נאמנות אדם על עצמו בקורבן

אגב העיסוק בר' חייא קמייתא, מגיעה הגמרא לפרוך את הקל וחומר מכיוון שיש חומרה בהודאת האדם שמחייב את עצמו קורבן שלא כמו עדים שאינם יכולים לחייב את האדם קורבן. הגמרא מעמידה שר' חייא סובר כמו ר' מאיר שעדים כן יכולים לחייב את האדם בקורבן:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב
מה לפיו – שכן מחייבו קרבן, תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן! – הא לא קשיא, רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר. דתנן: אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים. אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? – אמרו לו: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי – יפטר.

על מנת להעמיק בהתבוננות בסוגיה נראה את מקור הדברים בגמרא, הסוגיה במסכת כריתות דף יא -יב:

תלמוד בבלי מסכת כריתות יא עמוד ב
מתני'. אמרו לו אכלת חלב – מביא חטאת. עד אומר אכל ועד אומר לא אכל, אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל – מביא אשם תלוי. עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי – פטור. שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי – רבי מאיר מחייב. א"ר מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי – פטור… /גמרא/…
א"ר מאיר: קל וחומר כו'. איבעיא להו: מ"ט דרבנן? משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, או דלמא משום דאמרינן: מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי – פטור, כי אמר נמי לא אכלתי – מהימן ופטור? ומאי נפקא מינה? למיפשט מינה לטומאה, דאי אמרת: טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, ל"ש טומאה חדשה ול"ש טומאה ישנה, ואי אמרת: טעמיהון דרבנן משום דאמר מיגו היא, פטרי ליה רבנן מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב, מ"ט? טומאה ישנה מיגו דאי בעי אמר טבלתי – פטור, כי אמר נמי לא נטמאתי – פטור, דאיכא למימר: מאי לא נטמאתי דקאמר? לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, אבל טומאה חדשה מחייב, מ"ט? דכי אמר נמי טבלתי – מחייב, דאמרו ליה עדים השתא נטמאת.

לאחר ראיית הסוגיות יש להקשות כמה שאלות:
לכאורה קשה על הגמרא, הרי במשנה כמעט ומפורש לחלוטין שיש פה מיגו "אם ירצה לומר מזיד הייתי" הייתה לאדם טענה טובה יותר שיכל לטעון, אז מה המקום לספק מה הטעם של המשנה?
עוד קשה קצת על לשון הגמרא "יותר ממאה איש" לעומת הלשון שראינו בסוגיה בבבא מציעא "כמאה עדים", האם ומה משמעות השינוי בהגדרת נאמנות האדם ביחס לתחומים השונים?
וכן קשה על הגמרא בבבא מציעא מה המקום להעמיד את שיטת ר' חייא לפי ר' מאיר שאין הלכה כמותו והרי יש דחיקות מסוימת באוקימתא כזו?

כדאי לנסות לענות על השאלות נקדים את היסוד בכללי לימוד בתורת ארץ ישראל – משנת תנאים.
עלינו להבין אלו דברים עמדו לפני האמוראים כאשר אמרו את דבריהם, להרחיב את היריעה ובכך נוכל להעמיק בהבנת הגמרא, אכן בספרא דברי המשנה מפורטים יותר וניתן לראות בהם פרטים נוספים:

ספרא ויקרא – דבורא דחובה פרשה ה תחילת פרק ז אות א – ה
(א) הודע לו ולא שאמרו לו אחרים אין לי אלא שאמרה לו שפחה מניין אפילו אמרה לו אשה, אוציא את שאמרה לו אשה שאין אשה כשירה לעדות מניין אפילו אמרו לו קרובים, אוציא את שאמרו לו קרובים שאין כשירים להעיד בו מניין אפילו אמר לו עד אחד אוציא את שאמר לו עד אחד שאין מחייבו אלא שבועה מניין אפילו אמרו לו שנים תלמוד לומר הודע לו ולא שיודיעוהו אחרים.
(ב) יכול אעפ"י שאינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו והביא, אביא את שאמרו לו שנים שכן מחייבים אותו מיתה מניין אפילו אמר לו עד אחד אביא את שאמר לו עד אחד שכן מחייבו שבועה, מניין אפילו אמרו לו שנים קרובים אביא את שאמרו לו קרובים שכן כשרים להעיד במקום אחר, מניין אפילו אמרה לו אשה אפילו אמרה לו שפחה ת"ל או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו.
(ג) אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמר לו רבי יהודה היאך אומרים לו עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי אמר ר' שמעון אם אמר מזיד אני פטור.
(ד) רבי מאיר אומר אם אמר מתחילה מזיד אני שומעים לו, אבל אם היה דן עמהם כל היום ולבסוף אמר מזיד אני אין שומעים לו.

הספרא מסביר באריכות על הפסוק "או הודע אליו" שרק ידיעת האדם מחייבתו בקורבן ואין מי שיכול לחייב בהבאת קורבן אם האדם מכחישו – מפסולי העדות עד שני עדים כשרים. אך אם האדם אינו מכחיש אפילו פסולי העדות שאינם נאמנים במקום אחר כמו שפחה, יכולים לחייבו קורבן.
על גבי דין זה חולק ר' מאיר – אם שני עדים כשרים הודיעו בפני בית הדין, הרי הדבר מתקבל אפילו בניגוד לדעתו של בעל הדין.
ר' יהודה ור' שמעון חלקו על ר' מאיר:
לפי ר' יהודה – הרי בשביל להביא קורבן צריך וידוי, האדם שלא התוודה לא יעזור שהעדים יעידו בו, הקורבן אינו קורבן בלי רצונו והווידוי שלו.
לפי ר' שמעון – יש במקרה שלנו שינוי מעדים רגילים, שהרי אצלנו יש לאדם יכולת עקרונית להיפטר מהקורבן, אנו זקוקים לדבר על מנת לחייבו, ומכיוון שכך אין העדים כשלעצמם יכולים לחייב את האדם בקורבן.

יש להבין, במה נחלקו שלושת התנאים הללו? ובהבנתם נראה שיתבארו לנו גם הגמרות בהן הסתפקנו.

סמכותם של העדים מכוח התורה
הרמב"ם במקום אחר בהלכות יסודות התורה אומר דבר שעשוי לדייק את ההבנה במחלוקת התנאים:

הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ב
נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו, אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

הרמב"ם מסביר כי אין מאמינים לנביא על פי האותות, אלא מכיוון שהתורה ציוותה להאמין לנביא אם יעשה אותות, כלומר אין נאמנות הנביא נובעת מפני עצמו אלא מפני שכך צוותה התורה. הרמב"ם מרחיב את דבריו גם לגבי שני עדים, אין אנו מאמינים לעדים מפני שאנו סבורים מעבר לכל ספק שדבריהם נכונים ואינם משקרים כלל ושניהם אומרים את האמת לאמיתה. אלא אנו מאמינים לדברי העדים מפני שהתורה חידשה וחייבה אותנו להאמין לשני העדים.
האם יכול להיות שהעדים משקרים? כן, שהרי ישנו דין של הכחשה והזמה לעדים.
כן יש הגיון באמונה בשני העדים ודבריהם, הם עוברים חקירות שונות ודבריהם מאומתים, אך שוב כאמור – אין זה מקור סמכותם, התורה היא מקור סמכותם.

שורש המחלוקת על ר' מאיר בכריתות – סימן או סיבה
מכאן נחזור לשאלתנו, על פי ר' יהודה – בית הדין דן כאשר יש דין שהתורה צוותה אותו לדון, הבאת קורבן תלויה ברצונו של האדם, את חזרתו בתשובה ואת הווידוי שלו – ממילא חייב את רצונו של האדם ור' יהודה מחדש לר' מאיר, אין פה דין של עדים! הכל תלוי ברצונו של העדים, העדים רק יכולים לגלות לאדם עובדה מסוימת בתנאי שאינו מכחישם, אך אין הם נאמנים והתורה לא נתנה להם סמכות לומר לאדם שחטא ואכל חלב כאשר האדם מכחיש אותם.
ר' שמעון חולק על ר' יהודה – לפי שיטתו יש כאן דין עדות, אלא שאין זו עדות גמורה בלי ששמענו את דברי האדם, וכאשר שומעים את האדם שומעים לו עד הסוף בכל דבריו. המיגו פה לא במקום עדים מפני שהעדים עדיין לא סיימו את עדותם בלי דבריו¹.

ר' מאיר מסכים לדברי ר' שמעון כאשר האדם אמר את זה לכתחילה, אך אם דנו עם האדם כל היום ורק לבסוף נזכר במיגו, נזכר בטענה נוספת – אין שומעין לו.

ספרא ויקרא – דבורא דחובה פרשה ה פרק ז
(ג) אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמר לו רבי יהודה היאך אומרים לו עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי אמר ר' שמעון אם אמר מזיד אני פטור.

כעת ניתן להבין את שאלת הגמרא בכריתות, הגמרא שואלת מהו הטעם במשנה, ממילא מובן כעת שהשאלה היא האם הטעם במשנה הוא לשיטת ר' יהודה או לשיטת ר' שמעון? האם הטעם הוא לפי ר' יהודה שיש כן סימן שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אין כלל עדים כי אם אנשים שהרי לר' יהודה אין כאן דין עדות.
אך לר' שמעון יש כאן סיבה להאמין לאדם שכן יש לו בדבריו וביכולתו לטעון טענה טובה יותר.

בחקירה הלמדנית סימן או סיבה עוזר לנו להבין מה מוקד הדיון, האם הוא מהותי או צדדי, האם האדם לא מביא קורבן מפני הסימן, דהיינו מפני היסוד המהותי שהאדם נאמן על עצמו או מפני הסיבה, המחלוקת הנקודתית בדין הבאת הקורבן אם יש לאדם מיגו או לא ומתי יכול לטעון אותו.

יישוב השאלות
כך גם ניתן לחזור ולברר בגמרא בבבא מציעא – בשיטת ר' יהודה ראינו כי יש תחומים בהם פיו של האדם חזק יותר מכל הכלים המשפטיים וביניהם גם עדים. לכן בציטוט של רש"י בגמרא בהסבר פיו מחייבו קורבן נראה שאפשר לשייך אותו יותר לדברי ר' יהודה:

רש"י מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב
פיו מחייבו קרבן – דכתיב והתודה אשר חטא והביא (ויקרא ה).

הבאת הקורבן מתחילה מפני הווידוי, מפני כוחו של האדם ולכאורה היה ברור שעדים לא מחייבים קורבן והדבר תלוי רק בפיו של העדים.
אך כאשר מצטטים את המשנה מתוודעים גם לשיטת ר' שמעון, כך אנו מבינים בניגוד להבנה הראשונית שיש כאן דיני עדות, המחלוקת היא "רק" האם אומרים מיגו או לא, אך שני הצדדים במחלוקת² מסכימים שיש מקום עקרוני לדיני עדות ואין בפיו כוח מוחלט שחזק יותר מהעדים. העמדה כר' מאיר מדגישה את חוזק העדים לחייב בקורבן אך היא קיימת עקרונית גם לשיטת ר' שמעון.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *