תכנית ההתנתקות: פנים אל פנים – חוב ישן – על חטא המרגלים
עם ישראל עובר ימים קשים מאוד. ארץ ישראל נקנית ביסורים1, ואלו חלק מן היסורים שעלינו לעבור בדרך לקנינה של הארץ. יסורי גוף ונפש, הנובעים מהתנכרותם של חלקים מעמנו לארץ ישראל וליושביה.
אולם, הקושי הרב נובע מן העוצמה הגדולה שיש בימים אלה.
אנו רואים בעינינו כיצד קורסת הציונות החילונית. אנשים שינקו עם חלב אימם את חזון: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", מוכנים עתה לסגת מחבלי ארץ ישראל. החזון הציוני הפך לגישה פרגמטית לארץ ישראל, אוהבי הארץ הפכו למתנכריה, בצורה בוטה וקיצונית. "היינו כחולמים", הן מהשגחת ה' עלינו, והן מיכולתם של האנשים לשנות את עורם ואת השקפותיהם מן הקצה אל הקצה.
אל מול הקריסה הזו, עומד הציבור המאמין בקדושתה של הארץ ובהתגשמות חזון הגאולה בדורנו, ונדרש למלא את תפקידו: ליצוק תוכן אמיתי אל כלי הציונות ההולכים ומתפרקים.
בפרשת השבוע2 אנו קוראים על נגע צרעת בשם "נתק", ומדברי חז"ל3 משמע, שעניינו הוא הניתוק מן המקור.
הנגעים אינם מחלות גופניות, אלא תוצאה של חוליים רוחניים. כאשר מתנתק אדם ממקור חיותו הפנימית – מופיע נגע צרעת.
ניתן לראות זאת בדברי הגמרא4:
אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד') 'והן לא יאמינו לי וגו", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים – דכתיב (שמות ד') 'ויאמן העם', בני מאמינים (בראשית ט"ו) 'והאמין בה". אתה אין סופך להאמין – שנאמר (במדבר כ') 'יען לא האמנתם בי וגו". ממאי דלקה – דכתיב (שמות ד') 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו".
פקפוק קל של משה, בדרגתו העליונה, ניתוק ממקור האמונה בסגולתם של ישראל, בהיותם "מאמינים בני מאמינים", מתבטא מיד ב"והנה ידו מצורעת כשלג"5. אף באדם הפשוט, מופיעה צרעת כאשר יש ניתוק מן המקור האלוקי. התנתקות מארץ ישראל נובעת מנתק רוחני, ממקור החיים של עם ישראל. התפקיד של הציבור האמוני הוא למלא את הציונות בתוכן רוחני, לקשור את חזון הציונות אל מקור חיותו – אל האמונה ואל התורה.
מיום ליום מתברר כי לא ניתן לסמוך על מנהיג זה או אחר שישמור על הארץ, "ואין לנו על מי להשען – אלא על אבינו שבשמים"6.
עלינו להכין את הציבור להכרה זו, כי רק השיבה אל אבינו שבשמים תתן תוכן של חיים לבנין שבנתה הציונות.
מתוך כך, נעיין בשני מקורות הקשורים לעניין.
א. מקור שמוזכר רבות בימים אלו, מספר "אם הבנים שמחה"7:
עוד זאת תדע, דאנו מחויבים לעשות כן, לחבר את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעסק מצוה זו, מצד חוב ישן שהועמס עלינו מאז, מראש היותינו לעם, שבשביל תשלום חוב זה אנו בגלות, וסובלים שעבוד קשה כל כך אלפי שנים, וגרם לנו כל כך בכיות עצומות שבכינו ביושבינו על אדמת נכר. והוא כמו שאומר בסייעתא דשמיא.
ולזה אקדים לך מדרש ילקוט (פרשת שלח) וזה לשונו: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – זה שאמר הכתוב 'דברי נרגן כמתלהמים' (משלי כ"ו)… ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: 'דברי נרגן כמתלהמים' (כמת להם)… כך הם, כיון שבאו (=המרגלים) מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו (רצה לומר, שהשליך עצמו לארץ בכל פינות וזויות הבית), ובניו בנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, האיך האמוריים עתידים לתעתע בכם, האיך הם עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם?… אני יודע מה שראיתי, מיד הם כולם גועים בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה. וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת, וגעו ונתנו קול בכייתם למרום. מנין? ממה שקרינו בענין 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם'. (רצה לומר, דהיה קשה למדרש הלשון "כל העדה" האמור בפסוק. על זה דרש, דנעשו כל העדה כחבורה אחת, וגעו ובכו יחד בכיה זו של המרגלים, על ידי האיום והפחד שעשו המרגלים כל אחד ואחד בתוך שבטו, בבית של כל אחד ואחד, וכאמור). דבר אחר: 'ותשא' – אמר להם הקב"ה: לויתם מלוה רעה, 'ותשא' – כשם שאתם אתה אומר 'כי תשה ברעך', חייכם שסופכם ליפרע. אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה על חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות.
…וראו אחיי, איך שהשתמשו אז במידות מודרניות שמשתמשים בזמנינו כשרוצים לרכוש את לב ההמון, לדבר מה שקורין "תעמולה". והשתמשו בעבודת התעמולה במדה גדולה כל כך, כאשר יסופר במדרש הנ"ל, שכל נשיא הלך בתוך שבטו, ונכנס לתוך ביתו, ועשה עצמו כאדם הנופל מחמת חולשא או צער, עד שנבהלו כל בני המשפחה והקימו אותו, וחזר ונפל. ושאלו אותו: מה לך אבי! מה לך מרי! והוא אומר להם שמחמת דאגה להם ולחייהם ולכבוד בנותיהם הוא בחולשה גדולה כל כך, עד שנפל ארצה. והתחיל לבכות, עד שהם בוכים עמו. וכה עשו בכל משפחה ומשפחה, ומשכונה לשכונה, עד שנעשתה כל העדה חבורה אחת, חבורה של בוכים בקול גדול עד למרום. האם תמצא תעמולה גדולה מזו: אפילו גם בזמנינו לא במהרה תמצא כזו. והגיעו לזה על ידי שלא חסו על הטרחה להכנס לתוך הבית של כל אחד ואחד מששים רבוא אנשים, על ידי שלוחיהם ושלוחי שלוחיהם, ולאיים ולהפחיד את אנשי הבית, עד שגעו כולם, כל העדה כולה כחבורה אחת, בכיה עצומה עד למרום. וזהו שאמרו ישראל "אחינו המסו את לבבינו" – על ידי שרגנו באוהל של כל אחד ואחד. וזה גם כן מה שאמר משה "ותרגנו באהליכם", וגם דוד אמר "וימאסו בארץ חמדה… וירגנו באהליהם" – דייקא – "באהליהם", היינו על ידי שריגנו באוהל של כל אחד ואחד מהם, על ידי זה עלה בידם להמאיס אצל כל העדה כחבורה אחת את ארץ חמדה.
…והנה איתא במג"א (הלכות שבועות סי' תצ"ד), שהטעם שאנו נעורים בליל שבועות הוא כדי לתקן מה שקלקלו אבותינו אז במתן תורה, שישנו בלילה הזה. והנה, אם על קלקול קל כזה הנהיגו רבותינו לתקן זאת, על אחת כמה וכמה שעלינו לתקן קלקול רב כזה, אשר כל חיינו וכבודינו וכבוד הי"ת וכבוד תורתינו הקדושה וכבוד מלכות בית דוד וכבוד ארצינו הקדושה תלויים בו. על כן, ברור כשמש לכל הרוצה להודות על האמת, שאין לנו עצה אחרת לצאת ממעמדינו הרע הזה שאנו בו זה כאלפיים שנה, בגלל "החוב בישא" שלוינו אז – עד שנתקן ונשלם חוב זה. ואז, כשנקרע שטר חוב זה מעלינו, נצא בעזר השם מן הגלות החל והמר הזה ביד רמה, ונשכון כבוד בארצינו הקדושה, וישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.
…אך צריך אתה לדעת אהובי אחי! מה שאמרו חז"ל במדרש, שצדיקים במדה שמקלקלין – בה במדה הם מתקנים. על כן, במדה שהיו משתמשין אז אבותינו לקלקל חשקת ישראל לארץ ישראל, בה במדה מחויבין אנו להשתמש להלהיב לבם, ולהבעיר בקרבם את אש החמדה לארץ ישראל. וכמו שעשו אז בהשתדלותם, כל העדה כחבורה אחת נגד ארץ ישראל. וכמו שעשו אז הדור של המרגלים עבודה רבה של תעמולה (עשו ארגון תעמולה שלם, וארגנו אנשים לשכנע נגד ארץ ישראל), מה שקורין עתה משרד התעמולה, כמו כן צריכין אנו להעמיד גם כן מערכת תעמולה שתחדור לכל בית יהודי ותעבוד על כל נשמה יהודית למען ארץ ישראל, ממש כמו שעשו אז המרגלים, וכמו שמספר לנו המדרש הנ"ל באריכות.
אם נעבוד בפעולות כאלה, אז יעלה בידינו בעזה"י לעשות את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעד ארץ ישראל, ובזה ישולם "החוב בישא" הנ"ל, ויקרע השטר, ויתוקן הקלקול, ויסתלק הקטגור ויתגבר הסנגור, ויום הישועה יבוא, ויקוים בנו הפסוק "ישמחו שמים ותגל הארץ", כי השמחה תהיה בעליונים ובתחתונים, אכי"ר.
המרגלים השתמשו באמצעי הסברה מתקדמים כדי לשכנע את העם למאוס בארץ ישראל. אף אנו, מוטל עלינו חוב לתקן את חטאם, "ובמה שמקלקלים – בו מתקנים".
נראה, שהחובה לתקן באותו עניין איננה רק מסיבה טכנית-חיצונית, אלא היא מלמדת על מהותו של הענין. אחת הנקודות שיש ללמוד מכאן, הוא הצורך הגדול לפגוש את האנשים ב"זויות ביתם", מפגש ביתי עם כל אדם ואדם, ולא רק תעמולה ציבורית-כללית.
מטרת המפגש הבלתי אמצעי עם הציבור, היא לעורר את האהבה שקיימת בלב האנשים לארץ ישראל. יתכן שנקודה זו היתה חסרה, בפעילות הרבה למען ארץ ישראל, וסובב ה' את השתלשלות המאורעות כך, שנהיה חייבים להיפגש עם הציבור ולעורר בקרבו את אהבת הארץ.
צריך להדגיש את ענין ארץ ישראל בשיחות עם אנשים. לא להסתפק בדברים בטחוניים ומדיניים, אלא להבהיר, לכל אדם לפי עניינו והקשבתו, את עניינה של הארץ.
הדורות האחרונים מתקדמים בכיוון של שיבת ישראל לארצו. זהו המהלך האלוקי, ועלינו להיות שותפים בו. נסיון להתנגד למהלך – גורם נזקים קשים ח"ו, ובסופו של דבר המציאות – המונהגת על ידי הקב"ה – תהיה חזקה מכל הדבורים והמעשים, וגאולתם של ישראל תמשיך ותתקדם. עלינו לפעול ולהתפלל שהדבר יעשה במידת הרחמים, ללא סבל וייסורים קשים לעם ישראל.
ב. מקור נוסף, בכיוון שונה, מופיע בספר "קול התור", מבית מדרשו של הגר"א8:
עשה והצליח. אחת התכונות של משיח בן יוסף הצלחה על ידי עשייה כמו שכתוב ביוסף "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". ונודע למשגב דבר רבנו: שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי – אף ציון כך.
סוכה היא "בנין אב" לענין "תעשה ולא מן העשוי", ומן הפסוק המשוה את "ציון" לסוכה אנו למדים שאף בארץ ישראל כך. חובת העשיה מוטלת עלינו – בכל דור לפי עניינו. פעמים שעצם הישיבה בארץ היא העשיה, פעמים שלימוד התורה בדרך הראויה לארץ ישראל היא העשיה, ופעמים שעשיה בדרך נוספת, אך תמיד ההצלחה בענין ארץ ישראל תלויה בכך שאנו נעשה.
"עשה והצליח – הצלחה על ידי עשיה". ודאי שאין התאמה בין מידת העשיה שלנו, למידת ההצלחה והשפע האלוקי השופע עלינו. עם זאת, אנו חייבים לעשות, וההצלחה תבוא רק מתוך עשיה.
איננו אחראים לתוצאות של העשיה שלנו. איננו יודעים איך ובאיזו דרך העשיה פועלת. אנו עושים, ואת התוצאות נראה כשיעלה הרצון מלפניו ית'.
כפי שכבר הזכרנו, אחת הדרכים החשובות לעשיה בימים אלה היא השותפות במפגש "פנים אל פנים" עם הצבור, לעורר את אהבת הארץ ולתקן את חטא המרגלים.
הקב"ה זימן לידינו אפשרות להשפיע על המהלכים דרך הציבור. עלינו לעורר בציבור, שנשאר נאמן לעם ולארץ, את האהבה לארץ, את המחוייבות למהלך הגאולה, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
1 עי' ברכות ה' ע"א.
2 פרשת תזריע-מצורע, ועי' בשיחה לפרשה זו (תשס"ד) המתפרסמת באתר.
3 עי' ויקרא רבה פרשה ט"ו, ג'.
4 שבת צ"ז ע"א.
5 שמות ד', ו'.
6 משנה סוף מסכת סוטה.
7 ציטטות מעמ' רנ"ה ועד עמ' רנ"ט.
8 פרק א' אות ז', עמ' ת"ע במהד' הרב כשר.