פרק ראשון – פשרה

שני דיונים עיקריים מרכיבים את סוגיית "פשרה". א. מהו היחס לפשרה באופן עקרוני, האם היא דרך חיובית או שלילית להכרעת הדין. ב. כיצד נעשית הפשרה¹.

בלימוד הסוגיא מתעוררות מספר שאלות.
א.

אמר רב אשי: שמע מינה פשרה אינה צריכה קנין. דאי סלקא דעתך צריכה קנין, למאן דאמר צריכה תלתא – למה לי, תסגי בתרי וליקני מיניה. והלכתא, פשרה צריכה קנין (ו' ע"א).

רב אשי מוכיח שפשרה אינה צריכה קנין, לדעת הסובר שפשרה בשלושה. למסקנת הסוגיא פשרה צריכה קנין, ומעירים הראשונים:

והלכתא פשרה צריכה קנין – ואפילו נעשית בשלשה (רש"י).
והלכתא פשרה צריכה קנין – והא דלא סגי בתרי משום דהוי כמו קנין בטעות דלא בקיאי בפשרה שפיר (תוס').

כיצד ניתן לומר שפשרה בשלושה צריכה קנין, והרי זה בניגוד למהלך הסוגיא²?
ב.

ביצוע בשלשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד.

מהי משמעות שינוי הלשון מדברי ר' מאיר לדברי חכמים?
ג.

רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה ופשרה בשנים ויפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן (ה' ע"ב).

לשונו של רשב"ג כפי שמובאת בגמרא חוזרת על עצמה. "הדין בשלושה" פירושו: "ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן". "פשרה בשנים" פירושו: "שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן". יש להבין מה חידש רשב"ג בחלק השני של דבריו.
מקור הברייתא הוא בתוספתא (פ"א ה"ד), ושם הלשון ברורה יותר:

רשב"ג אומר כשם שהדיין דן בשלשה כך פשרה בשלשה. יפה כח פשרה מכח הדין. כיצד, שנים שדנו יכולין לחזור בהן ושנים שפישרו אין יכולין לחזור בהן.

על פי גירסת התוספתא, אין כפילות בדברי רשב"ג. רשב"ג מחדש, שהן הדין והן הפשרה נעשים בשלושה – ובכל זאת יפה כח הפשרה, שכן שנים שפישרו אין יכולים לחזור בהם.
ד. לשון הרמב"ם בעניין זה זוקקת ביאור אף היא (הל' סנהדרין פכ"ב ה"ו):

יפה כח פשרה מכח הדין, ששני הדיוטות שדנו אין דיניהן דין ויש לבעלי דינין לחזור בהן, ואם עשו פשרה וקנו מידן אין יכולין לחזור בהן".

ה"כסף משנה" הקשה על הרמב"ם בשתים:

יפה כח הפשרה וכו'… ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין גם כן אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') "ביצוע בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים פשרה ביחיד", אמרינן "לימא תלתא תנאי בפשרה, דמר סבר בשלשה ומר סבר בשנים ומר סבר ביחיד, אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי, וכיון דגמ' מסיק דלרשב"ג נמי פשרה ביחיד סבירא ליה, למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב"ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב דברי רשב"ג סתם…

1. דברי הרמב"ם "יפה כח פשרה מכח דין" קשים, שהרי גם דין שעשו בו קנין אין יכולים לחזור בהם, אפילו כשאחד דן.
2. למסקנת הגמרא, מאן דאמר "פשרה בשנים" סובר שאפילו באחד ניתן לעשות פשרה, ואם כן, מדוע פוסק הרמב"ם שפשרה בשנים ולא באחד?

מצוה או איסור
המהר"ם שיף (ז' ע"א) מעיר:

פשרה אחד מן הפלוגתות דלמר מצוה ולמר אסור…

בדרך כלל הניגוד למצוה הוא רשות, והניגוד לאסור הוא מותר. כאן, מעיר המהר"ם שיף, המחלוקת היא קוטבית – למאן דאמר אחד מצוה, ולזולתו איסור.
זהו דבר שאיננו מצוי, ויש לעמוד על משמעותו. הכיצד יתכן שדבר שהאחד אוסר, יחשב כמצוה בעיני אחר?
נראה שמחלוקת זו מלמדת, שבכל אחד מצדדי המחלוקת יש חידוש. אין זה כשאר המחלוקות, שהאחד מחדש, והשני אינו מקבל את החידוש, ועל כן מה שאסר האחד – מתיר השני וכדומה. בענין פשרה לכל צד יש חידוש, ועל כן לאחד היא מצוה ולשני – איסור.

דין ופשרה – תורה וחיים
הגמרא (הוריות י"ג ע"ב) מספרת סיפור, העוסק במחלוקת שבין רשב"ג לר' מאיר, ובהמשך נראה כי הוא קשור בצורה מהותית למחלוקתם בענין הפשרה. הגמרא נראית תמוהה בקריאה ראשונית, וננסה לעמוד על משמעותה:

אמר רבי יוחנן: בימי רבן שמעון בן גמליאל נישנית משנה זו: רבן שמעון בן גמליאל נשיא, רבי מאיר חכם, רבי נתן אב בית דין. כי הוה רבן שמעון בן גמליאל התם הוו קיימי כולי עלמא מקמיה, כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו?! תקין הא מתניתא. ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם. למחר כי אתו חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא. אמרי: מאי האי. אמרו להו: הכי תקין רבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה ר' מאיר לרבי נתן: אנא חכם ואת אב בית דין, נתקין מילתא כי לדידן. מאי נעביד ליה, נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה, וכיון דלא גמר נימא ליה: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו. נעבריה, והוי אנא אב בית דין ואת נשיא. שמעינהו רבי יעקב בן קרשי, אמר: דלמא חס ושלום אתיא מלתא לידי כיסופא. אזל יתיב אחורי עיליתיה דרבן שמעון בן גמליאל פשט גרס ותנא גרס ותנא. אמר: מאי דקמא, דלמא חס ושלום איכא בי מדרשא מידי, יהב דעתיה וגרסה. למחר אמרו ליה: ניתי מר וניתני בעוקצין. פתח ואמר. בתר דאוקים אמר להו: אי לא גמירנא כסיפיתנן, פקיד ואפקינהו מבי מדרשא. הוו כתבי קושייתא בפתקא ושדו התם, דהוה מיפריק מיפריק, דלא הוו מיפריק כתבי פירוקי ושדו. אמר להו רבי יוסי: תורה מבחוץ ואנו מבפנים, אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: ניעיילינהו, מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לרבי מאיר אחרים ולר' נתן יש אומרים…
תרגום: כשהיה רשב"ג שם, היו עומדים כולם מפניו. כשהיו באים ר' מאיר ור' נתן, היו עומדים כולם מפניהם. אמר רשב"ג: לא צריכים לעשות היכר בין (הכבוד) שלי לשלהם?! תיקן משנה זו (כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם שבו, כשאב בית דין נכנס עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו, כשחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו). אותו יום לא היו ר' מאיר ור' נתן שם. למחר כשבאו, ראו שלא עמדו מפניהם כרגיל. אמרו: מה זה? אמרו להם: כך תיקן רשב"ג. אמר לו ר' מאיר לר' נתן: אני חכם ואתה אב בית דין, נתקן דבר בעבורנו. מה נעשה לו? נאמר לו: למד (מסכת) עוקצים, שאין לו (שאינו יודע אותה), וכיון שלא למד נאמר לו: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו (וכיון שאינו יכול ללמד את כל התורה) נעבירו (מתפקידו), ואהיה אני אב בית דין ואתה נשיא. שמעם ר' יעקב בן קרשי, אמר: שמא ח"ו יבוא הדבר לידי בושה. הלך וישב מאחורי עלייתו של רשב"ג, פירש, גרס ושנה, גרס ושנה (את מסכת עוקצין). אמר (רשב"ג): מהו לפני (מהו דבר זה)? שמא ח"ו יש בבית המדרש משהו, נתן דעתו וגרס (את מסכת עוקצין). למחר אמרו לו: יבוא מר וישנה בעוקצין. פתח ואמר. לאחר שסיים אמר להם: אם לא הייתי לומד – הייתם מביישים אותי. ציוה, והוציאום מבית המדרש. היו כותבים קושיות בפתק, ומטילים לשם. (קושיא) שהיתה מתורצת – מתורצת, ומה שלא היה מתורץ – כתבו תירוץ והטילו (לבית המדרש). אמר להם ר' יוסי: תורה מבחוץ ואנו מבפנים? אמר להם רשב"ג: נכניס אותם, אבל נקנוס אותם, שלא יאמרו שמועות בשמם. העלו לר' מאיר "אחרים", ולר' נתן "יש אומרים".

האם הכבוד המדומה היא העילה למחלוקת קשה זו? פשוט שאין לומר כך על גדולי התנאים. מהו, אפוא, שורש המחלוקת בין רשב"ג לבין ר' מאיר ור' נתן?
רשב"ג, הנשיא, ראה את עיקר ההנהגה של עם ישראל במוסד הנשיאות – בהנהגה המעשית, הבונה את חייו של עם ישראל. על כן דרש שיקומו מפניו בצורה מכובדת יותר, ויהיה ניכר כי בידיו האחריות על כלל ישראל, ומכוחה הסמכות להנהיג ולקבוע את צורת החיים.
ר' מאיר ור' נתן ראו בתורה את הכח המוביל. לא ההנהגה המעשית אלא ההנהגה התורנית היא הצועדת בראש. החכם הוא המנהיג , ולא הנשיא.
לדורות נשנתה המשנה כרשב"ג, אך בעת ההתרחשות היו אלה שתי תפיסות על צורת ההנהגה הראויה.

מהו עומק המחלוקת בענין ההנהגה?
נראה, שבדברי הרמב"ם בענין הפשרה יש נקודת מבט חשובה בענין זה. הרמב"ם מתאר את התנהלותו של הדיין המובחר (הקדמה למשנה, עמ' ?? במהד' קפאח):

…וינהג ברוב דיניו בדרך הפשרה, ואם יוכל הדיין לפשר בין היריבים תמיד ולא יפסוק דין כלל הרי זה משובח. ואם אי אפשר לפשר יפסוק את הדין. ולא יכביד, כלומר על ידי קביעת זמנים רחוקים לדיון. ויניח לבעל הדין להגן על עצמו אף אם יהיו דבריו ארוכים וטפשיים. ואם כפי טענותיהם וכפי מה שייראה לו אי אפשר לעשות כן אז יחליט ויפסוק הדין מיד, כמו שמצאנו חז"ל עושים שקושרים את הידים לאחור, ומלקים וכופים, ומפשיטים בגדים, וקורעין שטרות שנתקיימו עדיהם אם נראה להם בהם מה שמחייב לעשות כך, והרבה כאלה. ועל תקיפות כזו אומרים: 'יקוב הדין את ההר'. כללו של דבר צריך השופט להיות כרופא הבקי, כי הרופא הבקי כל זמן שהוא יכול ואפשר לו לרפות במיני מזון לא ירפא על ידי סמים, ואם יראה שהמחלה כבדה מכדי לרפותה במיני מזון אז מרפא בסמים קרובים למזונות כגון מיני משקאות ותערובות ריחניים מתוקים, ואם ראה שהחולי כבד יותר ושדברים אלו לא יתגברו עליו וירפאוהו ישתמש בסמים יותר חזקים ומשקה את החולה את ה"סקמוניה" וחלב הפקועות וה"צבר" וכיוצא בהן מהרפואות המרות הנגעלות. כך הדיין ישתדל לפשר, ואם לא יכול אז ישפוט בנחת וישפיל עצמו וידבר עם בעלי הדין דברים רכים, ואם לא יוכל מפני קשיות אחד היריבים הרוצה לנצח את חבירו שלא כדין אז יתגבר עליו ויכביד עולו כמו שאמרנו…

מהי המידה החשובה ביותר לדיין ולרופא על פי דברי הרמב"ם? ענוה!
אדם למד רפואה במשך שנים רבות, וכשבא אליו חולה, הוא נדרש לשכוח את כל שלמד, את כל התרופות והטיפולים, ולומר לחולה מה לאכול וממה להימנע. התרופות הן עדיפות שניה, והדרך היותר טובה היא על ידי בניה נכונה של החיים.
כך גם הדיין. למד שנים רבות תורה, וכשבאים אליו בעלי דין הוא מתעלם, כביכול, מן הידע הרב שצבר, ומפשר ביניהם. האם לשם כך למד שנים כה רבות?
נראה, שהגישה הרגילה איננה כפי שמציג הרמב"ם. הרי ניתן לומר: בכל שאלה שבאה לפני הדיין, עליו להופיע את התורה המתחדשת ממקרה זה. לימוד וגילוי התייחסותה של התורה למקרה זה מרבה תורה בעולם, וזהו תפקידו של הדיין.
אך הרמב"ם אינו אומר כך. "ואם יוכל הדיין לפשר בין היריבים תמיד ולא יפסוק דין כלל הרי זה משובח". בזרימת החיים, בדרך של פשרה, נפתרות הבעיות, שהרי גם החיים הם בריאה של הקב"ה, ועל כן בנייתם בדרך נכונה, על ידי פשרה, אף היא הופעת תורה. אין זו תורה חיצונית לחיים, אלא תורה המופיעה בתוך החיים.

נמצא, שפשרה היא הנהגת החיים, והדין הוא הנהגת התורה. זו המחלוקת בין רשב"ג לר' מאיר. על פי רשב"ג, הנהגת החיים – ההנהגה המעשית – היא עצמה תורה, ולא הופעת תורה "חיצונית" לחיים. ר' מאיר, לעומת זאת, רואה ערך עיקרי בהופעת התורה שמעל החיים על החיים.

נראה, אפוא, שזו המחלוקת בין האומר "מצוה לבצוע", שכן פשרה היא הדרך הרצויה לפתרון בעיות – מתוך החיים ובעזרתם³, לבין האומר "אסור לבצוע", שכן הפשרה איננה מאפשרת להופיע תורה, ועל כן בכל מצב צריך לשאוף להופעת הדין מלמעלה, ולא הפשרה.

כח הדין וכח הפשרה
הבאנו לעיל את דברי הכס"מ, שמהרמב"ם (הפוסק שפשרה בשנים) עולה, שלמסקנת הגמרא "תלתא תנאי בפשרה": לר' מאיר שלושה, לרשב"ג שנים ולחכמים אחד.
להבנת המחלוקת נעיין בדברי הרשב"א (שו"ת, ח"ב סי' שע"ב):

והוא הדין הוה מצי למימר 'ויפה כח הדין מכח הפשרה', ששלשה שדנו בלא קנין אין בעלי הדין יכולין לחזור בהן, ושלשה שעשו פשרה בלא קנין יכולין בעלי הדין לחזור בהם".

שני משפטים הפוכים יש, ושניהם נכונים: א. יפה כח הפשרה מכח הדין. ב. יפה כח הדין מכח הפשרה.
רשב"ג סובר ש"יפה כח הפשרה". אמנם גם המשפט ההפוך נכון, בתנאים מסויימים, אך רשב"ג רוצה להדגיש נקודה זו. המשפט שאומר רשב"ג נכון מצד עצמו. כח הפשרה יפה מכח הדין לא רק מצד שיש לפשרה כח רב יותר, אלא מצד שעשיית פשרה עדיפה על עשיית דין.
ר' מאיר, לעומתו, סובר שכח הדין יפה, והדין קודם לפשרה. לר' מאיר "אסור לבצוע", שכן יש עדיפות לעשיית דין. בשינוי הלשון בין ר' מאיר לחכמים נרמזת דעתם ביחס לפשרה. "ביצוע" היא מילה בעלת משמעות שלילית, ור' מאיר הסובר ש"אסור לבצוע" משתמש בה (עי' "יד רמה" בענין זה) כדי לומר שהפשרה איננה דרך רצויה בהכרעת הדין.

מספר הדיינים
מחלוקת רשב"ג ור' מאיר בענין ההנהגה (הוריות י"ג ע"ב, ראה לעיל), קשורה למחלוקתם בענין הפשרה. לר' מאיר יפה כח הדין – הנהגת התורה, ולרשב"ג יפה כח הפשרה – הנהגת החיים.

* פשרה בשלושה
ר' מאיר מבין שבית הדין הוא העושה את הפשרה⁴, כחלק מהופעת התורה. על כן פשרה בשלושה לדעת ר' מאיר. בשיעור קודם (ראה שיעור מס' 3) הזכרנו את דברי "הלכות קטנות", שבית דין מורכב מאחד המזכה, אחד המחייב, ואחד המכריע.
בירושלמי אמרו (פ"א ה"א):

אמר ר' מתנייה אף הפשרה צריכה הכרע הדעת.

אף פשרה נעשית על ידי הכרעה, ועל כן אף בית דין של פשרה בנוי בצורה דומה לבית דין רגיל, אלא שיש הבדל בצורת ההכרעה. בעשיית דין יש להכריע כאחד מן הצדדים – זכאי או חייב. בפשרה ההכרעה היא כשני הצדדים – לוקח מכל צד חלק מדבריו, ומרכיב משני הצדדים פשרה⁵. שמא על כן נקראת הפשרה "ביצוע" בדברי ר' מאיר, שכן "ביצוע" פירושו "חיתוך". המפשר חותך מדבריו של זה ומדבריו של זה, ומגיע לכלל מיצוע – וזו הפשרה.

* פשרה ביחיד
אף הסובר "פשרה ביחיד" רואה את הפשרה כהכרעה, אלא שזו הכרעה בדרך אחרת. זוהי הכרעה שאיננה נותנת אף לאחד מן הצדדים את רצונו. המכריע ביחיד מכריע לא כצד זה ולא כצד זה.
הבהרת הענין בספור חסידי. שאלו חסידים את ר' מנחם מנדל מקוצק: מדוע אתה כה קיצוני בהנהגתך, והרי הרמב"ם פוסק שיש להלך בדרך האמצע (הל' דעות פ"ב)?! ענה להם: חמורים הולכים באמצע, בני אדם הולכים בצדדים.
והסבירו החסידים, שאין סתירה בין דברי הרמב"ם לדברי הרבי מקוצק. שני סוגי 'אמצע' יש. יש אמצע הכולל בתוכו את שני הצדדים ומאחדם, וזהו האמצע בו מורה הרמב"ם ללכת. ויש אמצע הרחוק משני הצדדים, שאין בו לא מזה ולא מזה. זהו האמצע ממנו התרחק הרבי מקוצק.
פשרה בשלושה היא הליכה בדרך האמצע המאחדת את שני הצדדים, ופשרה ביחיד היא הליכה בדרך האמצע המתרחקת משני הצדדים, והיא נעשית על פי ראות עיניו של היחיד.

* פשרה בשנים
רשב"ג (לפי גירסת הבבלי ודלא כתוספתא) סובר שפשרה בשנים.
רשב"ג סובר שבשנים העושים פשרה יש גדר של בית דין, שהרי בית הדין הוא המפשר, כפי שראינו בדברי הרמב"ם.
בעשיית הדין אין שנים יכולים לדון, ובפשרה כן. מדוע? שהרי הסיבה שאין בית דין של שנים, "שאין בית דין שקול" כדי שתיתכן הכרעה במקרה של מחלוקת. אם יהיו שני דיינים ותתגלע ביניהם מחלוקת – לא יוכלו להכריע אלא אם כן יחזור בו אחד או שיתפשרו על דעה משותפת לשניהם. בדין אין לעשות כך, שהרי הדין צריך להיות דין אמת, ואל לו לדיין לשנות מדעתו כמלוא נימה.
בפשרה, לעומת זאת, ניתן לדון בשנים, שהרי אם תתגלע מחלוקת – יכריעו הדיינים בינם לבין עצמם בדרך של פשרה. כיון שבפשרה אין צורך בהכרעה אחת היוצאת מבית הדין כולו, וניתן להגיע להסכמה של כל בית הדין – אין צורך בשלושה וניתן להסתפק בשנים, שאף להם יש גדר של בית דין, בבחינה מסויימת⁶.
חידושו של רשב"ג שפשרה בשנים אינו רק בכך שאחד לא יכול לעשות פשרה, אלא בכך שלשנים יש גדר של בית דין לענין פשרה. על כן "ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן", שהרי יש לשנים אלה גדר של בית דין⁷.

הקנין
נראה, שחובת הקנין בפשרה קשורה למהות הפשרה.
הקנין מעביר את האחריות מן המפשרים אל בעלי הדין. כשבית דין דן על פי דין תורה – האחריות על ההכרעה לא מוטלת על בעלי הדין. הם רק מצייתים להכרעת בית הדין.
בענין זה שונה הפשרה בצורה מהותית מן הדין. כפי שראינו לעיל בדברי הרמב"ם (הקדמה למשנה), הפשרה היא כדברי הרופא, שאיננו נותן תרופה אלא מורה לחולה כיצד לחיות בצורה בריאה – מה לאכול ומה להימנע מלאכול. כך הפשרה – איננה מורה לצדדים כיצד לנהוג, על פי "הוראה מגבוה", אלא מדריכה אותם כיצד לחיות את חייהם בצורה נכונה.
הרופא הטוב מעביר לחולה את האחריות על בריאותו, והדיין הטוב – המפשר – מעביר לבעלי הדין את האחריות על חייהם התקינים.
התייחסות זו לפשרה באה לידי ביטוי בחובת הקנין. הקנין מגדיר את בעלי הדין כאחראים להכרעת הפשרה⁸.
נראה, שהצורה ההסטורית של הופעת הקנין בפשרה עליה עמדנו לעיל (הערה 2), מתאימה להבנה הפנימית של התהליך הקורה במעבר בין הדורות.
הרב קוק זצ"ל מבאר (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת של"ב):

כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו.

בפרטים ישנה ירידה. גדולי הדורות הולכים ויורדים. אולם, הכלל הולך ועולה⁹. הופעת התורה והקדושה עוברת מיחידי הדורות אל הכלל ההולך ומתעלה.
בדין הקנין בפשרה ניתן לראות ביטוי לתהליך זה. האחריות על הפשרה עוברת מבית הדין – המופיע תורה, אל בעלי הדין – אל הציבור. בדורות ראשונים כלל לא עלתה אפשרות של עשיית קנין בפשרה. בית הדין הוא האחראי על הפשרה באופן מלא. רב אשי מעלה אפשרות כזו, אך דוחה אותה, ובדורות מאוחרים יותר, נפסקה ההלכה של חובת קנין בכל פשרה¹⁰.

---

¹ נראה, שיש קשר בין שתי השאלות. היחס העקרוני לפשרה משפיע על מספר הדיינים, למשל, או על צורת ההכרעה בפשרה וכדומה. בהמשך נרחיב בענין זה.
² יש לציין, שבסוגיא זו בולטת ההשתלשלות של ההלכה במהלך הדורות. בדורות התנאים וראשוני האמוראים כלל לא הוזכרה האפשרות של קנין. רב אשי, מאחרוני האמוראים, מעלה זאת כאפשרות שהוא דוחה אותה. ומסקנת הגמרא: "הלכתא" – הליכות הדור בפועל – היא, שצריך קנין בפשרה (בסוגיא זו פשוט שסתמא דגמרא אינו רב אשי אלא מאוחר יותר, שהרי רב אשי סותר בצורה מפורשת את ההלכתא של סתמא דגמרא). בכל דור נוסף נדבך לקנין, עד שהתקבל כחלק מהותי מן הפשרה, וראה לקמן.
³ בחינת: "לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם" (אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ח, ומקורו לא ידוע).
⁴ כך עולה מדברי הרמב"ם (כ"ב, ו'): "בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח".
בתוספתא (פ"א ה"ד) מובא בדעת רשב"ג: "כשם שהדיין דן בשלושה כך פשרה בשלושה". הרי שבענין הדין מודגשת עשייתו על ידי הדיין, ובפשרה לא. נראה שר' מאיר היה אומר: 'כשם שהדיין דן בשלושה כך הדיין מפשר בשלושה', שהרי אף פשרה נעשית על ידי הדיינים בבית דין, ועל כן היא בשלושה.
⁵ הרי זה בחינת "הלכה כדברי המכריע" (עי' שבת מ' ע"א וברש"י ד"ה "הדר ביה ר' עקיבא"), שהלכה כמותו משום שבכל דבר שאומר הרי זה רבים כנגד יחיד. כך המכריע בפשרה מאחד את שתי הדעות של הדיינים החולקים, ובמה שאומר – הרי זה דעת רבים (אף שאין הולכים בפשרה על פי הרוב, עי' תוס' ו' ע"א ד"ה "ביצוע", המשל מ"הלכה כדברי המכריע" מבהיר את מבנה בית הדין בפשרה, ועי' לקמן בביאור דעת רשב"ג).
⁶ יש להוסיף לסברא זו את דברי התוס', שבפשרה אין הולכים אחר הרוב, ועל כן הכרעה בפשרה היא לעולם בדרך של הסכמה בין הדיינים. על כן אין צורך בשלושה וניתן להסתפק בבית דין שקול, שיכריע בדרך הפשרה וההסכמה בין הדיינים.
⁷ הקנין, לדעת האומרים "פשרה צריכה קנין", אינו חלק אינטגרלי מעשיית הפשרה, אלא תנאי. שנים או שלושה יכולים לעשות פשרה, והכרעתם הכרעה, אלא שיש תנאי – שיעשו על כך בעלי הדין קנין. חכמים, הסוברים "פשרה ביחיד", רואים את הקנין כחלק מהותי מן הפשרה, הנותן תוקף להכרעת המפשר.
⁸ התייחסות זו לפשרה מתאימה יותר לדעת רשב"ג וחכמים, ופחות לדעת ר' מאיר, הרואה גם בפשרה הופעה של תורה על ידי בית הדין.
⁹ ביטוי לכך ניתן לראות בכך שכיום אין גדר של תלמיד חכם, אך אין גם גדר של עם הארץ. הגדולים יורדים, אך הכלל מתעלה.
¹⁰ שמא יש לראות ביטוי לכך בהבדלי הלשון בגמרא. בדף ו' ע"ב מובא: "נגמר הדין – אי אתה רשאי לבצוע". הפניה היא אל הדיין, העושה את הפשרה. בסיום אותה ברייתא מובא: "…אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו". הפניה היא אל בעלי הדין העושים את הפשרה בעצמם.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *