פרשה ג – פסקה טז

דבר אחר, "את הכל עשה יפה בעתו", רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם, בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות, אלא אמר הקב"ה: עדיין לא נבנה בית המקדש ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד, אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו). ר' בנימין בשם רבי לוי אמר: "גם את העולם נתן בלבם" – אהבת עולם נתן בלבם. אמר רבי יונתן: פחדתו של מלאך המות נתן בלבם. נחמיה בריה דר' שמואל בר נחמן אמר: "והנה טוב מאד", "והנה טוב" זה אדם. "והנה טוב", זה יצר טוב, "מאד", זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד, אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו". ר' ברכיה ורבי אבהו בשם ר' יונתן אמר: "גם את העולם נתן בלבם" – אהבת עולם נתן בלבם, אהבת תינוקות נתן בלבם, משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכבד והקטן מטנף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול. אמר ר' אחווה בריה דר' זירא: "העולם" – הועלם מהם שם המפורש. משל למלך שעשה סעודה, זימן אורחים. משאכלו ושתו אמרו לו: תן לנו חרבות ורמחים ונשחק בהם. נתן להם שבישתא דהדס והכו אלו את אלו ופצעו אלו את אלו. אמר המלך: ומה אני נתתי לכם שבישותה של הדס כך עשיתם, אלו נתתי לכם חרבות ורמחים על אחת כמה וכמה. כך אמר הקב"ה: ומה אם שעה שהעלמתי מהם שם המפורש הם הורגים בכינוי, אלו נתתי וגליתי להם שם המפורש על אחת כמה וכמה. עובדא הוה בחד אינתא פרסייא דאקלת ברה בחדא מילה מן שמא מפרשא, שמעה שמואל אמר זיל אתקין ליה תכריכין. ר' חנינא הוה בידו שם המפורש. כד אתי מידמך אמר: אית הכא בר נש דמימסור ליה, אמרין: אית הכא עניני בר נחשון. שלח בתריה ואתא, ועלל בריה ואיטמר תחות ערסא, כד אתי מימסור עטוש ההוא ינוקא, אמר אבוי: פוק לך מן תמן, את לא זכית למישמע ודין לא זכה למיקבלה. חד אסייא בציפורי הוה בידו שם המפורש. כד בעא למידמך אמרין: אית הכא בר נש דמימסור ליה, אמרין: אית הכא רבי פנחס בר חמא. שלח בתריה ואתא ושאיל יתיה, ואמר ליה: נסיבת מן יהודאי כלום מן יומיך, אמר ליה: נסיבית מעשר, ולא קבל עליה מימסר ליה מימסר, אמר: דילמא תבע גבי בר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עלוי וקטל ליה. תנא, אין מוסרין את השם לכל אדם, ולא לעומד בחצי ימיו, אלא למי שיצאו רוב שניו, ואין מוסרין אותו אלא מעומד, ואין מוסרין אותו אלא במקום טהור ועל המים. בראשונה היו מוסרין אותו לכל אדם, וכשרבו הפושעים התקינו שלא יהו מוסרין אותו אלא לצנועים שבכהונה, והצנועין שבכהונה היו מבליעין אותו בתוך נעימת הכהנים. אמר ר' טרפון: פעם אחת עליתי עם שמשון אחי אמא על הדוכן והטיתי אזני כלפי כהן גדול והבליעו בתוך נעימת הכהנים. ואמר ר' טרפון: פעם אחת שמעתי ונפלתי על פני. הקרובים שכשהם שומעין אותו נופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו לא היו זזין משם עד שעה שנתעלם מהם, שנאמר: "זה שמי לעולם", "לעלם" כתיב, וכל כך למה, "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף".

פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת למילים: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ", רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם – שנפלגה המלוכה (מלכים א' י"ב), בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות – היתה צריכה להיות כבר במרד שמרד שבע בן בכרי כנגד דוד המלך (שמואל ב' כ'), אלא אמר הקב"ה: עדיין לא נבנה בית המקדש ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד – אין ראוי שתהיה מחלוקת במלכות בית דוד קודם שנבנה בית המקדש, אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי – מה שיהיה בסוף יהיה, ולאחר שיבנה המקדש השלכותיה של המחלוקת תהיינה פחותות, ועי' בשיעור (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו – משפט זה מופיע בסוף הפסקה הקודמת, ואין גורסים אותו כאן). מכאן ואילך דורשים חז"ל את סופו של הפסוק: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף", ובמיוחד את הביטוי "גם את העֹלם נתן בלבם". ר' בנימין בשם רבי לוי אמר: "גם את העולם נתן בלבם" – אהבת עולם נתן בלבם. הקב"ה נטע בלבו של האדם אהבה לעולם. אמר רבי יונתן: פחדתו של מלאך המות נתן בלבם – הפחד מהמוות מביא את האדם לאהבת העולם (על פי רד"ל, ועי' בשיעור). נחמיה בריה דר' שמואל בר נחמן אמר (בראשית א', ל"א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", "והנה טוב מאד" זה אדם – "מאד" אותיות "אדם", שכן האדם עושה את העולם לטוב מאד. ודרשה נוספת: "והנה טוב", זה יצר טוב, "מאד", זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד?! והרי שמו הוא יצר הרע? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר (קהלת ד', ד'): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" – היצר הרע, הקנאה של אדם ברעהו, הם המביאים את האדם לשכלל ולפתח את העולם, ועל כן היצר הוא "טוב מאד", ועי' בשיעור. ר' ברכיה ורבי אבהו בשם ר' יונתן אמר: "גם את העולם נתן בלבם" – אהבת עולם נתן בלבם, אהבת תינוקות נתן בלבם – דרשו "עֹלם" מלשון "עֶלֶם". משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכבד – מטאטא ומנקה את ביתו של המלך, והקטן מטנף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול – משום אהבת התינוקות שנטע הקב"ה בלב בני האדם. אמר ר' אחווה בריה דר' זירא: "העולם" – כתוב בלא ו': "העֹלם", ודרשו מילה זו מלשון העלם והסתר – הועלם מהם שם המפורש – ולא נתגלה לבני האדם. משל למלך שעשה סעודה, זימן אורחים. משאכלו ושתו אמרו לו: תן לנו חרבות ורמחים ונשחק בהם – משחקי מלחמה. נתן להם שבישתא דהדס – ענפי הדס – והכו אלו את אלו ופצעו אלו את אלו. אמר המלך: ומה אני נתתי לכם שבישותה של הדס כך עשיתם, אלו נתתי לכם חרבות ורמחים על אחת כמה וכמה. כך אמר הקב"ה: ומה אם שעה שהעלמתי מהם שם המפורש הם הורגים בכינוי – על ידי שימוש בכינויי ה' הם הורגים ומזיקים זה לזה, אלו נתתי וגליתי להם שם המפורש על אחת כמה וכמה – שהיה עלול לגרום נזק לעולם. עובדא הוה בחד אינתא פרסייא – מעשה היה באשה אחת פרסית, דאקלת ברה בחדא מילה מן שמא מפרשא – שקללה את בנה במילה אחת מן השם המפורש, שמעה שמואל, אמר לה: זיל אתקין ליה תכריכין – לכי הכיני לו תכריכים, שכן הוא ימות מיד. ללמדך את חומרתו של השימוש בשם המפורש. ר' חנינא הוה – היה – בידו שם המפורש – שלמד מרבותיו. כד אתי מידמך – כשנטה למות, אמר: אית הכא בר נש דמימסור ליה – האם יש כאן אדם ראוי, שאמסור לו את השם המפורש, אמרין אמרו לו: אית הכא – יש כאן אדם ושמו עניני בר נחשון. שלח בתריה ואתא – שלח אחריו שיבוא, ובא. ועלל בריה ואיטמר תחות ערסא – ונכנס בנו של ר' חנינא והתחבא מתחת למיטה, כיון שרצה לשמוע אף הוא את השם המפורש. כד אתי מימסור עטוש ההוא ינוקא – כשבא למסור ר' חנינא את השם המפורש, התעטש אותו תינוק (בנו), אמר אבוי – אביו: פוק לך מן תמן – צא לך משם, את לא זכית למישמע ודין לא זכה למיקבלה – אתה לא זכית לשמוע וזה לא זכה לקבל. שהבין שמן השמים מנעוהו מלגלות את השם המפורש. חד אסייא בציפורי – רופא אחד בצפורי הוה בידו שם המפורש. כד בעא למידמך – כשנטה למות, אמרין – אמרו: אית הכא בר נש דמימסור ליה – האם יש כאן אדם שימסור לו את השם המפורש, אמרין – אמרו : אית הכא – יש כאן – רבי פנחס בר חמא. שלח בתריה ואתא – שלח אחריו ובא, ושאיל יתיה, ואמר ליה – ושאל אותו ואמר לו: נסיבת מן יהודאי כלום מן יומיך – האם לקחת משהו מן היהודים כל ימיך, אמר ליה: נסיבית מעשר – לקחתי מעשר, ולא קבל עליה מימסר ליה מימסר – וסירב הרופא למסור לו את שם המפורש, אמר: דילמא תבע גבי בר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עלוי וקטל ליה – שמא יתבע מאדם משהו ולא יתן לו ויכעס עליו ויהרגהו בשם המפורש, על כן אין מוסרים את השם אלא למי שלא מקבל כל מתנה מאדם אחר. תנא – שנינו בברייתא: אין מוסרין את השם – המפורש – לכל אדם, ולא לעומד בחצי ימיו – באמצע ימיו, שעדיין צעיר הוא, אלא למי שיצאו רוב שניו, ואין מוסרין אותו אלא מעומד, ואין מוסרין אותו אלא במקום טהור ועל המים. בראשונה היו מוסרין אותו לכל אדם, וכשרבו הפושעים – שלא היו נזהרים בו כראוי, התקינו שלא יהו מוסרין אותו אלא לצנועים שבכהונה – כדי שיאמרו את השם בברכת כהנים שבמקדש, והצנועין שבכהונה היו מבליעין אותו בתוך נעימת הכהנים – כשהיו כל הכהנים מזכירים את השם הרגיל, היו הצנועים מזכירים את השם המפורש ולא היה נשמע אלא נבלע בקול אחיהם הכהנים. אמר ר' טרפון: פעם אחת עליתי עם שמשון אחי אמא על הדוכן – לומר ברכת כהנים, שהיה כהן, והטיתי אזני כלפי כהן גדול – ושמעתי שאמר את השם המפורש והבליעו בתוך נעימת הכהנים. ואמר ר' טרפון: פעם אחת שמעתי את השם המפורש ונפלתי על פני. הכהנים הקרובים לכהן הגדול שכשהם שומעין אותו נופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו – כל מי ששמע את השם המפורש – לא היו זזין משם עד שעה שנתעלם מהם – ששכחוהו, שנאמר (שמות ג', ט"ו): "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם", "לעלם" כתיב – חסר ו', ודרשו לשון העלמה, ששמו של ה' יהיה נעלם. וכל כך למה – מדוע נעלם השם המפורש מבני האדם, כמו שנאמר בסוף הפסוק בקהלת: "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" – על ידי שם המפורש יכול האדם לדעת את הנסתרות ואת העתידות, ועל כן העלים אותו הקב"ה, שלא ידע האדם את הכל.

נושאי השיעור: א. כדי לבנות את בית המקדש צריך שתהיה אחדות בעם ישראל, ובית המקדש מאחד את עם ישראל. ב. אהבת עולם הרגילה היא פחד מהמוות. ג. אהבת העולם בעומקו היא מתוך מהותו הפנימית ונשמתו. ד. היצר הרע דוחף את האדם לעשות דברים הטובים מצד עצמם ושיש לעשייתם מחיר. ה. אהבת התינוקות – מתוך יצר ההמשכיות. ו. העולם הרוחני נסתר כדי שיגלה אותו האדם מתוך עבודתו ועמלו.

"יפה בעתו"
המדרש מביא שכל דבר מגיע בזמנו, וחלוקת מלכות בית דוד – אף שהיתה ראויה להיות כבר בימי דוד, במרד שבע בן בכרי – נדחתה לימי רחבעם, אחר שנבנה בית המקדש.

הדרשה מבוססת על דיוק בפסוקים. לאחר שראה העם שרחבעם קיבל את עצת הילדים ולא את עצת הזקנים, נאמר¹:

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

ובמרד שבע בן בכרי נאמר²:

וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל.

ביטוי זה, של "חלק בדוד", המלמד על חלוקת המלוכה, מוזכר כבר בימי דוד, ומכאן מבינים חז"ל כי היה ראוי לקרות כבר אז. אמירת המילים היא ביטוי לתהליך שהיה ראוי להיות בפועל, אלא שלא נתן הקב"ה לחלק את המלוכה אז, קודם שנבנה בית המקדש.
הזרע לחלוקת המלוכה נזרע כבר בימי דוד. דוד עבר מרידות ומלחמות פנימיות רבות, ומלכותו לא זכתה להכרה שלמה של כל ישראל. אך חלוקת המלוכה בפועל לא התבצעה בימי דוד, כיון שטרם נבנה בית המקדש.

ענין בית המקדש מבואר בשתי דרכים. א. כדי לבנות את בית המקדש צריכים אחדות. ב. בנין בית המקדש גורם לאחדות בעם ישראל.

א. לא ניתן לבנות את בית המקדש על ידי חלק מהעם. רק כל העם יחד יכול לבנות את בית המקדש.
הרמב"ם מבאר שיש "שלוש חכמות" מדוע לא הזכירה התורה בפירוש את מקום המקדש, ורק רמזה לו³: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", וכך אומר הרמב"ם⁴:

והשלישית, והיא היותר חשובה, כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה, כמו שאירע בדרישת הכהונה. ולפיכך בא הצווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד, ויסתלקו הקטטות כמו שבארנו בספר שופטים.

המלך מאחד את כל ישראל סביבו, ולכן רק אחר שיש מלך בישראל ניתן לבנות את בית המקדש. לא יתכן שבית המקדש יהיה שייך לחלק מעם ישראל, אלא לכלל, ועל כן נדרש המלך המאחד את כל ישראל לבנין הבית.

ב. בית המקדש שייך לכל ישראל. קרבנות הציבור מאחדים לב כל ישראל לאביהם שבשמים. גילויה של האחדות הוא בעליה לרגל, בבא כל ישראל לראות במקדש. שיאה של העליה לרגל הוא במעמד הקהל בחג הסוכות.
אף כי זרע חלוקת המלוכה נזרע, המתין הקב"ה עד לזריעת זרע האחדות, שהרפואה המבטיחה את האחדות תקדים את מכת החלוקה.

"גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם"
ביטוי זה נדרש במדרש בשלוש צורות.
א. "העֹלם" כפשוטו.
ב. "העֹלם" לשון "עלם" – צעיר.
ג. "העֹלם" לשון העלם.

אהבת עולם
הדרשה הראשונה מבארת שהקב"ה נטע בקרבנו את אהבת העולם, ואת רצון החיים המתבטא בפחד ממלאך המוות.
ביאור הענין על פי דבריו של הרב קוק זצ"ל⁵, שנראה שמבוססים על הנאמר במדרש:

עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה, וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים. אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית.

האהבה המקובלת של החיים בעולם הזה מבוססת על פחד מהמוות יותר מאשר על אהבת החיים. יתכן שמקורו של הרב לדברים אלה הוא במדרש כאן: "ר' בנימין בשם רבי לוי אמר: 'גם את העולם נתן בלבם' – אהבת עולם נתן בלבם, אמר רבי יונתן: פחדתו של מלאך המות נתן בלבם". המדרש קושר את אהבת העולם לפחד ממלאך המוות.
אהבת העולם זו היא ברמה של "יצר קיום", הקיים בכל יצור חי, הנלחם על חייו ומנסה לשרוד בכל דרך. אף באדם קיים יצר קיום זה, המנחה אותו לברוח מסכנות ולהלחם על חייו. זוהי אהבת העולם הבסיסית, הנובעת מ"פחדתו של מלאך המוות".

במקום נוסף מתאר הרב רמה נוספת ועמוקה של אהבת העולם הזה⁶:

חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

בדבריו של הרב עולה משמעותה המלאה של אהבת העולם הזה. אהבת העולם נובעת מן התוכן הפנימי שלו, המתבטא בקישורו אל העולם הבא. בעולם הזה ניתנה נשמה, והוא חלק משלמות אלוקית. על כן אוהבים אותו חכמי הלב. אין זו אהבה המיוסדת על תוהו ושקר, על שנאת המוות המובילה לאהבת החיים, אלא אהבת העולם מצד עצמו ומהותו האמיתית.
קשה לאהוב את העולם הזה מצדו החומרי. יש בעולם הרבה רוע, הרבה קשיים ובעיות. כיצד ניתן, אפוא לאהוב את העולם? אין זאת אלא שהאהבה אינה לצדו החומרי של העולם, אלא לנשמה שבקרבו, להיותו גילוי לאמת האלוקית. כשם שהאדם אוהב את האמת האלוקית כך הוא אוהב את גילוייה בעולם הזה.
החיים בעולם הזה מעניקים לאדם כלים לעבודה על אמונתו וקרבת אלוקים שלו. הקשיים בעולם חושפים באדם כוחות פנימיים הקיימים בו, ומציבים בפניו אתגרים ביחס לאמונתו וקרבתו לה'. על כן אוהב האדם את העולם, את מקום העבודה וההתקרבות לה'.

"טוֹב מְאֹד"
בהמשך המדרש מתוארים הביטויים של אהבת העולם:

נחמיה בריה דר' שמואל בר נחמן אמר: "והנה טוב מאד" – "והנה טוב" זה אדם. "והנה טוב" זה יצר טוב, "מאד" זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד, אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו".

מהו ההבדל בין "טוב" ובין "טוב מאֹד"?
"טוב" הוא דבר סטטי. כיצד הופך העולם מדבר סטטי וקפוא לעולם דינמי, מתפתח – זו בחינת "טוב מאוד". "מאוד" הוא תוספת וריבוי, מעבר לטוב הקיים ועומד מששת ימי בראשית.
האדם הוא ה"מאוד". קודם שנברא האדם היה קיים העולם על חוקי הטבע שלו, ללא שינוי והתקדמות.
האדם משתמש בחוקי הטבע כדי לפתח את העולם ולעשותו טוב יותר – זהו המאוד.
מה מניע את האדם לפעילות זו? המדרש מלמד כי בבסיס הדברים עומד היצר הרע – "קנאת איש מרעהו", אהבת בצע וכדומה, הדוחפים את האדם ליישב את העולם ולקדמו.
בביאור הדבר נראה, שהמעשים שעושה האדם דורשים ממנו הקרבה רבה – נטילת אחריות, נשיאה בעול, מטלות וסיכונים. אילו המניע היחיד לעשיית הדברים היה "לשם שמים", בגלל הערך העצמי שיש בדבר – היה האדם נמנע מכך.
פשוט הוא שהקמת משפחה היא דבר טוב וחיובי. אולם, האחריות וההקרבה הרבה שדורשת משימה זו היו מונעים את האדם מלבצעה, אילו לא היה היצר שותף בכך.
מובא בגמרא⁷:

אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? – אמר ליה: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל.
רש"י: לא הקבלנו פניך – לא הקבלת פני, ודרך ענוה קאמר ליה. סלעים – קטנים, נעשו גבוהים, שזקנתי. קרובים – נדמין לי כרחוקים. שתים נעשו לי שלש – שצריך אני משענת. משים שלום בבית – אבר תשמיש…

היצר מכונה "משים שלום בבית". מדוע? החיים מזמנים לאדם סיבות רבות למחלוקת ולהפרת השלום בבית. אלולא היצר המחבר בין האיש והאשה – עלול השלום להיות מופר ביתר קלות.
בצורה דומה יש להתייחס להקמת מפעל המייצר מוצרים טובים וחיוניים לטובת העולם. ודאי שזהו מעשה מבורך וראוי, אלא שהעול הרב הכרוך בכך היה מונע מהאדם לעשות דבר זה. רק היצר הרע – הכבוד, השררה והממון הכרוכים אף הם בהקמת המפעל גורמים לאדם לעשות את המעשה שהוא טוב גם מצד עצמו.
כבר אמר הגר"א, "שהעוסקים לשמה אינם זריזים כל כך כהעוסקים שלא לשמה"⁸. הרווח הקרוב של העוסקים שלא לשמה מעורר אותם לפעולה וגורם למוטיבציה, והאידאל השלם והרחוק של העוסקים לשמה איננו מצליח לרדת לעבודה מעשית באופן מלא.
מציאות זו – שבכל מעשה טוב מעורב גם היצר הדוחף את האדם – מטילה על האדם עבודה רבה. עליו לזקק את מעשיו כדי שיהיו נקיים וזכים. אל לו להיכנע למציאותו של היצר הרע. נדרש מהאדם לברור את הטוב מן הרע בכל מעשה ומעשה, ולעמול על עשיית הטוב והראוי מצד שהוא טוב, בלא סיגי היצר הרע.
על מעטים מאבות האומה דרשו חכמים שלא שלט בהם היצר הרע⁹. שאר בני האדם נתונים לשליטתו של היצר ועליהם לעמול ולזקק את מעשיהם. אמנם אין האדם יכול לבטל את היצר שבקרבו לחלוטין, אך יכול הוא להתקרב לכך עוד ועוד.

אהבת תינוקות
בדרשה השניה על הביטוי "גם את העֹלם נתן בלבם" דורשים חז"ל מלשון "עֶלֶם" – "אהבת תינוקות נתן בלבם".
כלפי חוץ התינוק הוא מלוכלך ומטונף יותר ממבוגר, ועם זאת האהבה הרבה ביותר היא כלפי התינוק. תינוק נחשב דבר חמוד ויפה, וכלל לא מתחשבים בלכלוך הדבוק בו.
במדרש מובא על כך משל:

משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכבד והקטן מטנף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול.

מה מוסיף המשל להבנת הענין?
נראה ש"משל למלך" מכוון כלפי הקב"ה, והרי זה מלמד שאין זו תכונה אנושית גרידא, אלא הטבעה שהטביע הקב"ה בבריאה. אין זו אהבה הנובעת מסיבה כלשהי, שהרי אף מול הבן העושה טוב – מעדיף המלך את הבן הקטן. זוהי תכונה הקיימת מעצם טבעו של האדם, ואף של החיות, השומרות על צאצאיהם במסירות בתקופת החיים הראשונה. תקופת הינקות היא תקופה רגישה ועדינה, בה חשוף התינוק לסכנות מחד, ומעצב את מבטו על העולם מאידך. כדי לאפשר גדילה והתפתחות מתוך חום ואהבה הטביע הקב"ה באדם את האהבה לתינוקות, על אף הקושי הרב בגידולם. כך מוגן התינוק ומבטו על העולם הוא חיובי וטוב.
נראה שאהבת התינוקות היא המשך של "אהבת העולם" המובאת בדרשה הראשונה. יצר הקיום משתכלל ומופיע בדמות יצר ההמשכיות של האדם. אף יצר זה מקורו ביצר הקיום, אך לא הקיום הפרטי של האדם עצמו אלא הקיום הנצחי, הבא על ידי הדורות הבאים. זוהי "אהבת עולם" – רצון ליישב את העולם, ולהביא להמשכו וקיומו.

שם המפורש
בדרשה השלישית נדרש הביטוי "העֹלם" מלשון העלם והסתרה, והוא מוסב על השם המפורש, הנעלם מבני האדם.
הרמ"ק ב"פרדס רמונים" מבאר את ענין שמות ה' ושם המפורש בפרט¹⁰:

כל דורשי רשומות מתורתינו הקדושה אם מבעלי הקבלה ואם מבעלי הפשט אם מחוקרי שרשי תורתינו כלם הסכימו פה אחד היות שם זה שם העצם ולא זולתו. ויחדוהו בין שאר השמות הקדושים שאינם נמחקין. עד שאמרו כי אפילו שם אהיה עם היותו שם נורא מאד לא ישתוה אל השם הזה. ובהשם הזה יש סבות רבות. והיותר מכרחת שבכלם הוא. להיות שכל השמות שאינם נמחקים יגזור מהם פעל קצת, זולתו שם בן ד' שאין אותיותיו מחייבות בשום הגיון פעל כלל. וזה כי שם אלדי"ם אלו"ה א"ל הוא נגזר מלשון גדולה וחוזק ותוקף, וכן (יחזקאל י"ז) "ואת אילי הארץ לקח", וכן (תהלים ל"ו) "צדקתך כהררי אל", שהם לשון גדולה וחוזק. ושם שד"י מורה על שהוא שודד המערכות. ושם צבאו"ת מורה על היותו בעל צבאות מעלה, והוא נגזר מלשון צב"א השמים. ושם אדנ"י מורה לשון אדנות על היותו אדון כל הארץ, והוא נגזר מלשון אדנות. ואהיה מורה על ענין הויה בלשון עתיד המדבר בעדו מבנין הקל, וכן דברי רז"ל (ברכות ט') אני הייתי עמהם בגלות מצרים אהיה עמהם בגליות אחרות וכו'. אמנם שם בן ד' נורא מאד מי יכילנו ביאור כי אין לו ביאור כלל. סבה השניה כי כל השמות האלה נשמש בהם לשון חול אם נרצה, מה שאין כן באותיות שם בן ד'. כיצד. אל, נשתמש בו הכתוב בלשון חול "אל אחר", וכן "כהררי אל" וכיוצא בו רבים. וכן אלדים, כמו "ראה נתתיך אלהים לפרעה", וכן "אלדים לא תקלל" וכיוצא בו הרבה. ושדי, כמו "וזיז שדי עמדי", "בין שדי ילין", הרי אותיותיו ואינם אלא חול. ושם צבאות, כמו "יצאו כל צבאות ה'" וכיוצא בו. אדנ"י, כמו (בראשית י"ח) "ויאמר אדני אל נא תעבור מעל וכו'", ויש מרבותינו אומרים לגדול שבהם אמר, ועם היות שיש חולקים בזה ואומרים שהוא קדש עם כל זה נפקא מינה דאליבא דכלהו אם ירצה לדבר לאדונו אדני ר"ל אדון שלי מותר להשתמש בו בלשון חול. אהי"ה, כמו "שלמה אהיה כעוטיה", "לא אהיה חובש" וכיוצא בהם הרבה. מה שאין כן בד' אותיות קדושות האלה ידו"ד. כי עם היות ששלשה מהם ימצא. ארבעתם לא ימצאו בענין אחר חול. כמה דכתיב (קהלת י"א) "במקום שיפול העץ שם יה"ו". אבל שם בן ד' כלו לא נמצא. וסבה זו קרובה אל סבה הראשונה בקצת. עוד סבה הג' כי כל השמות נהגין ככתבן. זולת השם הקדוש הזה כי לא היה נהגה באותיותיו זולתי במקדש בברכת כהנים, וכן כהן גדול ביום הכפורים.

השם המפורש מיוחד לשמו יתברך, ואין לו כל משמעות אחרת או הופעה אחרת בכתוב.
מתוך כך יש להבין, שהשם המפורש הוא בעל עוצמה גדולה. הכוחות שגנוזים באמירתו ובשימוש בו הם גדולים ביותר, ואין כח בידינו לסובלם.
על כן העלים הבורא את שמו מאיתנו, ואין אנו אומרים אותו כלל. יכול הדבר להביא הרס גדול, מתוך שימוש בשם שלא בקדושה ובטהרה הראויות לו.

העלמת השם המפורש היא גם חלק מההעלם שהעולם שרוי בו באופן כללי.
העולם מעלים ומכסה. אין האדם רואה "מראש ועד סוף". אין אדם יכול לראות את העולם מעבר לזמנו ולמקומו.
הדוגמא שמביא המדרש להעלמה זו הוא שם המפורש. השם המפורש הוא ביטוי לאמת של העולם, ואמת זו איננה מופיעה בגלוי. הקב"ה הסתיר את האמת ואת שמו, והאדם איננו רואה זאת בגלוי.
העולם הרוחני בכללו נסתר ומכוסה מהאדם. אין האדם רואה את נשמתו ואת הנשמה המחיה את העולם כולו. העלמה זו היא הנותנת אפשרות לכפירה ולחטא.
העולם נברא בצורה כזו כדי שהאדם יעמול ויתייגע כדי לחשוף את האמת. אין האמת מצויה לו מעצמה, שכן כך היא חיצונית לו ואינה חלק מהווייתו. האמת המתגלה לאדם מתוך עמלו ויגיעו היא חלק בלתי נפרד ממנו. על כן הסתיר הקב"ה את האמת האלוקית, והטיל על האדם את המשימה לעמול על גילויה ועל הופעתה בעולם.

---

¹ מלכים א' י"ב, ט"ז.
² שמואל ב' כ', א'.
³ דברים י"ב, ה'.
⁴ מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ה.
⁵ אורות הקודש ח"ב עמ' שפ"ב.
⁶ אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ו.
⁷ שבת קנ"ב ע"א.
⁸ אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ז.
⁹ עי' בבא בתרא י"ז ע"א.
¹⁰ שער י"ט, פ"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *