גאווה – שורש כל המידות הרעות

6

הסמ"ג (ר' משה מקוצי, בעל "ספר מצוות גדול") מתאר בהקדמתו לספרו כי התעורר לכתוב את ספרו לאחר שראה על כך מראה בחלומו. בהמשך הוא מתאר:

וגם בענין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך'". כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין. וגם רבינו משה (=הרמב"ם) לא הזכירו במנין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחברתיו בעקרים גדולים במקומו. וה' אלהים יודע כי לפי דעתי איני משקר מענין המראות. וה' אלהים יודע שלא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה. וחפץ ה' בידי יצלח.

גם ברמזי הלאוין שבסוף הקדמתו מזכיר הסמ"ג את החלום:

סד. "השמר לך פן תשכח את ה'". לאו זה נראה אלי בחלום לכותבו ויסדתיו אזהרה לגסי הרוח, ומצאתיו אחרי כן במסכת סוטה.

הסמ"ג הגדיר מעצמו את הלאו הזה כאיסור על גסות הרוח, ואחר כך מצא שכך אמרו חז"ל בגמרא במסכת סוטה.
בפירוט המצוות (לא תעשה ס"ד) חוזר הסמ"ג בשלישית על ענין זה:

"השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (דברים ח') אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה, ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא…
ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא יש לו להיות ענו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה…
ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב"ה וממלא רצונם אף על פי שלא התפללו על זה, שנאמר (תהלים י'): "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך", תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות תכין לבם, כלומר מה שחושבים בלבם…
תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר, "השמר לך פן תשכח את ה'" (דברים ח'). והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (דף ה') וגרסינן שם בהדיא אזהרה לגסי הרוח מניין, רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא "ורם לבבך ושכחת את ה'", וכתיב "השמר לך פן תשכח את ה'", וכדרבי אבין אמר רבי אלעאי דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה

.
יש להבין, מהו הקשר המיוחד שרואה הסמ"ג, וכן הגמרא, בין הגאוה לשכחת ה'.
החידוש הגדול בדברים אלו הוא, שהגאוה היא בעיה בעמידה מול ה', ולא מול אנשים. הגאוה שמרגיש האדם ביחס לאנשים אחרים, איננה הבעיה של הגאוה, אלא תוצאה של הגאוה שיש לו ביחס לקב"ה.

מי שחי ומבין בצורה אמיתית שהכל בא לו מידי הקב"ה, "לך לבדך אנחנו מודים", "אין עוד מלבדו" – מה מקום יש לו להתגאות?
אדרבה, אדם כזה מרגיש שפל ערך כלפי אנשים אחרים – מי שמוכשר פחות ממנו, למשל, ובכל זאת לומד ומתמיד – הרי הוא מעריץ אותו ומתבטל כלפיו: הכיצד לא זכה הוא למתנה שאני זכיתי לה, ובכל זאת הוא עמל בתורה. איזו תביעה גדולה זה מעורר כלפי. כל דקה של לימוד שלו היא כמה שנים שלי.
וכי יכול אדם להתגאות בכך שקיבל מתנה מהקב"ה? הרי הוא קיבל מתנה זו למען תפקיד מסויים. עליו לעשות את חשבון נפשו: האם הוא עומד בתפקיד שהמתנה הזו מטילה עליו? האם הוא מנצל את זמנו כראוי? בצורה כזו, כשהוא נתקל במישהו שלא זכה באותה מתנה – אדם מוכשר פחות ממנו, למשל – הוא מתמלא הערכה כלפיו על כך שהוא בכל זאת משקיע, לומד, מתקדם.
בצורה כזו אדם מתבטל כלפי מי שפחות חכם ממנו, ולא מתגאה כלפיו.
פעם ניגש אלי תלמיד בישיבה, שהרקע שלו היה חלש יחסית, והוא ספג ביקורת על כך שהוא לא לומד די הצורך, מתלמידים אחרים שהגיעו מישיבות נחשבות יותר, ולמדו זמן רב יותר.
אמר אותו תלמיד: הרב, אתה לא יכול לדמיין כמה צעדים עשיתי וכמה מאבקים נאבקתי כדי לבוא ולהיות כאן בישיבה. יש תלמידים שכל המשפחה שלהם מצפה מהם ללמוד ולהתמיד. אני בדיוק הפוך, כל רגע שאני כאן זה מאבק. כל שעה שאני לומד – זה כמו עשרים שעות של בחור שבא מישיבה אחרת וממשפחה אחרת. נכון, אני צריך להתקדם וללמוד יותר, ואני עובד על כך, אך לא ברגע אחד. לא באתי מרקע ישיבתי וממשפחה שמעודדת את זה.
אז הבנתי, שלא רק שאין לבוא אליו בבקורת, אלא אדרבה. מי שזכה לכשרון רב יותר, למשפחה מעודדת ותומכת – קיבל מתנה מהקב"ה. האם יש מה להתגאות במתנה שקיבלת, במשפחה שנולדת אליה? האם אתה עושה את המוטל עליך בצורה מלאה כפי שנדרש ממי שזכה לכזו מתנה? איך אתה יכול בכלל להשוות את עצמך אליו? הוא עשה בישיבה שינוי בכל תפיסת העולם שלו. אתה – מה עשית?!

הסמ"ג מפרט את התחומים שבהם אדם עלול להתגאות:

ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה.

זכה אדם לממון רב. יכול הממון לגרום לו לתחושת גאוה – טלפון אחד שלו והעולם רועד, אנשים מכבדים אותו בגלל עושרו. זו גישה בעיייתית. על האדם להבין שהממון ניתן לו כפקדון מאת הבורא. זה צריך לגרום לו פחד ורעדה – הקב"ה הפקיד אצלו כסף, ועליו לשמור עליו כפי דרישתו. אולי עדיף שיתן את הפקדון למישהו אחר…
כאשר אדם עשיר רואה עני התורם לצדקה שקל, עליו להתמלא הערכה והתבטלות כלפיו – כמה אני צריך לתת ביחס אליו, וכמה אני נותן בפועל… צריך אדם להודות לעניים שמוכנים לקחת מעט מהפקדון המונח אצלו, ושלחרר אותו מהעול הכבד שעושרו מטיל עליו.
האמונה שהכל מהקב"ה, גם הממון וגם הכשרון להגדיל את הממון – היא השורש לחיים הנכונים. אם אמונה זו מכתיבה את יחסו של האדם לממונו ואת התנהגותו – הרי שהוא נוהג נכון במתנה שקיבל, והוא לא יגיע לגאוה.

זכה אדם ליופי. זה דבר נחמד, שיש לו ערך. התורה מדגישה את יופיים של אנשים. אבל האם זה צריך להוביל לגאוה? הרי לא עשה האדם דבר כדי להיות יפה. אם זכה – לא קלקל את היופי שנתן לו הבורא בהתעסקות יתירה עמו. על מה יש כאן מקום להתגאות?
ישנם שמחפשים לשאת אשה נאה. גם כאן חשובה מאוד האמונה, שהכל מאת הקב"ה. אדם שזוכר זאת מבין שגם היופי הוא מאת הקב"ה, וגם הכיעור. מבין הוא, שבכל דבר שברא הקב"ה יש משהו יפה. כך הוא מגלה את היופי שבאישיות שעומדת לפניו, והצורה החיצונית כבר לא תופסת מקום גדול כל כך ולא מפריעה.
אמנם, חשוב שאיש ואשה ימצאו חן זה בעיני זה, גם מן הבחינה החיצונית. יחד עם זאת, ההבנה שהכל בא מאת ה' מכניסה את היופי למקום המתאים, לבל יחרוג מגבולותיו. לבל יחשוב אדם כי הוא עד כדי כך יפה, שלא ראוי לו לשאת אשה פחות יפה ממנו. זו גאוה שנובעת מן היופי, והיא תכונה שלילית ביותר.

גם החכמה שאדם זוכה לה, היא מהקב"ה, ומי שמבין זאת, לא יבוא לעולם לזלזל במי שלא קיבל חכמה כמוהו.
יש מי שלומד כל חייו במוסדות לימוד מסוננים ומבוררים, שמקבלים אליהם רק "בני טובים", מוכשרים ומצליחים. פעמים, שאדם שעבר את חייו במוסדות אלו, לא פגש מעולם בתופעה שאדם מנסה ללמוד ולהבין – ולא מצליח. הוא בטוח שמי שלא מצליח – כנראה לא מנסה, ובא לזלזל בו.
אולם, מי שמפנים את העובדה שכל מה שיש לו בא מהקב"ה, לא יבוא לעולם לזלזל באדם אחר, אלא להעריך אותו שלמרות שהוא פחות חכם ממנו – הוא יושב ולומד. זה דורש הערכה והתבטלות כלפיו, ולא זלזול ולעג.

לאור דברים אלו, יש הבנה בביטוי שאומר בהקשר זה בעל "אורחות צדיקים" (שער ראשון, שער הגאוה):

הגאוה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול, ברוך הוא, והזהירנו עליה בתורתו, כמו שנאמר (דברים ח יא): "השמר לך פן תשכח אל ה' אלהיך".

מה פירוש "המטבע אשר פסל המלך הגדול"?
מטבע הוא חתיכת כסף, שהטביעו בה צורה, והיא בעלת ערך. אם המלך פסל את המטבע, הרי שעל אף שיש כאן מתכת וצורה – אין לכך ערך.
אדם זכה לחכמה. יש לו כשרונות ותכונות. אולם, כאשר הוא מתגאה, הרי שהמלך פסל את זה, ואין לחכמתו כל ערך. כל הערך של החכמה בא אם מבינים שהמלך נתן את זה, אך אם מתגאים – זה נפסל. כך גם הממון והיופי וכל המתנות שאדם זוכה להם מאת הבורא.
אדם שמבין שערכה של המתנה שיש לו בא מהקב"ה, מתמלא ענוה ויראה – שמא איננו ראוי לערך הזה. לעולם לא יבוא להתגאות על אדם אחר. הוא מבין כי אין לו דבר מעצמו, והוא רק צינור שדרכו מעביר הקב"ה את השפע לעולם. אילו היה ראוי והיה משתמש כראוי במה שזכה בו – היה צינור גדול יותר ושופע יותר. אין כלל מקום לגאוה, אלא לעבודה וליראת שמים.

העבודה על הגאוה היא עבודה מול עצמנו ומול הקב"ה. להבין כי אין לנו דבר מעצמנו, והכל הוא מאת ה'. כך נזכור את ה' תמיד, ונתמלא ענוה והתבטלות כלפי כל מי שאנו פוגשים בו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *