יום ירושלים- יום של כלל ישראל
7בפתחו של יום ירושלים יש מקום לדון בנושא חשוב ומרכזי – כלל ישראל.
בדורנו, הדור הפוסט-מודרני, זהו נושא שאיננו מובן מאליו. גם בעולם התורה מתחזקת התפיסה הפרטית. יש הרואים בחסידות תורה של עבודת ה' הפרטית.
בעולם הכללי הדברים מודגשים יותר. התפיסה השלטת היא תפיסה אינדיבידואליסטית, בה חי כל אדם את חייו לעצמו. האידיאלים איבדו את מקומם,עד שיש הרואים בעצם קיומם של אידיאלים שאדם כפוף אליהם דבר שלילי. התחושה היא שאידיאלים זה פָּאסֶה.
אולם, יש ערך חשוב לעסוק בנושא זה, ובמיוחד ביום ירושלים.
הכלל הוא ערך מרכזי בתורה. ניתן לומר, שזהו מרכז החידוש של הרב קוק זצ"ל, שראה בו ערך גדול בתחילת התקופה של חזרת עם ישראל לארצו. מה שבחוץ לארץ מופיע בצורה פרטית, מתעלה בארץ ישראל למדרגה כללית.
תורת ארץ ישראל, שאנו מרבים לעסוק בה, קשורה אף היא למושג הכלל. ראיית הכללים שבתורה, ובכלל – מבט כללי על העולם.
נעמוד על ענין הכלל, לאור דבריו של הרמח"ל במסילת ישרים. ראשיתו של הספר נראה כעוסק בעבודת הפרט, אך במידת החסידות והלאה מתגלה ערכו הכללי של הספר.
כך כותב הרמח"ל בפרק י"ט, "בביאור חלקי החסידות":
אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה… ודבר זה בארוהו בתנא דבי אליהו זכור לטוב (רבה פרק ד), אמרו, "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה, ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים, ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב, ולכנוס גליות, זוכה לרוח הקדש בדבריו" וכו'. נמצאת למד, שזאת היא הכונה המעלה, שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקדוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. ועל זה אמרו (זוהר משפטים), "איזהו חסיד? – המתחסד עם קונו".
והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד שזה גורם מעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה, לפי שבה יהיה עלוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שאמר התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה, "ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולתן של ישראל והשבת כבוד שמים לעלוי".
כדי לזכות לרוח הקודש, יש להתאנח ולשאוף לכבודו של הקב"ה ושל ישראל, לבנין בית המקדש וירושלים.
בהמשך מביא הרמח"ל שאלה שיכולה להתעורר בעקבות דברים אלה, ותשובתו נראית תמוהה במבט ראשון, אך יש בה עומק גדול:
ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני ספון שאתפלל על ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין לח), "לפיכך נברא אדם יחידי – כדי שכל אחד יאמר, בשבילי נברא העולם", וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה.
יכול אדם לחשוב שאינו ראוי להתפלל על ירושלים ועל הגאולה. כנגד מחשבה זו מביא רמח"ל את דברי חז"ל "בשבילי נברא העולם". הכיצד אמירה זו היא תשובה לשאלה ששאל רמח"ל?
בצורה פשוטה אנו מבינים כי האמירה "בשבילי נברא העולם" נוסעת מתפיסה פרטית. זו אמירה המלמדת שכל אדם הוא עולם מלא, יש לו חשיבות, ועל כן הוא דואג למימוש אישיותו, יכולותיו וכשרונותיו, מבחינה חומרית ואף רוחנית.
אולם הרמח"ל משתמש באמירה זו בצורה הפוכה. "בשבילי נברא העולם" פירושו: "אני חשוב עד כדי כך שאני ראוי להתפלל על ירושלים, על כבודו של הקב"ה, ועל גאולתם של ישראל". כל אחד ואחד הוא כה חשוב, עד שהוא חלק מהכלל, ועבודתו חשובה בתוך כלל ישראל. אל יראה אדם את עצמו רק כפרט, אלא יבין שיש למעשיו השלכה והשפעה על כלל ישראל.
דברים אלו מדגישים את הבנת חשיבותו של הכלל. בצורה אידיאלית, יש לפרט מקום ותפקיד רק בתוך הכלל וכחלק מן הכלל. המימוש האישי הגדול ביותר הוא כאשר האדם מבטל את עצמו לכלל ישראל, כאשר הוא רואה עצמו שותף למימוש האידיאלים של הכלל.
לקראת יום ירושלים ולקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, יש חשיבות בחיזוק הערכים הכלליים.
שבועות הוא החג שמכוחו מופיעים כל שאר הערכים, מכח התורה שניתנה ביום זה.
בברכת התורה אנו אומרים:
אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
התורה ניתנה לכלל ישראל, והיא שייכת לכלל ישראל.
בנוסח "לשם יחוד" שאומרים לפני קיום מצוות אנו אומרים שאנו מקיימים את המצוה "בשם כל ישראל". פירושו של דבר הוא, שכאשר אדם מניח תפילין, הרי שעם ישראל מניח תפילין על היד שלו. כך צריך האדם לחוש ולהרגיש. אין זה רק מעשה מצוה שאני עושה וממלא בכך את יעודי, אלא עשיה מכח עם ישראל כולו. כך גם בלימוד תורה – עם ישראל מוציא ומחדש חלק בתורה, דרך אישיותי.
השייכות לכלל היא יסוד חשוב בעבודת המידות.
מידות שליליות רבות נוגעות לכך שהאדם רואה את עצמו לעומת אנשים אחרים – הגאוה, הקנאה, הכבוד וכדומה.
כאשר אדם רואה עצמו חלק מהכלל והוא שמח בשמחתו, הרי שהצלחה של חברו לא מעוררת אצלו קנאה אלא שמחה. הוא שמח בכך שהכלל כולו מתעשר מההצלחה של כל פרט ופרט הכלולים בו.
אולם, אם רואה אדם רק את עצמו, הרי שהצלחה של אחר היא על חשבון הצלחתו, היא סותרת את הצלחתו, ולכן הוא מקנא ואיננו שמח.
כך גם המידות האחרות נובעות מכך שאין האדם חי בצורה עמוקה את המושג של הכלל, אין הוא שמח בשמחתו ומצטער בצערו.
גם יום ירושלים הוא יום של כלל.
ירושלים לא נתחלקה לשבטים. דבר זה מתבאר על ידי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ה). הרמב"ם מביא שלוש סיבות לכך שהתורה לא מציינת את המקום בו יבנה המקדש, אלא קוראת לו "המקום אשר יבחר ה'". הסיבה השלישית היא:
והשלישית, והיא החזקה שבהם – שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה, כמו שנפל בבקשת הכהונה – ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, עד שתהיה המצוה לאחד, ותסתלק המחלוקת – כמו שבארנו בספר שופטים.
כדי שלא ירצה כל שבט שבית המקדש יבנה בחלקו, נעלם המקום מעיני ישראל עד שנתמנה מלך. בית המקדש וירושלים שייכים לכלל ישראל, ולא לשבט אחד. הם נכבשים מכח כלל ישראל, ולא מכוחו של שבט אחד.
יש בירושלים נקודה כללית, מתוך שהיא שייכת לכולם. אנו יכולים, על ידי החיבור לירושלים וריבוי כבודה, לחוש את החוויות הכלל ישראליות בצורה חזקה ומשמעותית.
אנו צריכים לחנך את עצמנו להיות קשורים לכלל. לשמוח בשמחתו בימים המיועדים לכך, ולהצטער בימי האבל הלאומיים. זו עבודה אישית לא פשוטה, אך הכרחית.
בדור שלנו זה אף קשה יותר, עקב רוחות הפרט המנשבות בחלל העולם, אך זו העבודה המוטלת עלינו. עלינו להכריז כי המושג "כלל ישראל" לא עבר מן העולם.
אחת הדרכים להגיע למדרגה זו היא על ידי לימוד דבריו של הרב קוק זצ"ל, שעסק בכך רבות, ובמיוחד ספר "אורות". הרצי"ה זצ"ל הגדיר שכל ספרי הרב קודש, ו"אורות" – קודש קדשים. הגדרה זו באה משום הערך של כלל ישראל שמתבאר בהרחבה ובעומק בספר "אורות".
עלינו להרבות בלימוד הדברים, ולהפוך את מושג הכלל לחלק מהותי ובלתי נפרד מחיינו.