דרכי לימוד – ראיה קונה?

נתבונן היום בסוגיה הפותחת של המסכת הדנה בשאלה האם ראיה קונה:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א
אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא: מאי מצאתיה – ראיתיה, אף על גב דלא אתאי לידיה – בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי – דבראיה לא קני. – ומי מצית אמרת מאי מצאתיה – ראיתיה? והא אמר רבנאי: ומצאתה – דאתאי לידיה משמע! – אין, ומצאתה דקרא – דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא – לישנא דעלמא נקט, ומדחזי ליה אמר: אנא אשכחית, ואף על גב דלא אתאי לידיה, בראיה בעלמא קני, תני כולה שלי – דבראיה בעלמא לא קני לה. – וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה! – אי תני כולה שלי הוה אמינא: בעלמא דקתני מצאתיה – בראיה בעלמא קני, תנא אני מצאתיה והדר תנא כולה שלי – דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני.

תוספות בשני מקומות על גבי הגמרא דן במשמעות דברי הגמרא:

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א
בראיה בעלמא קנה – אף על גב דקתני במתני' (לקמן דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו.

בהתחלה על גבי ההוה אמינא של הגמרא כותב תוספות שהיה לכאורה לגמרא להקשות מדף ט ותוספות מתרץ מדוע אכן לא הקשו ושיש לחלק בין התכוון לקנות בראייה לבין התכוון וגילה דעתו שלא רצה לקנות עד שיגיע לידו.
האם ישנו כלל שאפשר ללמוד מדברי תוספות?
דברי תוספות בנויים על כך שכוונה הפוכה¹ מבטלת את המעשה כפי שראינו בתוספות במסכת שבת בשיעורים על חנוכה:

תוספות מסכת שבת דף כג עמוד א
מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליק מיבעי ליה – וא"ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו וי"ל דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש"ו דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה ריב"א.

כמו שהכוונה להדליק נר שבת מבטלת את היכולת של הנר להיות נר חנוכה, כך גם אצלנו כאשר האדם מתכוון לא לקנות הוא אכן לא קונה עד שיתקיים רצונו – יש כוונה הפוכה, כוונה לא לקנות בראייה.

הבטה וראייה – בשיטות רש"י ותוספות
בהמשך תוספות דן על פי מסקנת הגמרא:

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א
דבראיה בעלמא לא קני – והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן.

תוספות מקשה והרי הבטה בהפקר קונה, מדוע אם כן לגבי ראייה אנו אומרים שלא קונה ולגבי הבטה נאמר שכן?
הנחלת דוד הקשה על דברי תוספות:

נחלת דוד מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א
שם תוס' ד"ה דבראיה. והא דאמרינן בהבית והעליה דהבטה בהפקר קונה היינו שעשה מעשה כל דהו כו'. ודבריהם דחוקים מאוד דמעשה מאן דכר שמיה התם, אבל באמת לא קשה מידי לפי מה שכתב רש"י שם (קיח, א) ד"ה אתה אומר, דס"ל הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר ודעתו לכך עיין שם, הרי שמפרש הבטה שמביט עליו לשומרו, וכן כתב שם לעיל מיניה בד"ה כאן בהגבהה כו' וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור כו', וס"ל לרש"י דדווקא היכא שהוא שומרו ע"י הבטתו אז קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא, משא"כ ראיה בעלמא לא קני כלל, וזהו שדקדק הגמ' למימר בראיה בעלמא ולא קאמר בראיה כו'. וגם באמת בשורש הלשון המה שני דברים נפרדים וגם בלע"ז לועזין לראיה (גיזעהן) ולהבטה (אכטונג געבין²), והיינו כמ"ש רש"י שמביט עליו לשומרו וזהו פשוט וברור.

אחר שמקשה הנחלת דוד כותב על דברי תוספות כותב ליישב את הסתירה בין הגמרות להבדיל בין ראיה 'בעלמא' לבין הבטה. כשהגמרא מדגישה ראייה 'בעלמא' משמע שזו ראייה לא משמעותית נקלע החפץ לשדה הראייה של האדם, אך הבטה היא התמקדות גדולה יותר בדבר וזה מה שמבדיל בין הבטה לבין ראיה, מחשבתו וריכוזו של האדם כשומר.
הנחלת דוד מתרץ על פי הבנתו של רש"י³, יש להסתפק האם יש מחלוקת מהותית בין רש"י לתוספות בפירושיהם?
ניתן להגדיר את ההבדל בין רש"י לתוספות כך:

– לפי תוספות הראייה קונה וישנו תנאי שיהיה מעשה כלשהו.
– לפי רש"י השמירה קונה וישנו תנאי שתהיה ראייה⁴.

באמת לפי רש"י אין הבדל בצורה הנגלית לחוץ בין השומר שקונה לבין סתם אדם שמביט, אך הפער ביניהם הוא מהותי.
האדם שמקבל כסף על שמירתו, הופך הדבר לטורח, הוא מסתכל על החפץ במטרה לשומרו ולא הסתכלות סתמית.

מתוך הדברים נתבונן בסוגיית הבטה בהפקר קונה:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א
דתנא קמא סבר: הבטה בהפקר קני, ואי יהיבי ליה אגרא – אין, ואי לא – לא. ורבי יוסי סבר: הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי – השתא הוא דקא זכי ביה. ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו אין עומר ושתי לחם באין משל צבור. אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני, והכא – חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. רבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו, דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה – אין עומר ושתי לחם באין משל צבור. איכא דאמרי, רבא אמר: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי. דתנא קמא סבר: דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו. ורבי יוסי סבר: לא תקינו ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו.

מה שורש המחלוקת ובמה יש לחקור האם הבטה בהפקר קונה או לא?
יש לדון בדין ההפקר – האם שייך לכולם או לא שייך לאף אחד.
אם לא שייך לאף אחד כדי לקנות מההפקר צריך מעשה קניין, אך אם ההפקר שייך לכולם על האדם לבדל ולהוציא את החפץ מבעלות הכלל אין צורך בקניין אלא רק בברירה, צריך לברר שהחפץ שייך רק לי ולא לכל שאר האנשים.
ויש להציע שיש מקום לחלק בין מציאה לבין הפקר, על פי דברי הרב קוק באגרות הראי"ה:

אגרות ראי"ה א' , אגרת פ"ט, עמ' צ"ט
והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש.

ונראה במסקנת הדברים שהמציאה שייכת לכלל "כח השיתוף גובר על כוח הייחוד" וצריך רק בירור מי מהכלל שייכת לו המציאה יותר מהשאר והוא מבטל את רשותם על המציאה ואילו בהפקר צריך מעשה קניין ממש.
דוגמה להבדל אם אומרים שהפקר שייך לכולם או לא שייך לאף אחד ניתן למצוא במחלוקת לגבי אדם שהפקיר את כל שדהו אבל רק לעניים – האם השדה אכן מועבר ל"רשות" העניים או שאין ביכולת האדם להפקיר רק לקבוצה מסוימת מפני שההפקר שייך לכלל:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב
בית שמאי אומרים: הפקר לעניים – הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *