לא תסור מצוות דרבנן
השיעור יעסוק אגב חנוכה בסמכותם של בית הדין ובשאלה עד היכן מגיע כוחם ובמה הוא תלוי.
ראשית נפתח בדברי הרמב"ם בפתיחה להלכות ממרים ונראה את הגדרת הרמב"ם לבית הדין וסמכויותיו:
רמב"ם הלכות ממרים פרק א
הלכה א – בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
הלכה ב – כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
הרמב"ם מחלק את התורה ל3 חלקים, ננסה בכל חלק לעמוד על הנקודה המיוחדת של בית הדין ותפקידו בחלק זה של התורה:
"על פי התורה אשר יורוך" – סייג לתורה, הגזרות והתקנות והמנהגות – חלק זה מדגיש את סמכותו של בית הדין אשר ביכולתם להורות הוראות לציבור ולגזור עליו גזרות
"ועל המשפט אשר יאמרו לך" – דברים שנלמדו באחת מי"ג מידות – חלק זה מדגיש את חכמתם של בית הדין שהיה קיבוץ של כל חכמי ישראל.
"מכל הדבר אשר יגידו לך" – ידיעות שעברו במסורת הדורות – חלק זה מדגיש כמובן את המסורת בעם ישראל שבית הדין שנקראו גם "מעתיקי השמועה" צריכים להעבירו.
לאחר שראינו את ההגדרה הראשונית של תפקידי בית הדין וסמכויותיו ננסה לעמוד על השאלה עד היכן סמוכת חכמים מגיעה, נראה זאת על ידי העיסוק בשאלה מה היכולת של בית הדין לבטל דבריו של בית דין אחר.
הגמרא במסכת עבודה זרה דנה כיצד ר' יהודה הנשיא הצליח להתיר תקנה של תלמידי שמאי והלל:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו – אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו! אמר רב משרשיא: מה טעם? הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא? במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אי איכא גוי כולו – אין, אי לא – לא.
מהגמרא יוצאים כמה עקרונות:
אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול בית הדין השני מהראשון בחכמה ובמניין.
אין בית הדין יכול לבטל את תקנות תלמידי שמאי והלל בנוגע לאותם שמונה עשרה דברים.
אך גם ישנן כמה שאלות שמתעוררות בלימוד הגמרא כגון: מה הכוח של עם ישראל לעומת תקנת בית הדין? מדוע ישנה שאלה אם פשט איסורו ברוב ישראל או לא? הרי אם בית הדין תיקן מדוע תשתנה המחויבות לתקנה לפי מדרגת הקיום של העם?
לפני שנענה על השאלות הללו, ננסה לפשר בין שני הכללים בשאלה מה היחס ביניהם וכן על השאלה האם שמונה עשרה דבר הם בניין אב לסוג מסוים של תקנות או שהם דין ייחודי וספציפי?
ונענה באמצעות דברי הרמב"ם:
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
הלכה ב – בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
הלכה ג – במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
הרמב"ם קובע שהכלל הראשון – אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן וכו' כלל זה תלוי, כפי שנאמר בו, בסמכות בית הדין ולכן בית דין גדול בחכמה ובמניין יכול לבטלו.
אבל, גזרות שנעשו כסייג למצווה קיימת – הסייג שמתקבל בעם הופך לחלק אינטגרלי וכלול במצווה ועל כן לא ניתן לבטלו כלל אפילו אם בית הדין היו גדולים בחכמה ובמניין. כך הרמב"ם מבין מהגמרא בעבודה זרה ובכך הוא גם עונה לשאלה השנייה ששאלנו ומסביר ששמונה עשרה דבר הם בניין אב1 ולמעשה כוללים את כל הסייגים שמתוקנים לגבי מצוות.
ומתי בית הדין כן יכול לבטל את דברי בית הדין הקודם אפילו אם לא גדול ממנו?
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
תקנה שנתקנה רק על פי חכמת בית הדין ולא על פי סמכותם בלימוד בי"ג מידות יכול להתבטל על פי בית דין אחר.
קבלת האומה
כעת ניתן לחזור ולענות מה היחס בין תקנות בית הדין לבין מנהג האומה, דבר שתלוי בסמכות בית הדין והייתה אודותיו קבלה של האומה, המצווה או התקנה פשטה בכל ישראל – לא ניתן לבטלו וחייבים לקבלו.
סוף מנין המצוות לרמב"ם
אלו הם שש מאות ושלש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה היא תורה שבעל פה שקבלו בית דין מפי בית דין: ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותענית תשעה באב וידים ועירובין. ויש לכל מצוה מאלו פירושין ודקדוקין. והכל יתבאר בחבור זה: כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנ' לא תסור מכל הדבר וכו', ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות: אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה: אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראנו אליו. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה:
הרמב"ם משנה את המקור – בסוף מניין מהצוות מציין הרמב"ם את לאו דלא תסור לעומת הלכות ממרים שם ציטט הרמב"ם את הפסוק "על פי התורה אשר יורוך".
ונראה שהנקודה שגורמת להבדל היא שתקנת בית הדין עצמה מחייבת אבל עם תנאי, התקנה צריכה לפשוט בכל ישראל.
כאשר בית דין מתקן או גוזר – יש חיוב של מצווה עשה לשמוע לדבריהם, מכוח סמכות בית הדין לקבוע הוראות – "על פי התורה אשר יורוך".
ובזמן שפשטה התקנה חל גם לאו – "לא תסור", לא ניתן לעזוב את תקנת בית הדין שפשטה בכלל האומה.
ויש להסתפק מדוע ומהו מקורו הכוח הגדול שניתן בדברים אלו לקבלת האומה?
אע"פ ששאלה זו שאלה גדולה היא ניגע בה ונאמר בה מעט, סמכותם של בית הדין תלויה בעם ישראל. דבר זה מתבטא בין היתר בכך שהרמב"ם כותב שניתן לחדש את דין הסמיכה אם כלל החכמים יתאספו ויקבעו חכם אחד שמוסכם על כולם:
פירוש המשניות לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק א משנה ג
ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים, והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק"(ישעיה א, כו), וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל תומתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא.
אם כן המפתח לכל הדברים הוא קבלת האומה, וקבלת האומה היא זו שמקנה את התוקף לדברים הנאמרים. ואעפ"כ גם המנהגים תלויים בסמכותם של בית הדין כפי שהדגיש הרמב"ם שבתוקף בית הדין לקבוע – תקנות גזרות ומנהגים2.
1 בניגוד לשיטת תוספות בסוגיה במסכת עבודה זרה לו, א שם סברו תוספות שזה דין ייחודי בשמונה עשרה דבר:
תוספות מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א – וה"פ דשמעתין ור' יהודה נשיאה היכי אלים למישרי כו' והתנן אין בית דין כו' ועוד אפילו הוא גדול אינו יכול לבטל בי"ח דבר ולא הוצרך לפרש הטעם כי פשוט הוא ומשני האמר רב משרשיא מה טעם לפי שפשט ולפיכך ב"ד גדול נמי אינו יכול לבטל ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דאין גוזרין כו' ולפיכך הותר אף בב"ד קטן אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב"ד גדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואף על פי שפשט והילך הירושלמי דפרק קמא דשבת א"ר בון אמר רב יהודה בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח דבר אבל בי"ח דבר אפילו גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם פירוש ממה שנעצו חרב בבית המדרש.
2 יש לציין ולסייג את דברינו, מנהג שלא עבר את אישורם וקבלתם של בית הדין לא יכול להשתרש ולהקבע, כך מפורש הדבר במסכת סופרים: מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יד הלכה טז – שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת.