לא תחמוד

הגמרא דנה אגב הסוגיות הנלמדות בעיון במצוות "לא תחמוד" ואומרת הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב
לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו.

נעיין במצווה כפי שמובאת בתורה ולאחר מכן בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

דברים פרק ז פסוק כה (פרשת עקב)
(כה) פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא:
דברים פרק ה פסוק יח (פרשת ואתחנן)
(יח) וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ ס וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: ס
שמות פרק כ פסוק יד (פרשת יתרו)
(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ ס לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: פ

הרמב"ם מונה את מצוות לא תחמוד בשני לאווים:

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסה
והמצוה הרס"ה היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו (יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'. ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבר תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן נמי עד שיעשה מעשה. הנה התבאר לך כי זה הלאו יזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים הנה זה כלו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד:
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסו
והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכלאתא (דרשב"י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב]. ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן. והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ"א כא). הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד:

עלינו להבין מדוע הרמב"ם חילק את המצווה לשתי מצוות שונות, נק' ראשונה אפשר להאיר בהשוואת מצוות "לא תחמוד" לעומת מצוות "לא תגזול":

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רמה
והמצוה הרמ"ה היא שהזהירנו שלא לגזול. והוא ליטול מה שאין בו לנו זכות באונס והכרח. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תגזול. וכן ביארו בעלי הקבלה (ב"ק עט ב) לא תגזול כענין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי [ש"ב כג]. והוא לאו הניתק לעשה [מ"ע קצד] והוא אמרו (ס"פ ויקרא) והשיב את הגזלה. אבל הוא אפילו בטל את העשה שבה אינו לוקה לפי שהוא לאו שניתק לתשלומין שאם שרף את הגזלה או השליכה בים יתן מה שהיתה שוה ואם כפר בה ונשבע לשקר מוסיף חומש ויקריב קרבן אשם כמו שהתבאר במקומו (מ"ע קצד ועא) וכן התבאר בסוף מכות (יו א). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ועשירי מקמא:

למצוות "לא תגזול" יש תיקון, היא בגדר לאו הניתק עשה, בכך שונה היא מהותית ממצוות "לא תחמוד", את החמדה שחמד אדם מחברו אי אפשר לתקן. אך מה הגדר חיוב מצוות "לא תחמוד" שראינו לעיל בדברי הרמב"ם?
הרמב"ם מנה את המצווה כשני לאוין:
אין לחמוד ולקנות
אין להתאוות אף במחשבה בלבד
וכך מביא את הרמב"ם את דיני המצווה להלכה:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' +שמות כ' י"ד+ לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' +דברים ז' כ"ה+ לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

דברי הרמב"ם מהווים לכאורה תרתי דסתרי מחד הרמב"ם מגדיר "לאו שאין בו מעשה" ומאידך "אינו עובר עד שיקח חפץ… חימוד שיש בו מעשה" וכבר תמה תמיהה הגדולה הראב"ד על הדברים:

+/השגת הראב"ד/ כל החומד עבדו או אמתו וכו' אף על פי שנתן לו דמים יקרים. א"א ולא אמר רוצה אני. /השגת הראב"ד/ ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.+

יש לברר אפוא, מה שורש המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם? ובמה צריך לחקור כדי להבין את משמעות המחלוקת?
נראה שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא בהגדרת 'לאו שאין בו מעשה':
לפי הראב"ד עצם העניין שיש מעשה בשביל להתחייב מגדיר כלאו שיש בו מעשה.
ואילו לפי הרמב"ם המעשה לא יכול להיות עניין צדדי רק כדי להתחייב, אלא לאו שיש בו מעשה עצם העבירה היא במעשה. לעומת זאת ב"לא תחמוד" אמנם יש מעשה, אבל עיקר העבירה והחטא של האדם מתקיים בליבו ולא ברובד הנגלה.

לפי זה ננסה לדייק את שיטת הרמב"ם, נראה ששיטתו מתבררת ומובנת לאור החולקים עליו:

אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק כ פסוק א (פרשת יתרו)
ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם, והלא יראו כתוב שש הנה שנא השם (משלי ו, טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם, יח), וכתיב הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו, ח), הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה, ד), והיה לבבכם שלם (מ"א ח, סא), אני ה' חוקר לב (ירמי' יז, י), וה' יראה ללבב (ש"א טז, ז). והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב.
ספר מצוות קטן מצוה יט
שלא לחמוד דכתיב (שמות כ') לא תחמוד. ואף על גב דאמרינן במכילתין (יתרו פרשה ח') יכול בדברים תלמוד לומר ולקחת לך. מה להלן מעשה אף כאן מעשה מכל מקום נראה שאף בלב אסור, אך אינו נגמר להתחייב עליו עד שיעשה מעשה ובדיהיב דמי חייב אחת, ובדלא יהיב דמי חייב שתים. ונראה דלא תחמוד ולא תתאוה הכל אחד הוא וכפל מלה הוא. ואמרו חכמים (סוטה ט' ב"ר פר"כ) כל הנותן עיניו במה שאינו שלו גם את שלו מוציאין מידו.

לפי החולקים על הרמב"ם חייב להיות מעשה כדי להתחייב ואין זו רק חובה שבלב.
מה ניתן לומר על שיטת הרמב"ם לפי זה? ומה היחס בין שני הלאווין שחייבה התורה?
אפשר להציע משל להסביר את הדברים כמו שמופיע בספר הכוזרי:

ספר הכוזרי מאמר א אות א
כונתך רצויה אצל הבורא אבל מעשך איננו רצוי

האדם הוא מציאות שלמה, כל עוד מחשבת האדם לא באה לידי ביטוי ברובד המעשה, עוד לא הושלמה קומת המחשבה.
רק כאשר החמדן משיג את החפץ ומשלים את מחשבת הלב רק אז מתחייב האדם.
וההבדל בין לא תתאווה ללא תחמוד – דומה הוא לאדם שרואה את בית חברו אם אמר האדם שרוצה בית כזה עובר ב"לא תתאווה" ואם אמר האדם אני רוצה את הבית הזה¹ אזי מתחיל לעבור על "לא תחמוד" ויעבור על הציווי ויתחייב רק כאשר יעשה פעולה ממשית להשלים את מחשבת ליבו.
לפי זה תפקידו של "לא תחמוד", הלאו שמסכם את עשרת הדיברות מלמדנו שעיקר מצוות התורה בלב עיקרן אלא שהתורה הקדושה יורדת עד רובד המעשה המתגלה בעולם.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *