דרכי לימוד – מוסיף והולך או פוחת והולך מחלוקת בית שמאי ובית הלל

נעיין בשיעור במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי הדלקת נרות החנוכה האם ההידור הוא להיות מוסיף והולך בנרות או פוחת והולך:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין.

ישנם שני צדדים להעמיד את מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
1. בית שמאי – ימים נכנסין, בית הלל – ימים יוצאים
2. בית שמאי – כנגד פרי חג הסוכות שכל יום מתמעטין והולכים, בית הלל – מעלין בקודש ואין מורידין
יש לשאול כמה שאלות על מהלך הגמרא:
– האם יש נפקא מינה בין שני הטעמים שמביאים האמוראים לכל שיטה?
– האם המחלוקת קשורה למחלוקות בית שמאי ובית הלל בגישתם הכללית?
– מדוע מביאה הגמרא את הסיפור לגבי שני הזקנים מצידון?
נראה שכאשר מובאת מחלוקת מעין זו בדברי הגמרא ראוי לנסות לחפש נפקא מינה בין הטעמים ונעשה זאת בעיון בפוסקים ובמפרשים על הסוגייה:

תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב
והמהדרין מן המהדרין – נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית

.
תוספות מסבירים כי בסוגייה ישנה נקודה יסודית שמתבארת – האם המהדרין מן המהדרין "יושבים על גבי" שיטת המהדרין או שמא שיטת המהדרין מן המהדרין משקפת הידור על גבי התקנה הראשונית של נר איש וביתו.
כלומר האם מדליקים כל אחד מבני הבית חנוכיה עם כמות נרות עולה/יורדת או שרק אב המשפחה מדליק חנוכייה עם כמות נרות עולה/יורדת.
אך יותר מכך בדברי התוספות מובן שהטעם הראשון מצדד בשיטה השנייה – המהדרין מן המהדרין מדליקים רק חנוכייה אחת כדי שיהיה היכר לכמות הימים.
ומכאן גם מובן מה משמעות הבאת הסיפור על שני הזקנים בצידון – הגמרא פוסקת כטעם השני, וכך גם מובן מפני שהרי"ף הביא את הסיפור בחיבורו והרי הרי"ף מביא רק דברים שנפסקו הלכה למעשה ולא מביא אגדות סתם כך:

רי"ף מסכת שבת דף ט עמוד ב
א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו משום מעלין בקדש ולא מורידין:

אכן נראה שנפסק להלכה כשני הזקנים בצידון:

שולחן ערוך אורח חיים תרעא
כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה. ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק
הגה:וכן המנהג פשוט. ויזהרו לתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין

ביאור הגר"א על אורח חיים תרעא
ד ויש אומרים כן כתב הרמב״ם להלכה, ונראה שכן הוא דעת הרי״ף מדהביא מימרא דרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים כו׳ כנגד פרי החג כו׳ דמעלין בקודש ואין כו דלהאי טעמא לא חיישינן להיכרא דימים הנכנסין או היוצאים שכתב התוס' שם.וכן משמע בגמרא שם חד אמר כו׳ וחד אמר טעמא כו דנפקא מינא בכה״ג כנ״ל ומסקנא דב׳ זקנים כמ״ד דמעלין בקודש כו׳.

הגר"א מעיר כפי שהסברנו לעיל שכאשר הגמרא מביאה טעמים שונים יש בדבר נפקא מינה להלכה וכן לגבי הסיפור שבא להכריע בין הטעמים השונים המובאים בגמרא. ויוצא מדברי הגר"א שלא חששנו להיכר הימים כפי שהעיר בתוספות ולמסקנה כשיטת האשכנזים שכל אחד מבני הבית יכול להדליק ולהיות מוסיף והולך כדברי בית הלל שהלכה כמותם.
עוד יש לברר את השאלה האחרונה – היחס בין המחלוקת בסוגייה דידן לכלל מחלוקות בית שמאי ובית הלל:
* לפי בית הלל אנחנו מסתכלים על ה"בפועל", על המימוש – כמה ימים כבר עברו עלינו
* לפי בית שמאי אנחנו מסתכלים על ה"בכוח" על הפוטנציאל – כמה ימים עוד נותרו שבהם הופיע הנס
וכן כתב הרב זווין בספרו המועדים בהלכה:

המועדים בהלכה חנוכה פרק ראשון – מאי חנוכה
יש להסביר עם זה את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל: "פוחת והולך", או "מוסיף והולך". בעצם כבר היה בלילה הראשון שמן של נס על כל ח' הימים, שהרי כבר נתעצם כחו פי שמונה, למחרתו לא היה להם שמן של הנס אלא כדי ז' ימים וכן בכל לילה ולילה היה השמן הולך וחסור "פוחת והולך". אלא שכל זה היה בכח ולא בפועל; בכחו של השמן לדלוק פי שמונה. בפועל, היה להיפך: ביום הראשון ראו הנס רק בלילה אחד ולמחרתו ראו עוד בלילה אחד וכן בכל לילה הוסיפו לראות הנס "מוסיף והולך". ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל. כותב הטורים הוכיח במקום אחר, שזו דרכם ושיטתם של בית שמאי ובית הלל בכמה מקומות בהלכה: בית שמאי מחשיבים את הדבר כפי מה שהוא בכח, ובית הלל מעריכים אותו מנקודת הוצאתו לפועל.

ולגבי הטעם השני של המחלוקת פרי החג או מעלין בקודש – בית הלל נתנו יותר אמון ומשמעות ביכולת האדם לעלות ולטפס דבר שמתבטא במחלוקת מתחום הקורבנות ונשתמש בו בהשאלה – האם סומכים או לא סומכים?
בית שמאי תופסים שאנחנו אט אט מתרחקים מהר סיני ומהמקור – דבר זה מעלה קשיים רבים ישנה התמודדות אך באופן כללי התהליך הולך ויורד.
בית הלל תופסים שאנחנו הולכים ומתעלים לעבר הגאולה, אע"פ שישנן ירידות, כללות הדור הולכת ומתעלה.
ניתן לומר שבית שמאי ובית הלל נחלקו עקרונית ועיקר מחלוקתם היא כיצד לפנות לאדם וכיצד לבסס את התורה עם תקנות וגזרות שיעזרו לאדם לממש את יכולתו להתעלות. נק' מחלוקת זו מתבטאת במחלוקות רבות של בית שמאי ובית הלל.
ונסיים בדברי הזוהר שמגדיר את מחלוקות הלל ושמאי על פי שורש נשמתם:

זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רמה עמוד א
אמר ר"מ הלל ושמאי דאתון חד מסטרא דרחמי וחד מסטרא דדינא דאינון חסד וגבורה

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *