צדקה

¹ הערת העורך (י"ב): גם מתנה היא מעשה של לפנים משורת הדין, אך רק בצדקה קיימת ההתלבטות המובאת להלן.
² יכול אדם לבזבז כספו בצדקה, כלשון חז"ל "מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו" (להלן יא, א; הערת העורך [י"ב]: ובמקבילה – "מונבז המלך עמד ובזבז כל נכסיו לעניים" [ירושלמי פאה א, א]; ומסתבר שיש קשר לשוני בין "מונבז" ובין "בזבז"), ואעפ"כ חז"ל מגבילים בזבוז זה – "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ, א; שם סז, ב; ערכין כח, א).
³ הערת העורך (י"ב): משפט זה לא נאמר באופן מפורש ע"י הרב וינר, אבל לענ"ד זה מה שעולה מכלל דבריו.
⁴ רבנו גרשום מבין דבר דומה בעניין תמחוי (אוכל): נאמר ש"תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגבויה וחלוקה שווים" ומבאר רבנו גרשום "שגובין מכל א' לפי מה שידו משגת וכעין דין". יש להעיר שרש"י אינו מפרש כרבנו גרשום אלא מבין שהתמחוי נגבה בשלושה מסיבה פרקטית – "שגבויה וחלוקה שוה – בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק". נראה שרש"י אינו מבאר כרבנו גרשום משום דיוק לשון הגמרא "שגבויה וחלוקה שווים" – לשיטת רש"י מובנת השוואת הגבייה לחלוקה. לפי רבנו גרשום, לעומת זאת, היה ראוי לגמרא לומר "שאף גיבויה דיני ממונות" וכדומה.
⁵ בישיבתנו רגילים לומר על שזו בחינת גבורה שבחסד. חסד שבגבורה איננו גבורה שבחסד, אלא השאלה היא באיזה "מגרש" ובאיזו "מחלקה" נמצאים. למשל, רשעים שצריכים להיענש מקבלים שכר כלשהו בעוה"ז כדי שבעוה"ב ייענשו באופן מלא, נמצא שקבלתם שכר בעוה"ז היא חסד אך המסגרת היא של גבורה ודינים (וזהו חסד שבגבורה). מאידך, ילד שמגזים באכילת ממתקים והוריו מסרבים להעניק לו ממתקים נוספים משום רצונם להטיב לו (לשמור על שיניו, לשמור שבטנו לא תכאב, להרגילו שלא לאכול ממתקים, להרגילו לאכול באופן בריא וכיו"ב), נמצא שסירובם הוא גבורה אך המסגרת היא חסד (וזהו גבורה שבחסד).
⁶ לצערנו מוכרת הסיטואציה כשניגש אלינו אדם בתחנה המרכזית ומבקש כסף לקניית כרטיס נסיעה, אך כשמתקרבים אליו רואים שהאישונים שלו אינם מפוקסים ומבינים שהוא בעצם מתכנן לקנות בכסף הזה דברים אחרים. ברור שאין מוצדק לתת לאדם כזה כסף, ונתינת כסף לאדם שכזה אינה בגדר צדקה. מבחינה מעשית, מומלץ להציע לו (בכנות) שנקנה לו כרטיס בעצמנו.
⁷ נתינת הצדקה צריכה להיעשות מתוך מחשבה ותשומת לב (וכפי שנתבאר סירובו של רבי לפתוח אוצרותיו לעמי הארץ, ע' לעיל פרק 2 סעיף 4) ועל כן אומרת הגמרא: "ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין […] א"ר אלעזר אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו" (ט, א). גבאי הצדקה נאמנים והם מושווים אל גזברי ההקדש (ע' בהמשך) אך מצידו של הנותן חייב הוא לספור את הכסף טרם נתינתו לידי גבאי הצדקה.
הערת העורך (י"ב): ראשית, הרב וינר מבאר שהדרכה לצור ולמנות היא חובת הנותן ואכן כך מצוי בראשונים (רש"י; יד רמ"ה, קה; מאירי), דלא כרבנו גרשום המבאר שהכוונה שחייבים הגזברים עצמם לצור ולמנות (ע' ד"ה יצור).
שנית, הרב וינר מבאר שהדרכה זו נכונה גם לצדקה, כמפורש בחלק מהראשונים (ראב"ן, ד"ה ולבנות חומה; יד רמ"ה, קה; בית הבחירה למאירי), ואולם ייתכן שחלק מהראשונים סוברים שהדרכה זו נאמרה דווקא בהקדש ולא בצדקה (הרי"ף והרא"ש השמיטו הלכה זו ולכאורה משמע שהבינו שהלכה זו עוסקת בענייני המקדש אך היות שגם הרמב"ם השמיט הלכה זו ייתכן שהשמיטו מסיבה אחרת, למשל שהבינו שאין זו הלכה אלא עצה וכדברי הראב"ן, ד"ה ולבנות חומה) וכפשט הלשון "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין […] א"ר אלעזר אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו".
שלישית, נראה פשוט שמטרת הדרכה זו לוודא את כמות הכסף, אך המהרש"א מציע ביאור אחר והבא"ח דוחהו (ע' חדו"א מהרש"א ד"ה אע"פ שיש לאדם גזבר נאמן, וע' חולין קה, ב חדו"א מהרש"א ד"ה וכייל ומני לית לן בה; בניהו ד"ה אע"פ שיש לו גזבר נאמן יצור וימנה).
⁸ נראה שמלמדי התינוקות הם "מצדיקי הרבים ככוכבים" משום המשכיות והתרבות התורה ואכמ"ל. אגב, פרשני האגדה מבארים את הקשר בדרשות אלו לרקיע, לכוכבים וכו' ואכמ"ל.
⁹ שמעתי מהרב ויצן ביאור לכך: המחלוקת היא האם גבאי הצדקה הם "מצדיקי הרבים" כלומר העוסקים בהצדקת הרבים ע"י מצוות הצדקה ולעומתם "המשכילים" הם הדיינים שעוסקים בשכלם בפסיקת הדין, או שמא גם גבאי הצדקה עוסקים בהשכלה שהרי אין זו נתינה חסרת מחשבה אלא מושקעת בה מחשבה רבה (כמות הכסף הנגבה מכל אחד, כמה לתת לכל נזקק וכו') ויש לה דינים רבים (שאסור לגבאי הצדקה לפרוש זה מזה וכו'). לדעה הראשונה העיקר הוא עצם הנתינה לרבים, ולדעה השנייה העיקר הוא אופן הנתינה (כיצד נותנים).
¹⁰ הדעה הראשונה מקבילה ביניהם (כל אחד נלמד ממילים אחרות) והדעה השנייה מחברת ביניהם (שניהם נלמדים מאותן המילים).
¹¹ הקשר הפשוט שבין דיינים ובין גבאי צדקה הוא שגבאי הצדקה עוסקים בדמים בשני המובנים של המילה (דיני ממונות ודיני נפשות), כדיינים עצמם. ואולם, יש לשים לב שהגמרא משווה את גבאי הצדקה אל דיין שדן "אמת לאמיתו" ועל כן יש להעמיק במושג זה: לפי תוס' הכוונה לדיין שאינו פוסק בדין מרומה, כלומר שהוא מבחין שיש שקר בדין אע"פ שלא מצא שקר ספציפי בעדות העדים ועל כן אינו פוסק את הדין (ומפורסם בשם הגר"א שפסיקת הדין דורשת שהדיין יכיר את ההלכה ושיכיר את המציאות, למשל בעניין מנהג המדינה יש לדעת אימתי פוסקים כמנהג המדינה ויש לדעת מהו מנהג המדינה, ובעצם יסוד דברי הגר"א בתוס' זה). בקיצור, "אמת לאמיתו" משמע אמת שמותאמת למציאות ומעלה זו מצריכה מהדיין חוכמה גדולה, יושר ורגישות (ע' להלן) ועל כן מתברך הדיין (בפסוק הנזכר בגמרא). השוואת גבאי הצדקה אל הדיין שדן אמת לאמיתו מלמדת שגם גבאי הצדקה נצרכים לתכונות ולכישורים אלו ועל כן גם הם מתברכים (בפסוק הנזכר הגמרא).
¹² מדוע מגדירה הגמרא פסוק זה רק כ"זכר לדבר" אדרבה הפסוק נראה "ראיה לדבר"? אין זאת אלא שפסוק זה עוסק רק בהקדש (לבדק הבית) ולא בצדקה ועל כן אינו ראיה מוחלטת (שכן הנושא של הגמרא הוא גבאי הצדקה). הגמרא מלמדת את מעלת גבאי הצדקה בהביאה פסוק שעוסק בגזברי ההקדש ובכך רומזת שגבאי הצדקה הם כגזברי ההקדש.
¹³ כיום נדרשים ארגונים להפיק דו"ח פעילות (הכנסות והוצאות), אך הגמרא פוטרת גבאי צדקה מדו"ח זה.
¹⁴ הגמרא מבררת את המקור לדין זה: "מנא הני מילי אמר רב נחמן אמר קרא והם יקחו את הזהב וגו'", ואע"פ שהפסוק עוסק בגבייה מובן ממנו שגם בחלוקה אמור להיות כן.
¹⁵ צדקה היא אחריות ציבורית כמשתמע מההקשר – "קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה […] ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן".
¹⁶ הגמרא הנ"ל מציינת יישום נוסף לכפייה: אדם שנותן כסף עבור מטרה ספציפית של עניי עיר אך תקנת אנשי העיר היא שהכסף ישמש לעניי עולם, וכך יוצא שהאדם כפוי ומחויב לתקנות הציבור גם כשהן מנוגדות לרצונו הפרטי.
¹⁷ הערת העורך (י"ב): ארבע מאות זוז הוא סכום עצום של מזונות לשנתיים (מאתיים זוז הוא הסכום של מזונות לשנה, ע' משנה פאה ח, ח; כתובות א, ה).
¹⁸ בלשון ימינו היינו אומרים שאין למנות גבאי צדקה אלא אם הוא צדיק כר' אריה לוין. יש להעיר שלפי תוס' הכוונה היא ש"נאמן כמותו אבל צדיק כמותו לא דהא גבאים בימי אמוראים לא היו צדיקים כמותו" (תוס' קובע שכך היה בזמן האמוראים ומסתבר שידע את מצב הגבאים), ועדיין צ"ע מדוע נזכר דווקא ר' חנניה בן תרדיון.
הערת העורך (י"ב): תוס' מתייחס לשאלה זו (ע' תוד"ה אלא א"כ ממונה עליה), אך ייתכן שכוונת הרב וינר שגם תירוץ זה של התוס' עדיין צ"ע.
¹⁹ לכאורה עיקרון זה מתבטא גם בהמשך הגמרא: "אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו" (ט, א), כלומר רב אסי קובע הדרכה בעניין צדקה ולומד את המקור שלה מהכסף הניתן לביהמ"ק.
טעות היא לומר כן. אילו נועדה שלישית השקל שניתנה לביהמ"ק עבור עבודת ביהמ"ק הייתה הכמות מחצית השקל, ואכן האבע"ז מבאר שהכוונה לשלישית השקל שניתנה מעבר למחצית השקל (הערת העורך [י"ב]: ע' אבע"ז על נחמיה י, לג). נמצא אפוא שפסוק זה מתייחס לנתינה שמעבר לשורת הדין הרגילה, וזוהי צדקה.
אלא שיש להבין – הרי צדקה ניתנת לעניים ולא לביהמ"ק? על כן יש לדייק שצדקה זו היא צדקה ציבורית (וייתכן שדומה לכך צדקה ציבורית הניתנת לביה"כ, למשל). דומה לכך הוא הלימוד של "עשר בשביל תתעשר", כלומר צדקה, הנלמד מהפסוק "ובחנוני נא בזאת" (ע' תענית ט, א) שעוסק בכסף המובא לבית ד' (הפסוקים "שלישית השקל" ו"ובחנוני נא בזאת" כתובים בספרים שונים ואעפ"כ הנושאים קשורים זה לזה).
²⁰ הכפייה על הצדקה והירידה לנכסי האדם מבטאים את שורת הדין שבצדקה, וכפי שביאר הרב ויצמן בשיעור הכללי (ג' כסלו, ה'תשע"ב).
²¹ הגמרא תביא ברייתא המוכיחה זאת. בשיעור הכללי חידד הרב ויצמן דרך זו בבארו שעיקר הצדקה הוא מבחן התוצאה – שיש לעניים יותר כסף (ע' שיעור כללי – ג' כסלו, ה'תשע"ב).
²² יש גורסים: "הרי זו צדקה גמורה".
²³ הגמרא מביאה דרשות נוספות מעין דרשה זו, ע' שם בהמשך.
²⁴ המימרא של ר' יוחנן "מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" (י, ב) מזכירה מימרא אחרת של ר' יוחנן בהקשר אחר – "ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת" (טז, א). הביטוי זהה, ובשני המקומות נאמר ע"י ר' יוחנן ובאותו הפרק – ועל כן נראה שיש לקשור מימרות אלו (אע"פ שטרם ראיתי מי שקשרם).
לכאורה משמעות "ותסיתני לבלעו חנם" שכביכול ד' נכנס לתוך מערכת החוקים של עוה"ז ונתון בידיו של השטן (וכנאמר בהמשך הגמרא בנוגע לפסוק "ארץ ניתנה ביד רשע" שד' לכאורה נתן את שלטון עוה"ז לשטן, ע' שם). אלא שיש להבין התנהלות עקומה זו, שכן אע"פ שהשטן, יצה"ר ומלאך המוות (ע' שם) קיימים בעוה"ז אין הם המנהלים את העוה"ז! אם ד' נותן לשטן להוביל את העוה"ז הרי שזו לכאורה סתם התעללות בלתי ראויה באדם. כשם שלא סביר שד' יתחייב לשטן (ובעצם סתם יתעלל באדם) כך לא סביר שד' יתחייב להחזיר לאדם כסף ("עבד לווה לאיש מלווה"), ומדהים שאעפ"כ שהיינו מתנגדים לתפיסה שכזו ר' יוחנן מלמדנו שד' אכן כביכול מחויב לכך (כלומר שזו הנהגה שהוא מטביע בעולם).
בפשטות, ד' מנסה את האדם בלקיחתו ממנו דברים (ויש עוד הרבה לבאר את "ותסיתני בו לבלעו חינם" ואכמ"ל), ומאידך ד' גם מחזיר דברים לאדם (כספי צדקה) והכל בהנהגת ד'.
כשנלקח משהו מהאדם, ח"ו, הוא עלול לחשוב שזהו מעשה שטן ולהתלונן על הרוע שבעולם. כמו כן, אדם יכול להסתכל על העולם ולחשוב שהרשעים מצליחים ושהצדיקים מסכנים. מחשבות אלו מוטעות. לעם ישראל יש גישה אמונית אחרת: למראה עיניים גשמיות נראה שהשטן הוא השולט בעוה"ז, אך יודעים אנו שהאמת היא שד' הוא המנהיג את העולם ושאיננו קולטים זאת רק משום עיני הבשר שלנו. המקובלים אומרים שלעתיד לבוא יגלה ד' את הנהגתו, וכוונתם שכיום איננו מבינים מדוע פלוני נדרס ואלמוני פוטר מעבודתו וכו' אך לעתיד לבוא יסיר ד' את המסך ויגלה את הנהגתו ונבין את טעמי המאורעות וההשגחה.
ראוי להעיר שסיפורו של איוב צריך להילמד בהעמקה. הרי בתחילת ספר איוב מתוארת צדקותו של איוב ושהשטן סתם נטפל אליו, ושכל הפגיעות באיוב נובעות רק משום שד' והשטן התערבו ביניהם (כביכול) על צדקותו של איוב (ושד' סתם הוסת ע"י השטן לפגוע באיוב וכפשט דברי חז"ל הנ"ל על "ותסיתני בו לבלעו חינם" שכביכול השטן "עבד" על ד' והפילו בפח, ח"ו). עצם התיאור הזה קשה להבנה, מה עוד שאם זה באמת מה שארע הרי שכל הוויכוח של איוב עם רעיו מיותר – שכן אנו (הקוראים) יודעים שאין אמת בטיעונים של רעי איוב שהרי הכל לכאורה רק מההסתה של השטן. על כן יש להעמיק בספר זה, ואכמ"ל.
הערת העורך (י"ב): הרב וינר קושר שתי מימרות של ר' יוחנן וכחיזוק לדבריו יש לציין שהביטוי "אלמלא/אלמלי מקרא (ש)כתוב אי אפשר לאומרו" נאמר ע"י ר' יוחנן במקום נוסף (ע' ר"ה יז, ב), אך היות ששתיים מהמימרות מופיעות בסמיכות זו לזו מסתבר לקשור ביניהן (וגם אם יש לקשור את שלוש המימרות זו לזו, מסתבר שהקשר שבין שתי המימרות הסמוכות זו לזו יהיה קשר הדוק יותר).
לשם השוואה, אמוראים נוספים משתמשים בביטוי זה כמה פעמים אך המימרות אינן סמוכות זו לזו – ע' אצל ריש לקיש (חולין צא, ב; תנחומא [ורשא] וזאת הברכה, ב; ושים לב לויק"ר לד, ב), ר' אבהו (ברכות לב, א; מגילה כא, א; סנהדרין צה, ב) ור' יהודה (סוטה יג, ב וכן ספרי בהעלותך, קו ד"ה תסגר; זוה"ח לך לך – מד, א; וצ"ע אם מדובר באותו ר' יהודה). הביטוי נזכר גם אצל חכמים אחרים כמימרא יחידאית (ע' עירובין כב, א; מכילתא דרשב"י שמות יג, כא; מכילתא דר"י בא – מסכתא דפסחא יד, ד"ה ויהי מקץ וכן ספרי בהעלותך, פד ד"ה וינוסו; תנחומא [ורשא] שופטים, ז והשווה שוח"ט א, כ; זוה"ח לך לך – מב, א), ולעיתים מובאת המימרא בלא זיהוי של החכם האומר אותה (איכ"ר פתיחתות, כד; תדב"א זוטא [איש שלום], ב; שם, ח; שם, כא).
²⁵ קשור לכך האיסור לקבל צדקה מאו"ה (שגדריו המדויקים נדונים בפירוט בגמרא ובראשונים), ואכמ"ל.
²⁶ כשציפיות או"ה נכזבות אין או"ה מקבלים עליהם את הדין בהכנעה אלא מתחרטים על המעשה הטוב שעשו. דומה לכך מסופר בגמרא בהקשר אחר: "דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת […] ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא […] [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה […] וכן לכל אומה ואומה […] אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה […] מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא […] והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי" (ע"ז ב, א – ג, ב). כשישראל נאלצים לצאת מהסוכה, מדין מצטער, הרי שהם רק מצטערים אך אינם מבעטים בסוכה, ח"ו. או"ה, לעומת זאת, מבעטים במצווה ומזלזלים בה כשאינם יכולים לקיימה כנדרש. גם כאן ניתן לראות את ההבדל שבין ישראל (שנכנעים כשאין מצוותם מתקבלת) ובין או"ה (שמבחינתם רק רצונם הוא החשוב).
אגב, סיפור זה משופע בפרטי שיש לדייק בהם ולהבינם, ונציין כאן מעט מהם: מפתיע שדווקא או"ה נכנסות בערבוביא (לשם השוואה, האומות האנגליות והגרמניות נחשבות מנומסות, בוודאי ביחס לישראלי הממוצע). ועוד, ד' שואל מי עוסק בתורה האם או"ה באמת חשבו שהם מוגדרים ככאלו שעסקו בתורה? ועוד, ד' אומר שרק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת אך מאידך מציע להם הזדמנות נוספת. ועוד, מדוע חשוב לדעת שסוכתם נעשית דווקא בראש הגג. ואכמ"ל.
הערת העורך (י"ב): בנוגע למצוות סוכה חז"ל אומרים שהיוצא מסוכתו בעקבות הגשמים הרי הוא כ"עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" (משנה סוכה ב, ט), ועל רקע ההתנהלות הנ"ל של או"ה במצוות סוכה אומר מהרי"ל שהנהגת ישראל היא ש"אל יבעט במצוה לומר מה לי לישב כאן רק יצא בהכנעה ובכובד ראש ובאימה ופחד כאילו הוא עבד ורבו מבזה בעבודתו" (ע' ספר מהרי"ל [מנהגים] הלכות סוכות, כא; והובא בקיצור ברמ"א – ע' דרכי משה או"ח תרלט, ז; שו"ע או"ח תרלט, סוף ז). ולהרחבת הרב וינר בעניין הסוכה, ע' סיכום שיעורו של הרב וינר על תשובת אנשי נינוה בקישור הבא:
https://yesmalot.co.il/7197/
²⁷ אין להגזים ולומר שהצדקה של או"ה חסר ערך. הצדקה של או"ה בוודאי מכפרת במשהו כמובא בהמשך הסוגיה: "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם".
אגב, בהקשר זה מביאה הגמרא סיפור על איפרא הורמיז שנתנה צדקה והראשונים קושרים סיפור זה עם סיפור אחר שנאמר בנוגע לנתינת הצדקה של איפרא הורמיז (ע' ח, א) ואכמ"ל.
²⁸ הערת העורך (י"ב): בשנת ה'תשע"ח הוצגה דרך אחת בלבד. ייתכן שדרך זו הוצעה גם בשנת ה'תשע"ב (אין הקלטה של השיעור השני של שנת ה'תשע"ב) אך בוודאות ניתן לומר שהדרך האחרת הוצעה בשנת ה'תשע"ב. לענ"ד אין הדרכים הללו סותרות זו את זו ועל כן הצגתי את שתיהן כאן.
²⁹ הערת העורך (י"ב): לשון זו מצויה במדרש הגדול (דברים טו, ט ד"ה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו), ומובאת ברמב"ם (מתנות עניים י, ב).
³⁰ הכסף בוודאי ישוב לבעליו – וגם אם לא בטווח הקצר בוודאי ישוב לבעליו בטווח הארוך, כשלעיתים הכוונה היא לזרעו (כאמור בפסוק – "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" – כלומר לא ראיתי שהצדיק נעזב, ואם הוא נראה כנעזב אזי בוודאי לא ראיתי שזרעו מבקש לחם). מובן שהכסף לא ישוב בכלל אם ניתן לאנשים שאינם מהוגנים או אם מלכתחילה היה גזול בידו (יש כל מיני פילנתרופים שתרמו כסף לצדקה ואח"כ העסק שלהם התרסק אך אח"כ התברר שהכסף שהיה בידם היה מולבן) וכיו"ב. אגב, הלימוד שניתן לנסות את ד' בעניין צדקה הוא מהפסוק "בחנוני נא בזאת" אך שם הניסיון דווקא לא הצליח ואכמ"ל.
³¹ הגר"א אומר שבפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" (שמות ל, יב) נרמז עניין זה במילה "ונתנו" –באופן כתיבת המילה (ניתן לקרוא אותה מתחילתה לסופה ולהפך) וכן בטעמי המקרא (קדמא ואזלא).
הערת העורך (י"ב): הגר"א קושר זאת אל דברי חז"ל ש"גלגל הוא שחוזר בעולם" (שבת קנא, ב), שלכאורה אינו זהה להקשר שהרב וינר מתייחס אליו כאן (ע' אדרת אליהו ל, יב ד"ה ונתנו; דברי אליהו כי תשא, ד"ה כי תשא; קול אליהו כי תשא, עז). בכל אופן, בעל הטורים מתייחס אל אופן כתיבת המילה "ונתנו" בהקשר שהרב וינר מתייחס אליו כאן (ע' בעל הטורים שמות ל, יב ד"ה ונתנו).
³² מדוע דורשים חז"ל את הפסוק הזה? נראה שלכאורה פשט "רודף צדקה […] ימצא צדקה" הוא שהרודף לתת צדקה בסוף ייאלץ לקבל צדקה והיות שברור שאין זה הגיוני (בבחינת "זו תורה וזו שכרה?!") ממילא נדרש הפסוק באופן הפוך.
³³ לפני שנים רבות היה פרויקט כלשהו שלא הייתה ישיבה שהייתה מוכנה לקחת על עצמה, ומתוך הזדהות ישיבתנו עם ערכי הפרויקט החלטנו לקחת פרויקט זה על עצמנו. בתקופה ההיא הייתה הישיבה במאזן שלילי והרב ויצמן אומר שמשה ברח"ד, מנהל הישיבה דאז, הוא צדיק גדול משום שהסכים להתחייב לפרויקט שכזה כשאין היגיון כלכלי לכך. בשנה שלאחר מכן, באורח פלא, התהפך המאזן לחיובי! תופעות כאלה חסרות הסבר שכל אלא הן סוגיות אמוניות.
³⁴ מובן שאין הכוונה לסמוך על הנס. המצווה מתבססת על התנהלות רציונלית, כפי שניתן לראות מההדרכה שלא לבזבז יותר מחומש (רובא דעלמא אינם חיים באופן ניסי של ר' חנינא בן דוסא), וכן שמצווה על העני לעבוד לפרנסתו (ברור, אגב, שאם אין האדם מעריך את הצד הריאלי של העבודה והכסף אזי כשייתן צדקה לא תהיה הצדקה שלו שלימה שכן אינו מבין את משמעות הכסף). אחר כל העמל הרציונלי יודעים אנו שהכל צריך סייעתא דשמיא (כשם שברור שאיננו סומכים על "תהילים נגד טילים" אלא מקימים צבא, מתכננים אסטרטגיה צבאית וכיו"ב ועל גבי זה יש סייעתא דשמיא). כך שורה הברכה במעשי ידינו.
³⁵ כביאור רש"י: "מחללי שבת ועובדי עבודת כוכבים – בסקילה ואמר מר (כתובות דף ל:) מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמי לסקילה דתנן (סנהדרין דף מה) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו'". כלומר בי"ד אינו ממית אך הדין המקורי יכול לבוא לאדם בדרכים אחרות.
אגב, כמות תאונות הדרכים נוראית (כידוע, לצערנו), והסטטיסטיקה מראה שבשבת מתרבות תאונות הדרכים באופן שחורג מהפרופורציה הצפויה. בעבר שמעתי מישהו שמציע שהסיבה היא שהמחלל שבת "חיה רעה דורסתו". ייתכן שיש אמת כלשהי ברעיון זה (אם כי ברור שאיננו יודעים את הסיבה האמיתית למותו של אדם).
³⁶ המילה "בליעל" שכיחה בתנ"ך (הערת העורך [י"ב]: מופיעה בתנ"ך 26 פעם) ולפי זה אין סיבה לדרוש אותה, אך חז"ל רואים שהמילה הזו מופיעה בתורה פעמיים בלבד ומבינים שהתורה עצמה מלמדת שיש כאן גז"ש.
³⁷ לא יעלה על הדעת שרב פפא יעלים עיניו מהצדקה (אגב הרב ויצמן מראה שמסכת חייו של רב פפא רצופה בחשדות שווא נגדו, ע' לחיות עם פרשת השבוע לך לך, עמ' 71-76), מאידך ברור שטעה במשהו שהרי נענש וכמעט נפל מהסולם. על כן יש לבאר סיפור זה.
הגמרא מספרת שאחד העניים שהיה מחזר על הפתחים הגיע גם אל רב פפא לקבל צדקה אך רב פפא לא נתן לו צדקה שכן ההלכה היא ש"אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקים לו" ורב סמא בריה דרב ייבא אומר לרב פפא שאם רב פפא שמניעתו של רב פפא מנתינת צדקה תגרום למיתת עני ברעב שכן מרגע שרב פפא לא ייתן צדקה אף לא אחד ייתן צדקה לעני זה (ע' ט, א). תוס' אומר שרב פפא היה גבאי צדקה (ע' שם ותוד"ה לא אזדקיק ליה), ונראה שיש לחבר הערה זו של התוס' אל הסיפור שלנו: רב פפא בוודאי לא העלים עיניו מהצדקה מכיסו הפרטי (כשהיה צריך) אך כגבאי צדקה שבא לפניו עני המחזר על הפתחים נקלע רב פפא לבעיה שכן כגבאי הוא מנוע מנתינת צדקה מכספי צדקה ציבוריים לעני שכזה, ורב סמא בריה דרב ייבא אומר לרב פפא שמעמדו של רב פפא משפיע ואי נתינתו תנִיא אחרים מנתינת צדקה.
עונשו של רב פפא היה "הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעיה" והגר"א, שדרכו למצוא רמזים לדברים רבים בתורה (שהרי לית מילי דלא רמיזי באורייתא), מצא רמז לעונש ספציפי זה בתורה: הפסוק אומר "פתוח תפתח ידך" (דברים טו, ח) וטעמי המקרא הם דרגא תביר, כלומר אם אין האדם פותח ידו אזי מדרגתו נשברת (הערת העורך [י"ב]: ע' דברי אליהו ראה, ד"ה כי פתוח; קול אליהו ראה, קי). מה משמעות הרמז הזה? כאמור לעיל, רב פפא היה גבאי צדקה, והאחריות של הממונים על קופת הצדקה גדולה ביותר – שכן מצד אחד אין עושים איתם חשבון (ע' לעיל 1.3) אך מצד שני עלולה לצאת תקלה מתחת ידם. אם, ח"ו, יוצאת תקלה תחת ידם אזי הם מאבדים את המדרגה שבה הם נמצאים. רב פפא נהג כפי שנהג משום שסבר שזו ההלכה הנכונה ועל כן לא נפל ממש אלא כמעט נפל.
הערת העורך (י"ב): נמצא שהפשט של "כל המעלים עיניו מהצדקה" כלל אינו נכון בנוגע לרב פפא, ואם כן מדוע אין רב פפא או הגמרא דוחים זאת? נראה שזו הסיבה שהרב וינר העיר בתחילת דבריו שהיו שחשדו ברב פפא על לא עוול בכפו. לפי זה המימרא בעניין העלמת עיניים מהצדקה אמיתית אך לא בנוגע לרב פפא.
³⁸ המימרא שהגמרא היא שהמעלים עיניו מהצדקה הוא כעובד ע"ז אך רב פפא חשש לא רק לע"ז אלא גם לחילול שבת, ואכן גם חילול שבת קשור לעניין זה: מבחינה הגיונית אם האדם שובת ממלאכתו בשבת הרי שרווחיו פוחתים, ועל כן מתפתים יהודים לעבוד בשבת. ואולם ד' חקק בבריאה שאין ברכה בעבודה הנעשית בשבת!
החפץ חיים אמר על כך משל: משל לאדם שיש ברשותו דוד מים עם ברז אחד וסבר האדם שאם יוסיף ברזים יתווסף לו מים, וברור שזו טעות שהרי כמות המים זהה והברזים משפיעים רק מהירות יציאת המים. הנמשל הוא שלכל אדם יש שישה ימים שבהם הוא עובד לפרנסתו ושד' מפרנס אותו בהם (שישה ברזים שד' מקציב לו) והוספת יום עבודה (הוספת ברז) איננה מועילה לפרנסה (הערת העורך [י"ב]: וע' להלן סעיף 4, הערה 156)
מובן שלאדם הפרטי יש קושי אמוני אך הקושי גדל בהרבה אצל חברות גדולות שלכאורה מפסידות הרבה מאד משביתתן בשבת. למשל, ביטול הטיסות בשבת של חברת אל-על, למשל (למעט צרכים בטחוניים וכיו"ב) עלול להביא להפסדים עצומים! אכן לפני כמה שנים היה על כך מאבק ציבורי גדול, והיה מי שטען כנגד אל-על שאדרבה אין הפסד משביתה בשבת, ואכן, המאזן של אל-על עלה בעקבות עצירת הטיסות בשבת (אינני יודע את המדיניות של אל-על בנוגע לטיסות בשבת כיום).
³⁹ הגמרא אומרת את ההקשר השלילי של "ועניים מרודים תביא בית" והכוונה שניאלץ לפרנס את או"ה ואת השלטונות כפי שהגמרא עצמה מבארת (ע' שם; הערת העורך [י"ב]: וכן ע' ט, א רש"י ד"ה עניים מרודים). כמו כן, ייתכן שבמקום להוציא את הכסף על צדקה ייאלץ האדם להוציא זאת על טיפולי שיניים וכיו"ב (ולעיתים מלבד ההוצאה הכספית מעורבים גם כאבים פיזיים).
⁴⁰ הערת העורך (י"ב): האמת המציאותית הזו מובנת, אך לענ"ד אליה וקוץ בה – שכן יוצא שאדם שאינו מאמין שהכסף יחזור אליו ובכל זאת נותן צדקה נמצא במדרגה מוסרית גבוהה מאדם הנותן צדקה מתוך אמונה שהכסף יחזור אליו, ואם כן התהפכו היוצרות. על כך יש לענות שתי תשובות.
ראשית, ייתכן להשיב שכוונת הרב וינר אל רוב החברה. כלומר, בהחלט ישנם אנשים חריגים הפועלים ממניע אלטרואיסטי טהור אך רוב החברה לא תיתן צדקה במצב שכזה, ונמצאו העניים חסרים. ואכן, זכורני שבעבר ראיתי מחקר או סקר כלשהו המציג נתונים שנתינת צדקה שכיחה הרבה אצל אנשים מאמינים הרבה יותר מאשר אצל אנשים שאינם מאמינים. בנתונים הללו נכללו יהודים בקטגוריה אחת עם בני דתות אחרות, ואכן מובן שייתכנו סיבות רבות מדוע אמונה באלוקים משפיעה על נתינת צדקה, ולפי דברי הרב וינר יש לומר שאחת הסיבות שקיימות בקרב עם ישראל היא האמונה והביטחון שאין הפסד מצדקה.
שנית, אין זו הסיבה היחידה למעלת ישראל. להלן תבואר סיבה נוספת המחדדת שישראל נותנים צדקה גם שלא מתוך ציפייה שהכסף יחזור אליהם.
⁴¹ הגמרא מדמה צמד זה אל הצמד "משפט" ו"שלום" (ע' שם), והכוונה היא לאמת ולשלום.
⁴² הגמרא מביאה שלוש דעות ביישום "משפט" ו"צדקה" (ע' שם):
א. לאחר שהדיין מחייב את החייב ורואה שמדובר בעני משלם הדיין מכספו הפרטי את העני שנתחייב בדין וכך יוצא שיש "משפט" למקבל הכסף ו"צדקה" למשלם הכסף.
ב. פשרה, ואזי יש ממוזגים הם המשפט והצדקה.
ג. הדעה המובאת בגוף השיעור.
בדרך הראשונה יש משפט ויש צדקה אך אין קשר ביניהם. היתרון של הדרך השנייה הוא שכך מתקיימים המשפט והצדקה בעת ובעונה אחת, ואולם עדיין אין המשפט מוחלט ואין הצדקה מוחלטת וזהו היתרון של הדרך השלישית – שאצלה המשפט והצדקה מתקיימים ביחד ובאופן מלא. רק לפי הדרך השלישית אין שום סתירה בין צדקה ובין משפט. מסתבר ששלוש הדרכים תלויות במדרגה הרוחנית של בעלי הדין: במצב הנמוך ביותר מסתבר שהחייב יכעס על הדיין (או לפחות ייפלו פניו של החייב) והוא לא יחוש שנעשתה כאן צדקה ועל כן יזדקק הדיין לקיים צדקה לפנים משורת הדין ולשלם לו מכיסו הפרטי. במצב טוב יותר יש מיזוג – אין פיתרון מושלם ולכן כל צד מוותר מעט וכך מתקרבים הצדקה והמשפט זה לזה. במצב הטוב ביותר קיימת ההבנה שאין סתירה בין צדקה ובין משפט.
אגב, ההקשר שבגמרא הוא המחלוקת אם פשרה היא מצווה, רשות או איסור ומעירים האחרונים (למשל הרב מרגליות) שזוהי מחלוקת מיוחדת שכן בד"כ המחלוקות הן בין מותר ובין אסור ולא מחלוקת קוטבית בין מצווה ובין איסור ואכמ"ל.
הערת העורך (י"ב): בנוגע לדרך הראשונה חיבר הרב וינר (בשיעור של שנת ה'תשע"ב) דרך זו אל מדרש חז"ל (שנזכר בשיעור הכללי ביום שלפניו) שכל הבריות לווים זה מזה ואל "מלווה ד' חונן דל" אך טרם זכיתי להבין כוונת הרב וינר בכך.
⁴³ דומה לכך הגישה כלפי חומרות בהלכה (הכוונה לחומרות הטובות כמובן): קל להכריע לחומרא אך הגדלות האמיתית נמדדת בכוחא דהיתרא שכן היא זוקקת כתפיים רחבות. הרב עובדיה יוסף, שהוא אחד מאלו שלקח על עצמו דרך זו, מכריע פעמים רבות שלדינא מותר ושהמחמיר תבוא עליו הברכה (ולפעמים מוסיף על כך ביתר חריפות דברים בסגנון "ומי מאיתנו אינו רוצה להחמיר ולכן יש להחמיר"). כוונתו מובנת – יש שורת דין אך ראוי לעשות את מה שלפנים משורת דין.
⁴⁴ "בעל הדין" הוא אדם המתנגד לתורה, ובלשון רש"י: "לבעל הדין – רשע או עובד כוכבים".
הערת העורך (י"ב): לשם השוואה, רבינו גרשום מפרש שהכוונה ליצה"ר אך לענ"ד לשון רש"י קרובה יותר לפשט "אלקיכם" שממנו משמע שמדובר באדם העומד מבחוץ.
⁴⁵ שאלות דומות לכך: אם ד' אוהב את החולים מדוע אינו מרפאם בעצמו, וכן אם ד' רוצה שכולם יעבדו אותו מדוע אינו מוריד עמוד של אש וכו' וגורם לכולם לעבוד אותו וכיו"ב.
⁴⁶ מתשובה זו משמע לכאורה שתכלית קיומו של העני היא טובת העשיר, כאילו שד' מחפש דרכים לזכות את העשיר בגן עדן ולכן בורא עניים מסכנים! ברור שיש להעמיק בתשובה זו, ואכמ"ל.
⁴⁷ ר' עקיבא היה יכול לענות שאין המשל דומה לנמשל (שמעמדו הכלכלי של האדם איננו החלטת ד' אלא תוצאת ההתנהלות הכלכלית של האדם בבחירתו החופשית) אך אינו אומר כך אלא אומר גם הוא "למלך בשר ודם שכעס על בנו" וכו'.
⁴⁸ הן העניות הן העשירות – כל פרנסת האדם מאת ד'. בהקשר זה מסופר על ר' לוי יצחק מברדיטשב שלימד את הסוחרים בשוק שפרנסתם מגיעה מאת ד'. המעשה הוא שהוא ראה שעסקיהם היו פתוחים עד סמוך מאד לכניסת השבת, ועל כן החליט לגשת לכל אחד מהם ולערוך איתם חשבון הכנסות והוצאות, והראה להם שהוצאותיהם מרובות מהכנסותיהם ושהמסקנה המתבקשת היא שבדרך הטבע אינם מסתדרים ואין זאת אלא שד' מפרנס אותם. כלומר, ד' מצווה את האדם לעבוד כדי להתפרנס ועל כן חובתו לעשות כן, אך לא כמות העבודה תשפיע על כמות הפרנסה שלו.
הערת העורך (י"ב): וע' לעיל סעיף 3.1 הערה 146.
⁴⁹ יש קושרים זאת למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה במסכת קידושין ואכמ"ל.
⁵⁰ הערת העורך (י"ב): לפי הפשט הגלות היא התוצאה שלא עשינו רצון אבינו שבשמים, אך רבינו גרשום אומר "לפי שאתם בגלות ואי אתם יכולים לקיים כל התורה" (י, א רבינו גרשום ד"ה ועכשיו אי אתם עושין רצונו של מקום), כלומר שהגלות היא הסיבה שאיננו יכולים לעשות רצון אבינו שבשמים.
מה מביא את רבינו גרשום לבאר שלא כפשט לכאורה? לענ"ד רבינו גרשום סובר שדווקא זהו הפשט שכן טורנוסרופוס אומר ש"עכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום" כלומר כוונתו למציאות הקיימת בהווה. מובן שגם ההבנה הפשוטה (תוצאה ולא סיבה) מסתדרת עם פשט זה, שכן מכך שהגלות טרם הסתיימה סימן שסיבתה עדיין קיימת.
⁵¹ טורנוסרופוס טוען שהנתינה לעניים חותרת כנגד רצון ד' אך ר' עקיבא מתנגד לכך, שכן לדעתו אין הנתינה לעניים מבטלת את העונש של ד' – אדרבה קבלת צדקה היא חלק מהעונש (שהרי רוצה האדם להיות מהנותנים ולא מהמקבלים).
⁵² הערת העורך (י"ב): בשנת תשע"ב העיר הרב וינר שבשיעור הכללי האחרון (שהתקיים יום לפני כן – ג כסלו תשע"ב) עסק הרב ויצמן באופן כללי בקשר שבין צדקה ובין הרחבת מושג השותפות.