פרשה ד – פסקה א
"ושבתי אני ואראה", ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אומר: אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעולם הזה, לעתיד לבוא הן עומדין בצד חבורה של צדיקים, ואבותיהם בצד חבורה של רשעים, והם אומרין לפניו: רבונו של עולם, כלום מתנו אלא בעון אבותינו, יבואו אבותינו בזכיותינו. והוא אומר להם: אבותיכם חטאו מאחריכם, וחטאתיהם מלמדין קטיגור. ר' יהודה בר' אלעאי בשם ר' יהושע בן לוי: באותה שעה אליהו זכור לטוב יושב ומלמד סניגוריא, ואומר להם: אמרו לפניו, רבונו של עולם, אי זו מדה מרובה, מדת הטובה או מדת הפורענות, אמר מדת הטוב מרובה ומדת הפורענות מעוטה, ומתנו בעון אבותינו, אם מדת הטוב מרובה לא כל שכן שיבואו אבותינו אצלנו. אמר להם: יפה למדתם סניגוריא, יבואו אצלכם, דכתיב "וחיו את בניהם ושבו", ששבו מלירד לגיהנם והם ניצלין בזכות בניהם. לפיכך חייב כל אדם ללמד את בנו תורה שיצילהו מגיהנם. ור' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עולם הבא אף על פי שאינן מתודין. ר' בנימין פתר קרייא בחניפי תורה, סבורים כל עמא שהוא קריין ולית הוא קריין, תנויי ולית הוא תנויי, עטיף גולתיה ותפילין ברישיה, "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: עלי להפרע מהן, שנאמר: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ורבנן פתרין קרייה באומות העולם, "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: עלי להתוכח עמהם, דכתיב "גאלם חזק ה' צבאות שמו ריב יריב את ריבם". דניאל חייטא פתר קרייא בממזרין, אלו ממזרין עצמן ואיזה זה, זה הבא על הערוה והולידו – זה מה חטא וזה מה איכפת ליה. אמר ר' יהודה בן פזי: אפילו הממזר בא לעולם הבא, דכתיב "והנה דמעת העשוקים וגו'", אמר הקב"ה: לפי שבעולם הזה הם פסולין, אבל לעתיד לבא אמר זכריה אנא חמיתה אילו כורסין, שנאמר: "והנה מנורת זהב כלה וגו' ושנים זיתים עליה וגו'". תרין אמורין, חד אמר גולה וחד אמר גאולה, מאן דאמר גולה, גולה שבבבל וגלת שכינה עמהם, ומאן דאמר גאולה, הוא פרוקא דכתיב "גואלנו ה' צבאות שמו", וכתיב "עלה הפורץ לפניהם וגו'".
פירוש המדרש
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן דרשו פסוק זה. לקמן לא מופיעה דעת ר' נחמיה, ויש גורסים בהמשך (רד"ל) ר' נחמיה במקום ר' חנינא. מי הם העשוקים שעליהם מדבר הפסוק? ר' יהודה אומר: אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעולם הזה – בנים שמתו בקטנותם בעוון אבותם, והם נקראים עשוקים, כיון שמתו בחטאי אבותם ולא בחטאי עצמם, ויש בזה חוסר צדק ועושק. אולם, יש תיקון מסויים לכך (וראה על כך בשיעור): לעתיד לבוא הן – הקטנים שמתו – עומדין בצד חבורה של צדיקים – שהרי לא חטאו בחייהם, ואבותיהם בצד חבורה של רשעים – כראוי לחוטאים, והם – הילדים – אומרין לפניו – לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כלום מתנו אלא בעון אבותינו, אם כך, יבואו אבותינו בזכיותינו – ויצטרפו אלינו לחבורת הצדיקים. והוא אומר להם: אבותיכם חטאו מאחריכם – אחר מיתתכם, וחטאתיהם מלמדין קטיגור – ועל כן אין הם יכולים לעמוד בחבורה של צדיקים, כיון שחטאו גם אחר מיתת בניהם ולא שבו על כך בתשובה. ר' יהודה בר' אלעאי בשם ר' יהושע בן לוי1 אמר: באותה שעה אליהו זכור לטוב יושב ומלמד סניגוריא על אותם האבות, ואומר להם – לבניהם: אמרו לפניו: רבונו של עולם, אי זו מדה מרובה, מדת הטובה או מדת הפורענות, הרי אמר הקב"ה: מדת הטוב מרובה ומדת הפורענות מעוטה (ראה רש"י שמות ל"ד, ז'), ומתנו בעון אבותינו, וזו מדת פורענות, אם מדת הטוב מרובה לא כל שכן שיבואו אבותינו אצלנו – שבזכות מיתתנו יכופר להם על חטאיהם ויזכו לעמוד בחבורה של צדיקים?! אמר להם הקב"ה לבנים: יפה למדתם סניגוריא, ועל כן יבואו אצלכם, דכתיב (זכריה י', ט'): "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ", וכך נדרש הפסוק: ששבו מלירד לגיהנם והם ניצלין בזכות בניהם. לפיכך חייב כל אדם ללמד את בנו תורה – שכן זכותו של הבן יכולה להגן על אביו שיצילהו מגיהנם. ור' חנינא פתר קרייה – פירש את הפסוק שעוסק בהרוגי מלכות – שמתו על ידי המלכות בגלל יהדותם, ועל כן הם "עשוקים", שמתו שלא בצדק. אף לכך יש תיקון מסויים, בכך שהם באים לחיי עולם הבא אף על פי שאינן מתודין – וחטאיהם מתכפרים להם. ר' בנימין פתר קרייא בחניפי תורה – "בני אדם המראים עצמם כאילו הם בני תורה ואינם כלום" (מתנות כהונה). סבורים כל עמא שהוא קריין ולית הוא קריין – סבורים כל העם שהוא בעל מקרא, ואין הוא בעל מקרא. תנויי ולית הוא תנויי – סבורים כל העם שהוא בעל משנה, ואין הוא בעל משנה. עטיף גולתיה ותפילין ברישיה – מעוטף בטליתו ותפילין בראשו, ועל כך נאמר: "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", שאין דרך להוכיח את התחזותם, וזהו העושק. אמר הקב"ה: עלי להפרע מהן ולהענישם על התנהגותם, שנאמר (ירמיה מ"ח, י'): "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" – והם עושים את מלאכת ה' – לימוד התורה – רמיה, ועל כן יפרע מהם. ורבנן פתרין קרייה באומות העולם – שעושקים את ישראל ומרעים להם בלא צדק ומשפט, ועל כך נאמר: "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: עלי להתוכח עמהם ולשפוט את אומות העולם על מעשיהם, דכתיב (ירמיה נ', ל"ד): "גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל", והפסוק הקודם הוא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם", הרי שהפסוקים עוסקים בהצלת ישראל העשוקים מפני עושקיהם. דניאל חייטא פתר קרייא בממזרין, "ואראה את כל העשקים" – אלו ממזרין עצמן, שהם אסורים לבוא בקהל, אף שלא חטאו כלל. ואיזה זה, זה הבא על הערוה והולידו – את הממזר – זה – הממזר – מה חטא – לא חטא כלל, ובכל זאת נענש, וזה – אביו – מה איכפת ליה – חטא ואין הוא סובל משום כך. אמר ר' יהודה בן פזי: אפילו הממזר בא לעולם הבא, דכתיב "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", ודרשו על פי דברי חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ד), שכל מקום שנאמר "אין" – בסוף יש, ועל כן אמר הקב"ה: לפי שבעולם הזה הם פסולין, אבל לעתיד לבא יש להם מנחם, שכן אמר זכריה: אנא חמיתה – אני ראיתיו, את עם ישראל לעתיד לבוא, והוא אילו כורסין – מיוונית: כולו זהב טהור, שנאמר (זכריה ד', ב'-ג'): "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ". זהו משל לעם ישראל, שיהיה כמנורת זהב כולה, שלא יהיו בו עוד פסולים ומורחקים. אגב הבאת הפסוק דורשים את ענין הגולה הנמצאת על ראש המנורה. תרין אמורין דרשו דבר זה, חד אמר: "גֻלָּה" לשון גולה, וחד אמר: לשון גאולה. ומבארים את שיטתם: מאן דאמר גולה – מהי הגולה שעל ראש המנורה? הפסוק עוסק בגולה שבבבל, והוא מלמד שכשגלו, וגלת שכינה עמהם, וזו הגולה שעל ראש המנורה. ומאן דאמר גאולה, הוא פרוקא – ה' הוא הגואל, והוא בראש עם ישראל, דכתיב (ישעיה מ"ז, ד'): "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", וכתיב (מיכה ב', י"ג): "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם" – שכשיגאלו ישראל, ילך ה' בראשם ויגאלם.
נושאי השיעור: א. "אין להם מנחם" – מלמד שיהיה להם מנחם. ב. הבנים קשורים אל ההורים גם לאחר מיתתם. ג. המבט הכללי מעורר את מידת הטוב. ד. על הנחת תפילין כל היום. ה. הנחמה של הממזרים היא בתיקונם לעתיד לבוא.
הפסוק אותו דורשים:
וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.
שלמה מתאר בפסוק זה שני סוגי עושק. האחד "והנה דמעת העשֻקים ואין להם מנחם", והשני "ומיד עֹשקיהם כח ואין להם מנחם". "מיד עושקיהם" – עוסק בעשוקים על ידי אנשים אחרים, ואין מי שיעזור לעשוקים. "דמעת העשוקים" מתאר עושק נוסף, המביא לכאב גדול במיוחד ולדמעות. זהו הכאב של מיתת קטנים ושל ממזרים, הנראה לעינינו כחוסר צדק שיש במציאות העולם.
חז"ל לא הסתירו את חוסר הצדק הנראה לעינינו כשבנים מתים בעוון אבותם, או במציאות של ממזרים. במדרש נוסף דרשו (ויקרא רבה פרשה ל"ב, ח'):
…דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים, "והנה דמעת העשוקים", אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון, כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפת לו, "ואין להם מנחם", אלא "מיד עושקיהם כח" – מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן, על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'". "ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: עלי לנחמן, לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה: אנא חמיתיה אלו כורסוון כולו דהב נקי…
חז"ל אומרים שהעושקים של הממזרים הם הסנהדרין הבאים עליהם מכחה של תורה. זו אמירה חריפה ביותר, המבטאת את תחושת השותפות בכאב של הממזרים.
יודעים אנו ש"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ" (דברים כ"ט, כ"ח), ואין אנו יודעים במה חטאה נשמה זו שבאה לעולם בגופו של ממזר. אף על פי כן, אין זה פוטר אותנו מלכאוב את כאבם של העשוקים, ש"אין להם מנחם".
"אין להם מנחם"
כל הדרשות במדרש מובילות לכך שאף שאנו רואים ש"אין להם מנחם", הרי יש נחמה. לעתיד לבוא, במדרגה שיזכו לה בעולם הבא או בנחמתו של הקב"ה.
בדרשה בויקרא רבה הדבר בולט בסגנון המדרש: "ואין להם מנחם, אמר הקב"ה: עלי לנחמן…".
מנין למדו חז"ל שיש נחמה, והרי בכתוב מובא "ואין להם מנחם"?!
התשובה עולה ממדרש נוסף (בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד):
"ותהי שרי עקרה וגו'". אמר ר' לוי: בכל מקום שנאמר "אין לה", הוה לה. "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", הוה לה, "וה' פקד את שרה וגו'". (שמואל א' א') "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים", והוה לה (שמואל א' ב') "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו'". (ירמיה ל') "ציון היא דורש אין לה", והוה לה (ישעיה נ"ט) "ובא לציון גואל", (ישעיהו נ"ד) "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי".
לאור מדרש זה, נראה שיש ללמוד את הפסוק כך: "ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם" – מיד עושקיהם אין מנחם, אך בצורה עמוקה יותר, מידו של הקב"ה, יש להם מנחם.
המדרש קובע כלל: כל מקום שנאמר אין – סופו הוא יש2.
משמעות הדבר היא, שה"אין" איננו כלום, העדר מציאות. ה"אין" הוא מציאות עליונה ביותר, שמחמת עליונותה אין אנו יכולים לקלוט אותה. זהו ה"יש" האמיתי ביותר, הנראה לנו, הקטנים, כ"אין".
"יש" היא מציאות שיש לנו איזו נגיעה בה, אנו יכולים לקלוט ממנה איזה רושם. מעל מדרגה זו נמצאת מדרגת ה"אָיִן", שאין לנו כלים להשיג ממנה ולא כלום3. כשם שאור גדול מאוד מסנוור את עינינו הקטנות ונראה כחושך, כך "יש" גדול מאוד נראה לנו הקטנים כ"אין"4.
הנחמה של מי שמתואר בכתוב ש"אין להם מנחם" היא עמוקה ופנימית. מקורה עליון, בבחינת "אין", ופעמים שאיננה מתגלית בצורה פשוטה לעיני בשר.
על כן חותר המדרש למצוא בכל דרשה מהי הנחמה הגנוזה בביטוי "אין להם מנחם".
אבות ובנים
בזוה"ק (ח"ב קי"ב ע"ב) דרשו חכמים את הפסוק באריכות רבה, ועמדו שם על הביטוי הפותח את הפסוק: "ושבתי אני ואראה". מהיכן שב שלמה? ביארו חכמים ששלמה שב מן המקום בו היה מקבל את מקור חכמתו. חכמה עמוקה וגדולה גנוזה בענין זה של המתים בקטנותם.
מן המדרש עולה בצורה ברורה, שיש קשר בין האבות והבנים. מיתתם של הבנים בקטנותם איננה מנותקת ממעשיהם וממדרגתם של האבות. אמנם אין הבן מת בחטאי אביו – בצורה ישירה, אך גורלו ומהלך חייו ומותו של הבן קשורים לחייו ולמעשיו של האב.
אמנם, נשמות שבאות לעולם לזמן קצר וניטלות ממנו, יש בכך עניינים נסתרים וגבוהים של תיקוני נשמות, של נשמות שהיו צריכות להשלים עוד דבר קטן כדי להגיע אל מדרגתם העליונה בגן עדן וכדומה. יחד עם זאת, זה קשור להורים. העובדה שהתיקון הזה הגיע אל העולם להורים אלה, קשורה לתהליך שההורים צריכים לעבור – כתיקון על חטאיהם וכדומה.
כיון שכך, הדברים פועלים גם בכיוון הפוך. כיון שחייו ומותו של הבן מושפעים ממעשיו של האב, הרי שיכול הבן גם הוא להשפיע על האב, ולהעבירו מחבורה של רשעים לחבורה של צדיקים.
"לפיכך חייב כל אדם ללמד את בנו תורה שיצילהו מגיהנם" – כיון שהבן מושפע מן האב, יכול הוא גם להשפיע על האב, ועל כן צריך האב להביא את בנו לדרגת חיים כזו שתוכל לתקן גם את מעשיו של האב.
כך יש להבין את הדו שיח המתנהל בין אליהו לקב"ה, כביכול. וכי אליהו "משכנע" את הקב"ה לפעול בדרך אחרת ממה שחשב בתחילה?
מדרשים מעין זה מלמדים כי יש שתי אמירות, ושתיהן אמת. בפועל רק אחת מהן מתגברת וקובעת את המציאות.
יש אמת בכך שאדם שחטא צריך להענש על חטאיו ולהימנות בחבורה של רשעים. אין אדם יכול להימלט מעונש על חטאיו.
אולם, יש אמת גם בכך שיש קשר בין האב והבן, ויכול הבן להפוך את גזר דינו של אביו מחובה לזכות, להגביר את המידה הטובה שבמעשיו של הבן על מידת הפורענות שבמעשיו של האב, ולהביאו לחיי העולם הבא.
אליהו מצליח להגביר את מידת הטוב על מידת הפורענות. אף שיש במעשיו של האב חטאים ופשעים שראוי הוא להענש עליהם, הטוב שיצא ממנו פועל להפוך את הגדרתו לטוב, שכן מדה טובה מרובה ממדת פורענות.
במבט מצומצם על מעשיו של האב – הוא חייב בדין. אך ניתן להביט על האב במבט כללי יותר, ולבחון מה יצא ממנו, לאן הובילו חייו. אם האב הוא גורם להופעה של טוב – על ידי בניו – זה מגדיר את האב כטוב. המבט הכללי משנה את ההתייחסות לאב.
כך עולה ממדרש שדרשו חכמים (שמות רבה פרשה מ"ד, ו'):
דבר אחר, "זכור לאברהם", למה הזכיר ג' אבות, אמר ר' לוי: אמר משה: רבון העולם, חיים הם המתים. אמר לו: משה, נעשית מין, אמר לו משה: אם אין המתים חיים לעתיד לבא – יפה את עושה להם כל מה שתבקש, אבל אם חיים המתים – מה יש לך לומר לאבות לעתיד לבא, כשיעמדו אבותיהם ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם, מה יש לך להשיבם, לא כך הבטחתם שאתה מרבה בניהם ככוכבי השמים, ועכשיו תבקש לכלותן, הוי "זכור לאברהם".
משה אומר לקב"ה – אם מתבוננים על חטא העגל בצורה פרטית, הרי שיש לחייבם כליה. אך בסקירה של הדורות כולם גם הדור הזה הוא תוצאה של האבות. וכי תאמר שהאבות פגומים. כל הדורות, מהאבות ועד תחיית המתים זה המשך אחד, ובמבט זה יש ערך גם לדור של חטא העגל.
המבט הכללי מעורר את מדת הטוב על פני מדת הפורענות העולה מהתבוננות פרטית על האדם החוטא.
חניפי תורה
ר' בנימין פתר קרייא בחניפי תורה, סבורים כל עמא שהוא קריין ולית הוא קריין, תנויי ולית הוא תנויי, עטיף גולתיה ותפילין ברישיה.
המדרש קשור לשאלה מדוע אין אנו נוהגים ללכת עטופים בתפילין כל היום, אף שכך היא דרך קיום המצוה ממקורה (רמב"ם הל' תפילין פ"ד הכ"ה):
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.
אף על פי כן, כבר בזמן חז"ל לא התקיימה המצוה בצורתה המקורית בשלמות5, כדברי המדרש (פסיקתא רבתי דרב כהנא פרשה כ"ב, ה'):
אמר ר' ביבי: אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט), מה תלמוד לומר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", שלא תהא תפילין נושא וטליתך עוטף והולך ועובר עבירות. אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל, מפני הרמאים.
אדם הלבוש תפילין נושא עליו את שם ה', וגורם לאנשים לתת אמון בו ובמעשיו. היו רמאים שניצלו זאת לרעה, ונטלו את האמון שלא בצדק. תופעה זו, של אנשים המשתמשים בתורה כדי לזכות במעלתה שלא בצדק, היא תופעה שקשה לצאת נגדה, שכן אנשים אלה מוחזקים כתלמידי חכמים ובני תורה. המתנגד להם הרי הוא כמתנגד לתורה ולנושאיה.
על כן מגדיר זאת המדרש כ"אין להם מנחם", שכן בני האדם אינם יכולים להתמודד עם בעיה זו בצורה מוחלטת. הקב"ה הוא הנפרע מהם.
"אלו ממזרים"
הדרשה האחרונה במדרש עוסקת בממזרים, והיא מדגישה את הכאב הגדול ואת העושק שיש לאנשים שלא חטאו כלל, והם משלמים את מחיר חטאי אבותם.
עם כל הכאב, התורה קבעה את ההלכה שממזרים אסורים לבוא בקהל, ובעולם הזה אין דרך לנחם את הממזרים.
מלבד הפגם הנשמתי שיש במי שנולד מן הערוה, יש באיסור הממזר גם צד גלוי. המאבק הבלתי מתפשר ביצר העריות דורש תגובה חריפה. הידיעה של הנזק שיעשה החוטא לבניו ולצאצאיו לדורות רבים, יכולה להרתיעו ולסייע לו להתגבר על יצרו.
על כן בעולם הזה אין נחמה ואין פשרה בענין הממזרים.
יחד עם זאת, כחלק מתיקונו השלם של העולם יתוקנו גם הממזרים, ולעתיד לבוא יהיה עם ישראל כ"מנורת זהב כולה".
התיקון השלם שלעתיד לבוא הוא הנחמה שיש לממזרים, אף שאין הוא פותר את הבעיה בהווה.
1 מהרז"ו מציין שגירסא זו איננה אפשרית, שהרי ר' יהושע בן לוי היה בתחילת תקופת האמוראים, ור' יהודה ברבי אלעאי התנא אינו יכול למסור שמועה בשמו. הוא גורס "ר' יהושע" סתם, שהיה תנא קודם ר' יהודה.
2 חז"ל מביאים דרשות רבות שבהן מתבטא כלל זה, בכיוונים שונים, עי' בזוה"ק ח"ב קס"ח ע"א, לגבי שרה, ובסוכה מ"א ע"א: "'ציון היא דורש אין לה' דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה", ועי' במדרש איכה רבה פרשה א', כ"ו, דוגמאות נוספות. חז"ל דרשו כך גם בהקשרים הלכתיים, עי' קידושין ג' ע"ב, על הפסוק (שמות כ"א, י"א): "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף": "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב", ובדומה לכך ביבמות ע' ע"א, על הפסוק (ויקרא כ"ב, י"ג): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָה"ּ: "וזרע אין לה – עיין עלה".
3 בהבנה פנימית ה"אין" הוא בחי' כתר, וה"יש" בחי' חכמה.
4 כך הביא הרב מרגליות בפירושו "אור בהיר" לספר הבהיר, עמ' א': "דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך והחושך המוחש אצלנו הוא אור, וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים בלעדי השי"ת יוכל לסבלו, כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמש בו כי איך ישתמשו בעלי החשך בהפוכו וכו'. והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ, וזה הנשאר נקרא חשך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור, כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו, אמנם הנמשך ממנו הוא חשך בערכו נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור, והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חשך.
5 עוד על כך ראה במצוה ברה ח"א, במצוות תפילין (מהדו"ב עמ' ר"ו והלאה).