים.
מעבר לתחום הרוחני, נדרשת ביקורת על עצם המלחמה. הזכרנו את הפסוקים בישעיהו (ישעיהו מ"ב, י"ח-כ"ה):
הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'. רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע. ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב. מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר. מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב.
העיוורון והכשל כאן הם בלתי נתפסים.
למשל, תהיתי הכיצד לא העלו מיד מסוק לאויר, שיסייע לכוחות הלוחמים בשטח. נאמר לי, שמסוק עלה לאויר במהירות, אבל לא קיבל אישור לירות. זו דוגמא לעיוורון נורא. כנראה חשבו שזו עוד הפגנה על הגדר, ולא רוצים להסלים…
העיוורון לא נולד היום. אלה שמובילים כעת את המערכה שבויים בתפיסת עולם במשך שנים, וזה חלק מהעיוורון. מי שהביא אותנו למציאות הנוראה הזאת – מקבל עכשיו את ההחלטות כיצד להגיב.
אנו לא בכעס על אנשים, אבל צריך להבין שהעיוורון הזה מושרש עמוק בתפיסת העולם. "מי עיוור כי אם עבדי" – מי שאמור לראות – אליו באים בטענות כשהוא לא רואה.
אסור לנו להסתפק בועדת חקירה שתערוף כמה ראשים. כך היה לפני חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים. הסתפקו בקביעה מי אשם, הדיחו כמה אנשים מתפקידם – אבל התפיסות נשארו כשהיו. וכך אנו מוצאים את עצמנו במלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור נלחמים את מלחמת שמחת תורה. כדי שלא נמצא את עצמנו עוד חמישים שנה במלחמה נוספת – אנו צריכים לתקן את הדברים מהשורש.
גם כאן – לפני שמבקרים אחרים צריכים לבקר את עצמו. אנחנו לא פעלנו מספיק על נשמת האומה, שתגדל ותתרחב ותגיע לאותם אנשים שמקבלים את ההחלטות בשביל כולנו. הכשל הוא לאומי, ולא של אדם זה או אחר.
אנו צריכים לנהוג בשתי ההנהגות.
מצד אחד לשמר את הגודל של התקופה, את החסד, האהבה והשלום. ומצד שני גם לתבוע תביעות של תיקון.
כך מנהיג הקב"ה את עולמו בתקופה כזאת, ואנו צריכים ללמוד מן ההנהגה האלוקית.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 מידה נוספת עוסקת בהנהגת הבריאה – "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד", וחז"ל בזוה"ק דרשו זאת על תיבת נח. ראו בשיחה לראש השנה.