פרשה ג – פסקה יד1
"את הכל עשה יפה בעתו", אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר: "את הכל עשה יפה בעתו". אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ר' אלעזר אומר: זה הפתח פתוח עד התהום, שנאמר: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
פירוש המדרש
"אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף". "את הכל עשה יפה בעתו" – אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם – העולם נברא בזמן המתאים לכך, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר: "את הכל עשה יפה בעתו" – העולם נברא בעת המתאימה לכך, וזהו יופיו. עי' בשיעור בביאור הענין. אמר ר' אבהו: מכאן1 שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן – שלא הגיע עדיין הזמן לברוא את העולם, ועל כן חרבו העולמות שנבראו קודם הזמן2, עד שברא את אלו – את העולמות הקיימים לפנינו ואמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי – אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי, ועל כן החריבם. ר' אלעזר אומר: זה הפתח פתוח עד התהום – אף הפתח הפתוח עד התהום הוא מעשה ידיו של הקב"ה, מרום השמים ועד תחתית הארץ, וגם זה הוא חלק מהבריאה שישרה בעיניו (מתנות כהונה, ועי' מהרז"ו שמבאר בדרך אחרת), שנאמר (בראשית א', ל"א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" – כל מעשיו טובים בעיניו להשאירם על כנם ולא להחריבם.
נושאי השיעור: א. העולם נברא בצורה מאוזנת, ועל כן הוא מתקיים. ב. המדרש רומז לשבירת הכלים. ג. תפקיד האדם: ללקט ולברור את הטוב מן הרע. ד. על האדם ליצור את העולם השלם מן השברים.
השאלה המרכזית שיש לשאול בלימוד המדרש היא, האם התיאור "בונה עולמות ומחריבן" הוא תיאור של מציאות היסטורית (או פרה-היסטורית), או שאין זו כלל מציאות שהיתה, אלא ענין רעיוני המתואר באמצעות הדימוי לבנין עולמות והחרבתם.
אמנם, יש מגדולי ישראל שהתייחסו למדרש כמתאר מציאות שהיתה. כך, למשל, הרב קוק זצ"ל, הביא את המדרש באגרת בה הוא מתייחס לשאלת ה"סתירה" בין התורה והמדע ביחס לגיל העולם וכדומה3:
ועל דבר מנין שנות היצירה ביחש להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למנין תקופתנו הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים, ובמדרש רבה "שהי' בונה עולמות ומחריבן", ובזוהר פ' ויקרא שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה; אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות ביאור רחב מאד מאד. אם כן אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם, אבל שלא היה בינתים חורבן כללי, ויצירה חדשה, על זה אין מופת מוכיח, כי אם השערות פורחות באויר, שאין לחוש להן כלל. אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה, שאפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית…
הרב מתייחס למדרש כמתאר מציאות שהיתה כאן, בכדור הארץ שאנו חיים בו.
מובן, שאף אם המדרש בא לתאר תהליך מציאותי, לא נוכל לפטור עצמנו מלחפש את יסודותיו הרוחניים שהם עיקר מטרתם של חכמים במדרשיהם. נראה ברור שר' אבהו בדבריו לא התכוון רק לתאר מציאות אלא להביע רעיון, כדרך חכמים במדרשיהם. יש להבין, אפוא, לשם מה ברא הקב"ה עולמות ולשם מה החריבן, ומהי "עונתו" של העולם שבה נברא.
ביאור המהר"ל
המהר"ל מתייחס למדרש בבאר הגולה4, וזו לשונו:
והמדרש הזה הוא לקצת בני אדם בתכלית הריחוק, שיהיה בורא וראה העולם שאין טוב ומחריב אותו ויברא אחר, אף לאומן בשר ודם אין ראוי דבר כזה, כל שכן בבורא עולם אשר לא ייעף ולא ייגע ואיננו בן אדם ויתנחם איך אפשר לומר כזה. אבל בני אדם לא ירדו לפנימית המאמר הזה ולא עמדו בסודו, וזה כאשר תמצא בכל הנבראים אשר ברא השם יתברך אותם, הי' בורא עולמות ומחריבן ואמר דין יהניין לי יתהון לא יהניין לי. וזה כי מתחלה ברא הנבראים, ובשעה שנבראו ולא היה בעולם מציאות אחר היו אותם הנבראים עיקר הבריאה ושם המציאות עליהם, עד שברא הש"י את האדם שהוא עיקר המציאות ואמר דין יהניין לי יתהון לא יהניין לי, ובזה נחרבו שאר הנמצאים כאשר בחר השם יתברך באדם שהוא עיקר המציאות, כלומר שאין שם מציאות נופל עליהם. וכמו כן הוא בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות והם היו המציאות של עולם הזה כאשר לא היה עדיין העם אשר בחר בו הש"י, וכאשר היו ישראל לא היו נבחרים הגויים ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזהו שאמרו שהי' בונה עולמות ומחריבן. ודבר זה רמזו חכמים במקומות הרבה אמרו, בפרק ר' עקיבא (שבת פ"ט) אמר ר' אבהו הא חורב שמו שממנו ירד חורבן לאומות העולם. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל שוב נחרב שאר האומות שנאמר "אחרית גוים מדבר ציה וגו'", שאינם נחשבים לדבר… וכן מתחלה היו הארצות כולם מוכנים לדבור הקדוש, וכיון שנתקדש ארץ ישראל נפסלו כל הארצות מן הדבור והרי כל הדברים האלו שהיה בורא אותם ומחריבן.
המהר"ל מבאר, כי המדרש מתאר את התהליך שהעולם עובר. הקב"ה בורא מציאות שהיא הכנה למציאות האמיתית השלמה הבאה בעקבותיה. כשבאה לעולם המציאות השלמה הרי זה חורבן למציאות הקודמת לה, שכבר אינה נחשבת.
יש להבין מדוע כך הוא התהליך, שתחילה בורא הקב"ה מציאות שהיא הכנה, ואחריה באה המציאות שהיא התכלית.
גם בהופעת התורה בעולם היה תהליך זה. בתחילה היה העולם בלא תורה, ורק אחר כך באו אלפיים שנות תורה. ואכן, התקופה שקודם להופעת התורה נקראת "שנות תהו"5, שם המבטא חורבן.
נראה, שהתכלית היא הופעה מורכבת. מאחדת היא בין צדדים שונים וכוחות שונים הבאים בה לידי ביטוי. כך במעמד הר סיני נאמר:
וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר6.
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים7.
היה זה מעמד של התאחדות שמים וארץ, חומר ורוח, גוף ונשמה.
בשנות התהו הקודמות למתן תורה מנותקת הארץ מן השמים. בארץ שולט הגוף ועל כן החומר – והחטא הבא יחד עמו – הם מנת חלקו של העולם בדורות התהו. השמים אף הם מנותקים מן הארץ ואינם אלא רוחניות צרופה.
בדרך זו בונה כל צד את עצמו בעצמו, על מנת שהתאחדותו עם זולתו לא תטשטש את צורתו המיוחדת.
גם באדם הפרטי אנו מוצאים תהליך זה, בנישואין, "ביום חתונתו זה מתן תורה". כל אחד מבני הזוג חי את חייו האישיים לבדו, ורק אחר כך מתאחדים שניהם "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"8.
"בעונתו נברא העולם"
בצורה פשוטה אומר המדרש שהעולם נברא בזמן המתאים ביותר, ולא היה ראוי לו להברא קודם לכן או לאחר מכן.
העיסוק במה שהיה קודם שנברא העולם, ובגורמים לבריאת העולם דווקא בזמן שבו נברא, הוא קשה, שהרי אמרה המשנה9:
כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור.
הרי השאלה מה הביא את הקב"ה לברוא את העולם דווקא בזמן זה ולא אחר, היא עיסוק בדברים שהם למעלה מהשגתו של האדם, ועל כן אין לעסוק בה.
יתירה מזו. כתב הרמב"ם10:
אבל מה שתמצא לשונות מקצת החכמים בקביעת זמן מצוי קודם בריאת העולם, הוא תמוה מאד, כי זוהי השקפת אריסטו אשר בארתי לך, שהוא סבור כי אין לתאר לזמן התחלה, וזה מוזר, ואשר הביא את האומרים לידי דבר זה לפי שמצאו, יום אחד, ויום שני, והבין אומר דבר זה את הענין כפשטו, וחשב שאם לא היה שם גלגל מקיף ולא שמש אם כן באיזה דבר שוער יום ראשון, לפיכך אמרו בלשון זה יום ראשון אמר ר' יהודה בר סימון מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, וזה יותר מוזר מן הראשון… כללו של דבר אל תביט במקומות אלה לדברי מי שאמר, כבר הודעתיך כי יסוד כל התורה שה' המציא את העולם מן האין שלא בראשית זמנית, אלא הזמן נברא…
הזמן הוא בריאה שנבראה עם בריאת העולם, ועל כן לא שייך לעסוק בשאלה מה היה לפני העולם, שהרי לא היה כלל זמן קודם שנברא העולם.
כיצד יש להבין את המדרש האומר: "בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא"?
המדרש מתייחס לזמן שבו נברא העולם, אך נראה שאמירה זו נכונה ביחס לצורה הכללית שבה נברא העולם. "בעונתו" הוא ביטוי לבשלות, לצורה בה העולם נברא כך שהוא מתקיים. כשם שתינוק נמצא ברחם תשעה ירחי לידה, וכשהוא מגיע לבשלות הוא יוצא – כך העולם. לידה מוקדמת או מאוחרת איננה בת קיום.
בהקשר אחר מביאים חז"ל דוגמא לכך11:
יפה בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתי ראויה להלקט והוא לוקטה.
טבעה של תאנה הוא שאין לה זמן בו כל הפירות מבשילים. בכל יום מבשילים כמה פירות, ויש ללקטם מיד. יום קודם לכן היו אלה פירות בוסר, ובעוד כמה שעות הפירות יתליעו. לכל תאנה יש זמן מדויק בו יש ללקוט אותה.
בספר "עץ חיים"12 מביא שאלה קרובה לזו:
והנה ענין החקירה הזאת אשר שואלים למה בריאת עולם הזה היה בזמן שהיה ולא קודם או אחר כך. ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו. והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א"ס שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל. והנה מן הא"ס נשתלשל אחר כך מציאות המאור הגדול… ואחר כך נשתלשלו ממנו… אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו… ואחר כך נשתלשלו ממנו ד' עולמות אבי"ע הידועים ומפורסמים… כנזכר בזוהר ובתיקונים… והנה מן העת וזמן אשר התחיל התפשטות והשתלשלות האורות והעולמות הנ"ל מאז התחיל הויות הנבראים כולם זה אחר זה עד שבא הדבר אל המציאות אשר הוא עתה, וכפי סדר ההתפשטות וההשתלשלות כסדר הזמנים זה אחר זה כך נעשה ולא היה אפשר להקדים או לאחר בריאת עולם הזה, כי כל עולם ועולם נברא אחר בריאת עולם שלמעלה ממנו, וכל העולמות היו נבראים ומתפשטים ומשתלשלים והולכים זה תחת זה בזמנים שונים ומאוחרים זה אחר זה עד שהגיע זמן בריאת עולם הזה, ואז נברא בזמן הראוי לו אחר בריאת העולמות העליונים אשר עליו ודי בזה כי לא נוכל להרחיב ולהעמיק ביאור זה הענין ככל הצורך ואיך וכמה ומתי.
נראה בביאור הענין, שאכן הזמן הוא מן הנבראים, ולנו אין דרך לבטא קיומו של "תהליך", אלא בדרך של זמן.
אמנם, גם בעולמות עליונים שלמעלה מן הזמן יש בחינה של תהליכים, אשר בהשתלשלותם עד לעולמנו אנו מגדירים אותם בזמן.
"בעונתו נברא העולם" פירושו שהיו כמה וכמה תהליכים והרכבות של כוחות עד שהגיע מושג הזמן לעולם, ואנו יכולים להשיג את תהליכיו.
"בורא עולמות ומחריבן"
האר"י מבאר כי ביטוי זה מתייחס למושג "שבירת הכלים".
השבירה היא תוצאה של חוסר איזון בין שפע האור האלוקי ובין הכלים, שאינם יכולים להכיל את האור ועל כן הם נשברים. התיקון הוא איזון בין האור ובין הכלי, בין השפע הבא מן המשפיע ובין יכולת המקבל לקלוט ולהכיל את השפע הזה.
"שבירת הכלים" הוא ביטוי לתהליך בו אור גדול מאיר בכלים, והכלים נשברים ומתפזרים. מתוך כך בא הצורך ללקט את השברים ולתקן את הכלים.
מגמת בריאת העולם והאדם בתוכו היא לתקן את השבירה.
יש לשאול, לשם מה ברא הקב"ה את העולם כך שתהיה שבירה ולאחריה תיקון, מדוע לא נברא העולם בצורתו המתוקנת מלכתחילה?
גם שאלה זו נשאלה על ידי ר' חיים ויטאל בספר "עץ חיים"13, והוא מביא שתי תשובות:
התשובה כי כוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם, באשר שתהיה טוב ורע בעולם, מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין (מכלים שבורים), והטוב בא מהאור הגדול, ואם לא היה כן לא היה רק טוב בעולם ואז לא היה שכר ועונש, אך עתה שיש טוב ורע יש שכר ועונש, שכר לצדיקים ועונש לרשעים, שכר לצדיקים שעל ידי מעשיו הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותם מתוך הקליפות, ועונש לרשעים שהוריד על ידי מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקליפה, והקליפה בעצמה היא רצועה של מלקות ליסר הרשע.
ועוד טעם אחר, כי להיות עתה קודם התיקון נקודת המל' במקום ראש א"א שלאחר התיקון לכן יש כח על ידי תפלתינו ומעשינו הטובים להעלותה למקומה שהיתה שם בתחלה.
השבירה היא הנותנת מקום לבחירה ולעבודת האדם לתקן את העולם. עולם שלם בלא שבירה הוא עולם שאין בו רע ועל כן אין בו בחירה.
ועוד, אי אפשר לברוא את העולם מלכתחילה בצורה כפי שהוא לאחר השבירה. העובדה שהעולם נברא בצורה שלמה היא הנותנת מקום לעבודתנו להשיבו למדרגתו הראשונה. אין אנו יכולים להעלות את העולם למדרגה שלא היה בה מעולם. על כן נברא העולם במדרגה עליונה ונפל ממנה – והאדם בעבודתו מצֻוה להשיבו למדרגתו.
התיקון נעשה בדרך של בירור הטוב מן הרע. כל תפקידו של האדם בעולם הוא לקחת מן העולם את הטוב ולבררו מן הרע הדבק בו. "מלאכת בורר" היא המלאכה שעל האדם לעסוק בה על מנת לתקן את העולם.
בצורה טבעית נעשה בירור זה באכילה. הגוף בנוי כך שהוא לוקח את שהוא זקוק לו לבניינו, ואת הפסולת הוא מפריש.
אף הזרע הנזרע באדמה זו תכונתו. הרי הוא בורר מן הסביבה את החומרים שהוא זקוק להם, ומהם הוא בונה את העץ. כך גם האדם – קולט מן העולם חומרי בנין – חומריים ורוחניים – והופך אותם לדבר אחד, לאדם.
מטרתה של עבודת הבירור היא ליצור מן הדברים השונים דבר אחד. מן הפרטים הנפרדים נוצר אדם אחד, וזהו התפקיד המוטל על האדם, לאחד את העולם מדברים מפוזרים ונפרדים ליחידה אחת.
הרכבת החלקים לתמונה
משל היכול לבאר את הענין הוא משחק ה"פאזל" (תצרף). המשחק מורכב מתמונה שלמה, שהפרידוה לחלקים רבים, ויש לשוב ולהרכיב את התמונה השלמה מן החלקים הנפרדים.
תפקידו של האדם הוא להרכיב את התמונה השלמה, כך שיראו שוב כי "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"14. בכל חלק בנפרד אין רואים את גילוי האלוקות, ויש צורך ללקט את כל החלקים כדי לראות את התמונה השלמה, את המציאות האלוקית המחיה את העולם.
בעבודתו יוצר האדם את העולם מחדש, כשם שהתמונה נוצרת מחדש בהרכבת החלקים כולם. אין האדם בורא את העולם "יש מאין", כפי שעשה הקב"ה, אלא "יש מיש" – מן החלקים המפוזרים נדרש האדם להשיב את העולם אל התמונה המקורית, אל המצב השלם שהיה קודם לשבירה.
אדם הראשון היה בגן עדן, ולאחר שחטא גורש משם ונפוץ על פני כל הארץ. זו דוגמא לשבירת הכלים. אנו עמלים ללקט את שברי הכלים ולשוב למדרגתו של האדם בגן עדן15:
"חדש ימינו כקדם", כאדם הראשון, כמה דאת אמר (בראשית ג') "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן".
עמלו של האדם הוא לשוב אל המדרגה הראשונה, אל ה"תמונה" השלמה המקורית.
החידוש הוא, שהעולם המתוקן הוא עולם שהאדם יצר בידיו. זוהי בריאה של האדם- יש מיש. אין זה עולם שלם שניתן לאדם במתנה, שעל כן הוא עלול להילקח ממנו, אלא עולם שנוצר על ידי האדם, ועל כן הוא חלק ממדרגתו ומהווייתו.
המעלה הראשונית שהיתה קודם השבירה נדרשת כדי שהאדם יוכל לשוב אליה. לא יכול האדם לעלות למדרגה זו אם לא היה בה קודם לכן, והיא שייכת אליו ומתאימה לו16. לאחר השבירה חוזר האדם אל המדרגה העליונה במעשיו, שב ומרכיב את התמונה השלמה מן החלקים שנתפזרו, ובכך ממלא את תפקידו.
1 המילה "מכאן" אינה מוסבת על הפסוק בקהלת, ומקורה במדרש מקביל, עי' בראשית רבה פרשה ג', ז', ופרשה ט', ב', שם דבריו של ר' אבהו מתייחסים לפסוק אחר.
2 ההבדל בין "בונה עולמות" ל"בורא עולמות" הוא, ש"בורא" הוא יש מאין, ו"בונה" הוא יש מיש. גם בעצם בריאת העולמות היה תהליך של שבירה וחורבן, וגם בתוך העולם יש תהליך כזה, כגון אדם הראשון בגן עדן, לוחות ראשונים וחטא העגל וכדומה. ועי' בשיעור.
3 אגרות ראי"ה ח"א אג' צ"א.
4 באר רביעי עמ' פ"א.
5 עי' בסנהדרין צ"ז ע"א: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".
6 שמות י"ט, כ'.
7 שמות י"ט, ג'.
8 בראשית ב', כ"ד.
9 חגיגה פ"ב מ"א.
10 מורה נבוכים ח"ב פ"ל.
11 לקמן פרשה ה', י"ד.
12 שער א' ענף א'.
13 שער הכללים פ"ב.
14 זכריה י"ד, ט'.
15 איכה רבה פרשה ה', כ"א.
16 עי' על כך עוד ברבה אמונתך לשיר השירים פרשה א', א', עמ' קל"ח, ולקהלת פרשה א', עמ' ק"ז.