שניים אדוקין בטלית
נעיין היום בסוגיית שניים אוחזים בטלית:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א
תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים אדוקים בטלית – זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה. מחוי ליה רבי אבהו: ובשבועה. אלא מתניתין, דקתני דפלגי בהדדי, ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת, היכי משכחת לה? – אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא. אמר רב משרשיא: שמע מינה, האי סודרא, כיון דתפיס ביה שלש על שלש – קרינן ביה ונתן לרעהו, דכמאן דפסיק דמי וקני. – ומאי שנא מדרב חסדא? דאמר רב חסדא: גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו – אינה מגורשת, ואם לאו – מגורשת! – התם – כריתות בעינן, וליכא. הכא – נתינה בעינן, והא איכא. אמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת – חולקין. – פשיטא! – לא צריכא, דקאי דהבא בי מצעי. – הא נמי פשיטא! – לא צריכא, דמיקרב לגבי דחד. מהו דתימא, דאמר ליה: פלוג הכי. קא משמע לן, דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי.
ישנה מחלוקת בראשונים על דברי הגמרא: "שנים אדוקים בטלית – זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה."
לפי תוס' לא גורסים 'והשאר':
תוספות מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א ד"ה מחוי ר'
מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה – נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס
אך הרמב"ם חלק על התוספות ופסק כפשט הגמרא:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט
הלכה ז: שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה.
הלכה ט: היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל.
האם זו מחלוקת נקודתית בגרסת הגמרא? או שמא חלוקים הראשונים בשיטה כוללת יותר? ננסה לראות כמה מחלוקות נוספות בנושא ולהגדיר טוב יותר את נקודת המחלוקת בסוגיין.
דיוקים בשיטת הרמב"ם
אך ראשית נאמר כמה דיוקים בשיטת הרמב"ם, לדוג' הרמב"ם משנה מטלית לכלי. המגיד משנה כתב על כך:
מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז
[ז] שנים שהיו אוחזין וכו'. ראש מס' מציעא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני וכו' עוד במשנה היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו' ומבואר במשנה שם שזה נשבע וזה נשבע כמ"ש רבינו והוא מתקנת חכמים דמדין תורה כיון ששניהם תפוסין לא היו צריכים שבועה ורבינו כתב כלי ולא הזכיר טלית לפי שיש בדין הטלית חלוקין יתבארו בסמוך. ודע שיש מן המפרשים סבורין שאם היה אחד אומר אני ארגתי טלית זו ואחד אומר אני ארגתיה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא אמרו יחלקו אלא במה שאפשר ששניהם זכו בו כאחד ונתלו בזה בסוגית הגמ' ודעת רבינו עיקר שלא חילק בזה דבכל גוונא חולקין בשבועה וכן נראה מן ההלכות ומדברי רבינו וכ"כ הרשב"א ז"ל:
אך לא כולם הסכימו לדברי הרב המגיד לפיהם הרמב"ם 'נמנע' מלכתוב טלית כדי לא לכתוב חילוקים רבים, לדוגמה הקשה על כך הלחם משנה:
לחם משנה הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז
שנים שהיו אוחזים בכלי אחד וכו'. קשה דאמאי זה נוטל חציו וזה נוטל חציו ליהוי כטלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת וקשה עוד מזה דברי ה"ה ז"ל שכתב בדין הטלית שיש חילוקים ולכך רבינו ז"ל לא הזכיר טלית אלא כלי משמע דבכלי לא אמרינן עד מקום שידו מגעת ולא ידעתי למה דאפי' בשטר אמרינן ליה בגמ' זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' אף על גב דרבינו לא פסק בשטר הכי מ"מ חילוק בין כלי לטלית לא ידעתי למה הוא וצ"ע
ולמרות מה שכתבו מפרשי הרמב"ם, בכל זאת הרמב"ם כתב בעצמו בטעם השבועה "שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו
של חברו" והרי שהרמב"ם כן מביא את הטלית. וצריך להסביר את הנקודה הזאת ומדוע לא כתב הרמב"ם בצורה פשוטה טלית בכל ההלכה או כלי בכל ההלכה אלא פתח בכלי וסיים בטלית.
ישנה מחלוקת בין קצות החושן לנתיבות משפט שעשויה להאיר את נקודת המחלוקת בדברי הגמרא בסוגייה שלנו:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלג סעיף א
כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם, בחזקת שהוא שלו. אפילו אם יביא המערער עדים שהוא שלו
כדי להכריז על חפץ שהוא שלך צריך טענה מסוימת. מה יקרה בחפץ של קטן?
קצות החושן סימן קלג ס"ק א
ונראה דאם היה ביד קטן מוציאין ממנו כל שיש עדים שהיה שלו… מפני שאין להם טענה בקרקע… ומזה נראה דה"ה במטלטלין דמטלטלין נמי טענה בעי והוי ליה כמו חזקה שאין עמה טענה
לפי קצות החושן לקטן אין טענה ולכן לא שייך לגביו חזקה שכל מה שתחת ידיו שלו הוא. אך חלק עליו בעל הנתיבות משפט:
נתיבות המשפט באורים סימן קלג ס"ק א
וישתקע הדבר דלא דמי קרקע למטלטלין… ועוד דגבי קרקע חזקה מכח שטרא קאתי וקטנים לאו בני שטרא נינהו משא"כ במטלטלין דבני קנין מדרבנן נינהו והוי קנין דאורייתא במקום שדעת אחרת מקנה להם… ודאי יש להם חזקה
תמה בעל הנתיבות על קצות החושן, כיצד ניתן לומר שאין לקטן חזקה? זה סותר את ההיגיון ואת הדעת הסבירה.
נראה שמחלוקתם של האחרונים, גדולי העולם הללו ניתן לתלותה בהבדל בין לשון הרמב"ם ללשון הטור בהלכה זו:
טור חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלג סעיף א
כל דבר המיטלטל שהוא ביד האדם נאמן לטעון עליו שהוא שלו אפי' אם יביא המערער עדים שהוא שלו
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ח הלכה א
כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אף על פי שהביא התובע עדים שהמטלטלין הללו ידועין לו, כיצד בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך שלי הוא, או הפקדתיהו אצלך, או השאלתיהו לך, והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי, והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי זה הנתבע נשבע היסת ונפטר.
לפי הטור – חזקה שנאמן לטעון שהחפץ שלו.
לפי הרמב"ם – חזקה שהחפץ שלו.
ונראה שה'קצות' מצדד בשיטת הטור ולכן תלה את החזקה ביכולת לטעון (שאינה קיימת אצל קטן). ואילו ה'נתיבות' מצדד בשיטת הרמב"ם שהחזקה מוכיחה שהחפץ שייך לאדם בלי קשר כלל ליכולת הטענה שלו.
וכן נראה שספק נוסף באחרונים מתבאר על פי החילוק הנ"ל:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלח סעיף ג
במה דברים אמורים, כשאוחזין בשפת הטלית, שאין ביד שום אחד ממנה שלש (אצבעות) על שלש, אז חולקין אותה, אפילו שהטלית מוזהבת והזהב לצד אחד מהם, ואינו יכול לומר: חלוק אותה לרחבה שיבא הזהב לחלקי, אלא חולקים אותה לארכה כדי שיבא לשניהם בשוה. אבל אם כל אחד קצתה בידו, וזה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה ונשבעים על הדרך שנתבאר. ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל.
תמה הסמ"ע על פסיקה זו של השולחן ערוך בה הוא משמיט את כל החולקים על הרמב"ם:
סמ"ע סימן קלח ס"ק יא
והשאר חולקין בשוה ונשבעין. כן הוא לשון המיימוני פ"ט דטוען [ה"ט], וס"ל שדוקא על המותר נשבעין, אבל מה שהוא ביד כל אחד א"צ לישבע עליו אלא אם ירצה מגלגלין אותו כדמסיק, וכ"כ המ"מ בשם רב האי גאון [משפטי שבועות ח"ב שער ט"ו], וכתב שהראב"ד [הובא ברמב"ן] והרמב"ן [ב"מ ז' ע"א ד"ה מחוי] והרשב"א [שם ד"ה מחוי] לא ס"ל הכי אלא דנשבעין גם על מה שביד כל אחד, וכוותייהו סתם ג"כ הטור [סעיף ה']. ומהתימה על המחבר ועל מור"ם שלא הזכירו דעת החולקין שהן רוב מנין ובתראי:
ויש לתרץ את קושיית הסמ"ע שהשולחן ערוך סמך בזה על לשון הרמב"ם ביחס ללשון הטור ולפי זה המחלוקת כלל לא מתחילה וממילא לא יביא בזה את דעת החולקים.
הגדרת הבעלות – דין או מציאות
יש לחקור אפוא במחלוקת בין הרמב"ם לטור – מה החזקה שדבר שתחת ידו של האדם שלו?
האם החזקה היא דין או מציאות?
לפי הרמב"ם החזקה היא מציאות, מה שבידו של האדם שלו הוא. שייכות חפץ לאדם מתחילה מהמציאות ומשם נובעים הדינים של "לא תגזול" "המוציא מחברו עליו הראיה" וכו'
ואילו לפי תוספות והטור החזקה היא דין שקבעה התורה שהחפץ שייך לי, וזה מה שמברר את החפץ ששייך לי מכל העולם והגדרת הדין שהחפץ שייך לי הוא שאחרים עוברים על לקיחתו ב"לא תגזול"
בצורה דומה חקר הרב עמיאל במידות לחקר ההלכה:
המידות לחקר ההלכה חלק ב פרק יא – מציאות ודין פסקה ג׳
אכן, נופל הספק בכל דיני ממנות שכולם מסתעפים ממשפטי הבעלות – אם הבעלות גופא הוא בבחינת דין או בבחינת מציאות. כלומר: אם היסוד של דיני ממנות זהו דין של "לא תגזול", או להיפך, דהדין של "לא תגזול" בא מהיסוד של בעלות, והספק הוא במושג בעלות גופא, אם זהו מושג מציאותי או מושג דיני; או במילים אחרות: אם הלא תגזול מסתעף מהבעלות ועצם הבעלות הוא מציאות ככל המציאות דעלמא, וכמו שלא נאמר באיסור חלב שהמציאות של חלב בא מתוך האיסור אלא להיפך, כמובן. או שכל מושג הבעלות בא מתוך ה"לא תגזול", ואינו דומה לאיסור חלב, למשל, שהחלב הוא חלב גם בלי הדין – אבל כאן אנו זקוקים לדין גם במושג – מושג הבעלות גופא – כי בלי ה"לא תגזול" אין כלל מושג בעלות לגמרי. ומרכז הספק הוא, אם כל דיני ממונות מיוסדים ג"כ רק על יסוד של מצוה ועברה לבד, או שהיסוד המשפטי שיש בזה הוא יסוד מיוחד מלבד המצוה ועברה שבזה.
ויש לברר את שורשי החקירה, מה הסברה לומר שבעלות היא דין ומה הסברה לומר שהיא מציאות?
הרב חרל"פ (מי מרום ח"ב, הקדמה לפירושו למסכת אבות)
ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו, יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים בלא בעלות… ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה, "אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים", מחויב הדבר שכל תשמישיו יהיו ממה שהוא בעלים עליהם ולא של זולתו. וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של חבירו, מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמותו לעליון, ובכן הזהירות במילי דנזיקין היא שלימות עליונה מאוד.
סדר הבריא ההוא שיש בעלות לאדם על ממון וזה התדמות לריבונו של עולם שנאמר עליו "ומלאה הארץ קניינך" זוהי בחינה של מציאות בראשיתית וזוהי דעת הרמב"ם.
אפשר גם לומר שבעלות היא זכות השימוש שיש לי בחפץ, שמלכתחילה הכל שייך לכל העולם והאדם בקניינו מברר את זכות השימוש שלו ביחס לכולם.
נראה שניתן לחבר והלכה ואגדה בדברים ולתלות את המחלוקת בין הרמב"ם והטור במחלוקת המופיעה במדרש:
שמות רבה (וילנא) (פרשת תרומה) פרשה לה סימן א
א"ר אבהו טובה גדולה חלק הקדוש ברוך הוא לעולמו בזהב יש אדם פורט זהוב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות שנאמר (בראשית ב) וזהב הארץ ההיא טוב ומהו טוב טוביה דהוא בביתיה טוביה דהוא בלוייתיה א"ר שמעון בן לקיש לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק =בית המקדש= שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב כמה דאת אמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון
לפי ר' אבהו רכוש הוא ערך ולא רק שימוש, עצם החפץ וערכו שייכים לאדם, הזהב נברא כדי שעל ידו נעריך את שווי החפצים. הזהב נברא ב"עצם" ולא הגיע ב"מקרה", הבעלות היא דבר עצמי בבריאה אין רק זכות לשימוש אלא גם ערך שיש לכל חפץ.
אך לפי ריש לקיש אין משמעות אישית לזהב, זוהי רק נגזרת של הצורך בבריאת הזהב לצורך השימוש בבית המקדש.
גם כאן ניתן לתלות במחלוקת האם הבעלות הזהב היא בעלות עצמית, או שהיא רק נגזרת של הצורך שיהיה זהב בעולם וניתן יהיה לבנות ממנו בבית המקדש. וגם מחלוקת זו מקורה במחלוקת בין רבו של ר' אבהו – ר' יוחנן וריש לקיש:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כח עמוד ב
סבר לה כר' יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה? גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, מילתא דשכיח גזרו בה רבנן, מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ולר"ל, דאמר: משיכה מפורשת מן התורה
האם הערך הוא עיקר החפץ, והיינו עצמותו של החפץ והבעלות עליו הן העיקר ואז הקניין הוא בכסף שמעריך את שוויו.
או שעיקר החפץ הוא השימוש בגוף החפץ ולכן משיכת גוף החפץ היא הקונה.
תשובות לשאלות על שיטת הרמב"ם
האם תקנת השבועה "שלא יהיה כל אחד תוקף בטליתו של חברו" היא בגדר סימן או סיבה?
האם השבועה באה לפתור בעיה שקיימת בעולם או שהשבועה באה לתקן ולהעמיד על יסוד הבעלות ומלמדת את ההסתכלות הממונית הנכונה, לפי הטעם השני אין השבועה באה רק כדי לפתור בעיה – לא נשבעים על כל דבר, רק על דבר שאין עליהם בעלות.
לפי הצד השני מובן מדוע בחר הרמב"ם לדבר על כלי ולא רק על טלית, שהרי כלי אחד בוודאי שייך לאדם אחד ולא לשניים, זוהי המציאות הפשוטה וזה מה שהסביר הרב המגיד.
וכן הסביר אבן האזל על הרמב"ם לעיל:
אבן האזל הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז
והנה ההוספה על משנתנו הוא מדברי הר"י מיגש, שבהרבה פעמים מביא דבריו
ר"י מיגאש מסכת בבא בתרא דף לד עמוד ב
כל דאלים גבר וכו' עד ואי דמר לא דמר. מחוורתא דהאי דינא דכל מידי דמינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אי איתיה לההוא מידי בידא דחד מינייהו הא ודאי המוציא מחבירו עליו הראיה וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים…
וכשחוזר הרמב"ם ומסביר את טעם השבועה הוא מביא דווקא את הסיבה לשבועה- הסיבה היא כדי לפתור את הבעיה, לכן משנה הרמב"ם את הדוגמה. זאת בניגוד לדברי התוספות שצריך להישבע גם על מה שבידו, בכלים זה לא רלוונטי לומר שחצי מהכלי שייך למישהו והחצי השני לאדם שני.
לפי התוספות השבועה בבחינת "סיבה" דהיינו שאנשים עלולים לתקוף ולכן יש להישבע, כדי למנוע את המציאות השלילית שיכולה להיווצר. לפי הסברם יש צורך להישבע בכל מקום שיש סיבה להישבע נשבעים ובתוך זה גם על מה שתפוס בו יש צורך להישבע.
אך הרמב"ם חלק וכתב את דבריו לאפוקי מדעה זו לכן מבודד הרמב"ם את תקנת השבועה מן הדין הפשוט, לכן בדין אומר הרמב"ם "כלי" ובטעם השבועה כותב הרמב"ם "טלית", על מנת להסביר לנו שהדין לחוד והתקנה לחוד, מן הדין מה שתופס האדם שלו הוא – ללא עוררין כלל. ובמקרה של ספק כפי שמתארת המשנה מצריך הרמב"ם שבועה רק על השאר, על מה שלא נמצא בידו.
וכן ניתן לומר גם על ההבדל שבין המשנה לבין הברייתא שבסוגיה שתלויות בהבדל אם החפץ נמצא תחת ידו של האדם או לא. המשנה דיברה על כך שהטלית תפוסה בידו של האדם וממילא יש דיון למי שייכת הטלית וצריך להישבע עליו ואילו בברייתא אין הדבר מפורש ולכן ר' אבהו מחדש שהברייתא גם נאמרה בשבועה מה שלא מופיע בפשט הלשון.