ספק בכורות

אנו ממשיכים בעיון בסוגיית "תקפו כהן".

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב
אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא: ספק בכורות, אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה, בין טהורים בין טמאים – המוציא מחבירו עליו הראיה. ותני עלה: אסורים בגיזה ובעבודה. והא הכא, דאמר: תקפו כהן – אין מוציאין אותו מידו, דקתני: המוציא מחבירו עליו הראיה, וכי לא תקפו – אסורין בגיזה ובעבודה. – אמר ליה רבה: קדושת בכור קאמרת – לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה – דקדושה הבאה מאליה שאני. אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא דמסייע לך, הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי סלקא דעתך תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן

ר' חנניה מביא ברייתא האומרת שהספקות נכנסים להתעשר במעשר בהמה כמו האחרים. בהמשך הגמרא מעמידים ספיקות אלו כספק פדיון פטר חמור ולא כספק בכור רגיל. הברייתא מסייעת לדעת רבה, שהרי אם נאמר "תקפו כהן אין מוציאין", איך יוכל הישראלי לעשר ספיקות אלו במעשר בהמה ולפטור את ממונו בממונו של כהן?!
לפי הפשט נראה שהסוגייה הולכת עם דעת רבה, תקפו כהן מוציאין מידו. גם כך הבינו ופסקו חלק מן הראשונים. בכל זאת הרמב"ם פסק כרב המנונא שאין מוציאין.

רמב"ם הלכות בכורות פרק ב הלכה ו
רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהיה הוא שור ובכורו שור, ואם היה בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, אפילו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן הואיל ומין החמור יש בו דין בכור, אבל אם ילדה מין סוס או גמל אף על פי שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעלים ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו.

שתי תמיהות עולות מלימוד הרמב"ם:
א. הרמב"ם הולך לכאורה נגד מהלך הסוגיה ופוסק כרב המנונא.
ב. אף שהרמב"ם הולך כר' המנונא, הוא פוסק גם שספיקות נכנסין להתעשר, שזה לכאורה סיוע לרבה נגד ר' המנונא.
הכסף-משנה מעלה סיוע לשיטת הרמב"ם:

כסף משנה הלכות בכורות פרק ב הלכה ו
טעמו מדאמרינן בפ"ק דמציעא (דף ו':) אעובדא דההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי א"ר המנונא מתני' היא ספק בכורה המע"ה והא הכא דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה. אבל קשה דהא בתר הכי אמרינן א"ל רבה וכו' לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפ"ה אסורים בגיזה ועבודה וכו' א"ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך. והשתא למה דחה רבינו דברי רבה ורב חנניא וברייתא ופסק כרב המנונא. וי"ל דהא דאמר רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה וכו' סובר רבינו דחייה בעלמא היא וסייעתא דרב חנניא לאו סייעתא כולי האי דכיון דברשות ישראל הוא והמע"ה אף על גב דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא נפיק מידי ממונו של ישראל ושפיר יכול לפטור עצמו בו. ובתשובות הרשב"א סי' שי"א כתוב שנשאל על זה והשיב באמת גם לי נראה פשיטותא של הלכה כן אלא דבעינן למשכוני נפשין אדרבינו לחזר אחר זכותו והשתדל להראות פנים לדברי רבינו:

הכס"מ מסביר שהרמב"ם סובר שדברי רבה הם "דחיה בעלמא" – לא שרבה סובר ש"תקפה מוציאין" אלא שהוא אומר לר' המנונא "לעולם אימא לך…", כלומר, אפילו על פי הראיה שהבאת עדיין יש דרך לומר שתקפה מוציאים מידו ואין פה הוכחה לטענתך שתקפה אין מוציאין. ולגבי הסיוע של ר' חנניה לרבה כנגד ר' המנונא, סובר הרמב"ם שהוא לא כזה סיוע מוצלח, כי גם ר' המנונא לשיטתו יכול להסתדר עם הברייתא שהביא ר' חנניה ולהגיד שהספקות נכנסים להתעשר בגלל שהממון כרגע ברשות ישראל ומעמידים אותו בחזקת בעליו, ואמנם אם תקף הכהן לא יוציאוהו מידו, אולם עד שזה יקרה, הממון של ישראל לכל דבר ויכול לפטור ממונו בממון זה.
גם הרשב"א המעיד שהוא חולק על הרמב"ם להלכה, בכל זאת רוצה "לחזר אחר זכותו" ולהסביר את דבריו:

שו"ת הרשב"א חלק א סימן שיא
כתבת עוד /עיין שו"ת ש"י/ ותמה אני על מה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי ספק בכורות ואם תפס אותו הכהן אין מוציאין מידו ואוכל במומו. ולפום שמעתין משמע דקמה לה מילתא דרבה דאי תקפו כהן מוציאין אותו מידו. ואין דעתי נוחה בדברי הרב הנ"ל ע"כ.
תשובה. באמת גם לי נראה פשיטותה של הלכה כן. אלא דבעינא למשכוני נפשין אדרב ז"ל לחזר אחר זכותו. ואני אמר /אומר/ כי הרב ז"ל סמך על דברי רב המנונא. ומשום דסתמא הכין מכרעא מדקתני המוציא מחברו עליו הראיה. ואי קרינן לעולם מוציא מאן פסקה? וכדאמרינן בפרק המדיר (דף ע"ו ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא הוגלד פי המכה המוציא מחברו עליו הראיה. ואוקימנא דטבח הוא המוציא. ואקשינן ומאן פסקה? ואצטריכי לפרוקי משום דסתמא דמילתא בעל הבית לא יהיב זיבונא עד דיהבי זוזי. אלמא כל היכא דתנינן המוציא מחברו סתמא דוקא כל שמוציא עד דמפרש טעמא בגמרא. ורבה נמי דאמר ליה לרב המנונא לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו דחייה בעלמא היא. ודיקא נמי דקאמר לעולם אימא לך ולא קאמר התם תקפו כהן מוציאין מידו. אלא דדחייה בעלמא היא. והכי קאמר ההיא לאו בהא תליא. כלומר דמשום דתקפו כהן אסור בגזה /בגיזה/ ועבודה! דאפילו תימא תקפו כהן מוציאין מידו אפילו הכי מדינא אסור בגזה /בגיזה/ ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני. ואף על גב דרב חיננא ודאי הכין סבירא ליה דתקפו כהן מוציאין מידו. אפילו הכי קיימא לן כרב המנונא. חדא דמתניתין מכרעא כותיה כדאמרן. ועוד דכל היכא דפליגי תרי אמוראי ולא איפסיקא הלכתא כחד מיניהו מספקא לא מפקינן ממונא ממאן דתפיס אלא ממונא היכא דקאי ליקום. ואף על גב דמסתייעא רב חיננא מבריתא /מברייתא/ הספקות. אמר לך רב המנונא דלא דמי דשאני בכור דקדושה הבאה מאליה היא. דאף על גב דצריך להקדישו למצוה מכל מקום אי לא אקדשיה קדוש. והלכך הא ספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן ולא כהן יותר מישראל. דאף על גב דאיתחזק ישראל באם בולד מיהא לא איתחזק. והוה ליה כעין ההיא דהמחליף פרה בחמור וילדה. אלא דהתם אית ליה דררא דממונא למר ולמר והכא ליכא דררא לחד מיניהו והילכך כל דאלים גבר. אבל הספקות ישראל איתחזק בהו לגמרי. דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי ביה דאי לא פריק ליה למיתה אזיל. ועוד כל דפריק ליה הוה ליה לבעלים ונכנס שה תחתיו בספק. ושה ודאי הא איתחזק ביד בעלים וספק פדיון פטר חמור הוא ספק אינו פדיון. והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו. וממאי דאמר אביי אי מהא לא תסייעה למר וממאי דהדר אמר לאו מילתא היא. דאמרי ליכא סיעתא לרב המנונא ולאו קושיא. והילכך קיימא לן כרב המנונא כדאמרן. כן נראה לי לישב הדבר לפי פסק הרב ז"ל. והשם יתברך יראנו נפלאות מתורתו.

הרשב"א מסביר את הרמב"ם בכך שהגמרא מעמידה את הספקות הנכנסים לדיר להתעשר כספק פדיון פטר חמור. מה שמיוחד בשה הפודה את החמור הוא שיש לישראל בו חזקת מרא קמא, שכן לפני שהוא פדה את החמור הוא היה סתם שה חולין של הישראל. אם כן אצלנו "הספקות נכנסין לדיר להתעשר" כי בספק זה יש לישראל חזקת מרא קמא, מה שאין כן בספק שה בכור. הרשב"א מבין שכאשר הרמב"ם פוסק שהספיקות נכנסין להתעשר, זה רק בפטר חמור בגלל מרא קמא. לכן אין בעיה, בפדיון פטר חמור הרמב"ם פוסק שנכנס לדיר להתעשר ואילו בסתם בכור הוא פוסק כר' המנונא שתקפו כהן אין מוציאין מידו.
הרשב"א והכס"מ מסבירים אחרת את הרמב"ם. במה בדיוק הם חלוקים זה על זה? נראה לומר שבהגדרת המושג "מרא קמא". הרשב"א אומר שמרא קמא מועיל פה והכס"מ בכלל לא מתייחס לזה. לפי הכס"מ אין מרא קמא כי היה פה שינוי. ברגע שפדו את השה בפטר חמור הוא נהפך למשהו אחר, פנים חדשות באו לכאן ומשכך איתרע בו חזקת מרא קמא.
הרשב"א רואה במרא קמא עוגן מציאותי שאי אפשר לשנותו בלי ראייה, זה שייך לעולם המציאותי, סוף סוף מדובר באותו שה ואנחנו יודעים שתחילה הוא היה של ישראל. הכס"מ רואה את זה כחזקה שיכולה להיפגע על ידי המעמד ההלכתי המשתנה של השה, בלא קשר למציאות.
אחרי שדיברנו על הרמב"ם, נשוב לגופה של סוגיה ונציע שתי הבנות למחלוקת רבה-רב המנונא:
א. בגלל שהוא אסור בגיזה ועבודה, ר' המנונא מבין שקדושת בכור מעניקה לכהן אחיזה בבכור (כוח דומה לזה של תפס לא מפקינן). לעומתו רבה אומר שבכל זאת מוציאין מידו, כי קדושת הבכור לא נותנת בעלות לכהן.
יסוד מחלוקתם דומה לשאלה מה היחס בהקדש בין הקניין לבין הקדושה, האם קניין ההקדש את החפץ יוצר קדושה, או שהוא תוצאה של הקדושה?
ר' המנונא הסובר שקדושה הבאה מאליה מעידה על בעלות, זה אומר שהבעלות היא תוצאה של קדושה. רבה אומר שאין בעלות בקדושה מאליה אלא רק בקדושה הבאה בעקבות הקדשה, ומחילוק זה נראה שהוא בעצם אומר שהבעלות יוצרת את הקדושה, וסתם קדושה לא מקנה בעלות.
ב. הבנה אחרת של המחלוקת היא בשאלה מה כוחה של תפיסה בלי טענת ברי. האם תפיסה כזו יש בה ממש? הרי פה יש ספק שאינו ברי לאף צד. כשהכהן תופס, זה לא מתוך אמונה ושכנוע שהשה שלו, שהרי הוא אינו יודע, התפיסה מנותקת מטענה. האם תפיסה כזו יכולה להעביר בעלות?
הרשב"א הגדיר את "אין מוציאין מידו" לרב המנונא כסוג של כל דאלים גבר. היות ובית הדין לא יכול לעשות כלום, בעלי-הדין יכולים לתקוף זה מזה כל היום וכל הלילה והוא לא יתערב. רבה אומר שתפיסה יותר דומה לראיה, וכאשר הכהן תפס בלי טענת ברי, הראייה נעשית חסרת-ערך ומוציאים מידו.
עוד כיוון בשאלה ששאלנו תחילה: ר' חנניה סייע לרבה נגד ר' המנונא. כיצד הרמב"ם פוסק גם כרב חנניה וגם כרב המנונא?

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רב
אך יש להביא ראיה מהא שאיתא בתוס' ב"מ דף ק' ד"ה הא מני דכשהמוחזק טוען שמא אין חזקתו מועלת והוא בודאי מטעם שאין מחזיק לעצמו בהחלט דהא מחזיקה גם לחברו אם היא של חברו מאחר שאומר שמא ולכן לא הוי מוחזק דמוחזק לא הוי אלא כשמחזיק רק לעצמו.

האג"מ אומר פה שכאשר המוחזק טוען "שמא" אין חזקתו מועלת לו, כי הוא בעצם מחזיק עבור שני הצדדים ולכן הוא לא ממש מוחזק. היות ובפועל הוא המחזיק, הבהמה היא כשלו והוא משתמש בה כבשלו, אך למעשה היא של שניהם. אם הצד השני טוען שמא ולוקח לו את הבהמה, נראה שהמצב יתהפך והצד השני יחזיק אותה בשביל שניהם ויוכל לעשות בה מה שירצה, שכן מה יתרון השמא הזה על השמא הזה.
הכסף-משנה לעיל מסביר שהרמב"ם בעצם מבין את ברייתת ר' חנניה כך שהיא מתיישבת עם ר' המנונא: ממון המוטל בספק חולקים זה כמו המע"ה. לבית הדין אין כוח לפסוק בממון המוטל בספק, ולכן חולקים. אולם אם הוא כבר אצל אחד הצדדים, אין לבית הדין כח להוציאו. כל עוד הספק אצל הישראל, זה כמו שלו לגמרי והם נכנסים לדיר להתעשר. ואולם אם תקפם כהן, כל התפקידים מתהפכים, הבהמה אצל הכהן לגמרי ואין מוציאין, שכן כעת עכשיו הכהן הוא ה"מחזיק בשביל שניהם".
בגמרא לא מופיע יישוב זה של הברייתא עם ר' המנונא על פי עיקרון "מחזיקה גם לחבירו" שראינו באג"מ. ר' המנונא נשאר ב"שתיק רב", כדרך האמוראים להישאר בשתיקה כאשר יש באמתחתם תשובה עמוקה שאין דרך הגמרא לאמרה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *