דרכי לימוד – שבועה כעין דאורייתא

אחת מהנקודות המרכזיות בתורת ארץ ישראל שמופיעה כבר בדברי הרב ריינס על גבי המדרש:

מדרש רבה בראשית פרשה ט"ז אות ב':
אשר שם הזהב, זהב וודאי. וזהב הארץ ההיא טוב. אמר רבי יצחק: טובוי דהוא בביתיה, טובוי דהוא בלוויתי.
אמר רבי אבהו: טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו, אדם פורט זהוב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות…
ומשם יפרד והיה לד' נהרים אין כתיב כאן, אלא לד' ראשים, אלו ד' גליות כנגד ד' ראשים…
שם האחד פישון – זו בבל – על שם (חבקוק א) ופשו פרשיו הוא הסובב את כל ארץ החוילה, שעלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב ביה (תהלים מב): הוחילי לאלהים כי עוד אודנו.
אשר שם הזהב, אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב .
ו"זהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל.
שם הבדולח ואבן השוהם וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה.
הרב ריינס
ובבראשית רבה (פרשה ט”ז) “אמר רבי אבהו טובה גדולה חלק הקב”ה לעולמו, אדם פורט זהב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות” והמליצה התוכית מזה המאמר הוא, כי כמו שהזהב כולל כמה מטבעות קטנות, ומרויח על ידי זה, אשר תחת לטלטל ולשמור כמה מטבעות יוצא עתה בטלטול ושמירת זהוב אחד כל הפרוטות הן בכלל הזהב, כן הוא בעין למוד התורה, אם ישמור זכרון הכללים יהיו הפרטים שמורים מאליהם וזהו מה שדרשו שם “וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל” דהם עשו כללים כללים כידוע דרכי הירושלמי בזה

בתורת ארץ ישראל יש מקום רב ללימוד הכללים, זה עניין זהב הארץ שלא כמו הפרוטות שמתייחסות לפרטים, הזהב כולל כמות עצומה של אפשרויות לתרגום ולהוצאה לפועל של התוכן הגנוז בו. כך גם כללי התורה מלמדים על יסודות רוחניים עמוקים שמתבטאים ומתפשטים במקומות רבים.
נתבונן בכלל התורה הבאים לידי ביטוי בסוגיית הילך:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב – מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור – מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא.

מהסוגייה הפרטית של הילך עולה כלל בלימוד: כדי שחכמים יתקנו תקנה לא מספיק שיהיה צורך וטעם לתקן את התקנה אלא צריך שיהיה מקור בתורה – כעין דאורייתא, בסיס תורני עליו ניתן להשתית את התקנה.
אם כן בכל תקנת חכמים יש:1. צורך 2. מקור בתורה.
זה לפי שיטת ר' חייא. אך רב ששת לפי שיטתו מספיק שיהיה רק צורך לתקנה ולא שיהיה אופן, כמו שאנו אומרים שיש סברות שהן מדאורייתא, לא צריך פסוק בשביל להוכיח שהן נכללות בחלק מהתורה.
לפי רב ששת המציאות עצמה היא ביטוי לרצון ה'¹ והתיקון של המציאות. ור' חייא מבין שכל שורשי המציאות נמצאים כבר בתורה וחכמים מרחיבים את העקרונות מושכים ממעיין התורה לכל מקרה שיש צורך לתקן בו תקנה.

אם כן נמצאנו למדים שרב ששת חולק על הכלל "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", מצאנו במקום אחר שהגמרא מונה 3 תקנו תשאכן לא עומדות בכלל הזה:

גיטין י"ד ע"א
אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופיא ואידך דאמר רב חנניא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו.
תוספות ד"ה "כהלכתא"
כהלכתא בלא טעם – פירוש מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת (ב"ב ד' קמד.).

מכאן רואים שיש סה"כ 3 דברים עליהם כתוב שהם ללא טעם והיינו שאין להם יסוד לתקנה, אע"פ שברור שהיה צורך במציאות שחכמים תיקנו את התקנה בשבילו.
והקובץ שיעורים הגדיר את נושא התקנה ודבריו מפורסמים בנושא זה בעולם הישיבות:

קובץ שיעורים ביצה דף ד' אות ד
דף ד'. רב אשי אמר משום דבר שיש לו מתירין, והיינו דכמו דדשיל"מ לא בטל, ה"נ ספק אסור בדרבנן. ומקשין מזה, לפירוש הר"ן נדרים נ"ב דטעמא דדשיל"מ משום מין במינו, וא"כ זה לא שייך כלל לספיקא דרבנן, וי"ל דהא ע"כ גם לפירוש הר"ן דשיל"מ מדאורייתא לא הוי מין במינו, דהא מדאורייתא גם דשיל"מ בטל ברוב, ב"מ נ"ג, וא"כ אכתי תיקשי, איזה טעם היה לחכמים להחמיר ולומר, דלא בטל מדרבנן, ע"כ צ"ל, משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, והא דצריך הר"ן לטעמא דמין במינו, היינו משום דבכל תקנות וגזירות חכמים צריך שני דברים, א) איזה טעם היה להם לתקן ולגזור ב) אפילו אם יש טעם שצריך לגזור, אבל כלל גדול, מילתא דליכא דכותא בדאורייתא לא מתקני רבנן, ולעולם הן מסמיכין גזרותיהן לאיזה דין דאורייתא, וה"נ בדשיל"מ סמכו גזירתן להא דמין במינו לא בטל, ומה"ט מפלגינן בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו, ועיין בתוס' יבמות ק"ח ד"ה דילמא אזיל ומשבש, שדבריהם מתפרשין לפי הכלל הזה.

טלטול צורך הוצאה- אופן התקנה או טעם התקנה
נראה כעת מחלוקת בראשונים שניתן לראות בה כיצד רואים בפועל את התקנה ואת שני הצדדים השונים שלה(אופן וטעם):

רמב"ם הל' שבת פכ"ד הי"ב-י"ג
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') למען ינוח.
ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.

הרמב"ם מסביר שדין מוקצה תוקן על ידי חכמים כדי שתהיה מנוחה בשבת ואנשים לא יתעסקו בהיתר בחפצי חול ובכך יעברו על רצון התורה במנוחה בשבת.
אך הראב"ד חלק על הרמב"ם והביא לתקנה טעם אחר לגמרי:

הראב"ד שם
ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אלא הכלים הצריך להם כמו שיתבאר. אמר אברהם: עוד אמרו (שבת קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שם שבת קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה.

הראב"ד מביא גמרא מפורשת ולכאורה כיצד הרמב"ם מתעלם ממנה?
אלא שיש להבין שהרמב"ם תפס שטלטול צורך הוצאה זה אופן התקנה ואילו הראב"ד סבר שטלטול צורך הוצאה הוא טעם התקנה.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *