המגביה מציאה לחבירו
סוגיית המגביה מציאה לחבירו מורכבת משתי סוגיות שונות
:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א
אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו. דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו – תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא לאו שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו. – אמר רבא, לעולם אימא לך: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא – מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי, וגנב – פטור. ושותפין שגנבו – חייבין. מאי טעמא – לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה? שמע מינה. אמר רבא: השתא דאמרת אמרינן מגו, חרש ופקח שהגביהו מציאה, מתוך שקנה חרש – קנה פקח. בשלמא חרש קנה – דקא מגבה ליה בן דעת, אלא פקח במאי קנה? אלא אימא: חרש – קנה, פקח – לא קנה. ומאי מגו? מגו דשני חרשין בעלמא קנו – האי נמי קני. – האי מאי? אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו – הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה, האי – אדעתא דידיה קא מגבה ליה, איהו לא קני, לאחריני מקני? אלא אימא: מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש. וכי תימא: מאי שנא משני חרשין דעלמא – התם תקינו להו רבנן דלא אתי לאנצויי, הכא – מימר אמר: פקח לא קני, אנא אקני? אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי: דיוקיה דרמי בר חמא מהיכא? אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה. אלא מהא דקתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הא תו למה לי? אלא ממשנה יתירה שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו. והא אוקימנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר! אלא מסיפא: זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי? אלא ממשנה יתירה שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וממאי דבמציאה? דלמא במקח וממכר! וכי תימא: אי במקח וממכר – מאי למימרא? איצטריך, סלקא דעתך אמינא: האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבידה, וליפטר, קמשמע לן דהאי איערומי קא מערים. סבר: אי אמינא כולה שלי – בעינא אשתבועי, אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה, ואיפטר. אלא מהא: היו שנים רוכבין על גבי בהמה. הא תו למה לי? אלא ממשנה יתירה שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ודלמא הא קמשמע לן: דרוכב נמי קני! – אלא מסיפא בזמן שהן מודין או שיש להן עדים – חולקין בלא שבועה. במאי? אי במקח וממכר – צריכא למימר? אלא לאו – במציאה, ושמע מינה: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ורבא אמר לך: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו. מאי טעמא – הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן: מציאת פועל – לעצמו. במה דברים אמורים – בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא! – אמר ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. – והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו, ואם תאמר משנתינו – דאמר תנה לי, ולא אמר זכה לי.
בית זבול סי' י"ג ס"ק א
פלא גדול מה שהמ"ד ר' יוחנן ורב נחמן ורב חסדא דאיירו בהמגביה מציאה לחברו, שמביאם הש"ס (בדף י', א'), לא נזכרו למעלה בסוגיא (ח', א'), ורמי בר חמא שם לא נזכר בסוגיא (י', א').
הרב חרל"פ שאל על היחס בין הסוגיות בדף ח' ודף י'. מדוע לא הזכירו הסוגיות זו את זו? הן כמו מתעלמות זו מזו. ונוסיף על כך, היחיד שהוזכר בשתי הסוגיות, רבא, סותר את עצמו מסוגיה לסוגיה! בסוגייה בדף ח' רבא אומר שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ודין המשנה נובע מכלל אחר – "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", מתוך שקונה לעצמו קונה גם לחבירו. בסוגייה בדף י' רבא דווקא מקשה על דעת ר' נחמן שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, דעה שרבא עצמו אמרה בדף ח'!
תוספות מסכת בבא מציעא דף י עמוד א ד"ה איתיביה רבא
איתיביה רבא לרב נחמן – אף על גב דלעיל (ד' ח.) דחי רבא דיוקיה דרמי בר חמא משמע דסבר לא קנה חבירו שמא קבלה הכא מר"נ.
התוס' מתרצים שרבא דחה את רמי בר חמא בדף ח' על פי דברי ר' נחמן שקיבל ממנו לאחר הדין ודברים בדף י'. רבא למעשה שינה את דעתו. תירוץ זה מתקבל על הדעת אך ודאי שנעדיף לפשר בין הסוגיות ולהעמיד אותן זו לצד זו מאשר לסדר אותן בסדר כרונולוגי ולתלות אותן בכך שרבא שינה את דעתו.
רש"י מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א
לעולם אימא לך לא קנה חבירו – היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום, וטעמא אמר לקמן /בבא מציעא/ (י, א) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו'.
ממשנה יתירה – אמרינן דהמגביה מציאה כו', ומשום הכי אמרינן יחלוקו, דאמרינן שניהם הגביהוה, והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני, דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר, והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל /בבא מציעא/ (ג, א) – הא שמענא ליה מרישא.
ממשנה יתירה כו' – כדפרישית.
דרכוב קני – ואף על גב דלא משיכה היא, שאינה זזה ממקומה, שאין מנהיגה ברגליו.
רש"י מסביר את דברי רמי בר חמא כעוסקים באדם שדעתו להגביה גם בשביל עצמו וגם בשביל חבירו.
הריטב"א לא מבין כך את הסוגיה ומסביר את "מגביה מציאה לחבירו" אחרת:
חידושי הריטב"א (הישנים) ב"מ ח' ע"א:
אית לך למימר דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי אמר הכי אתינא לומר שיזכה הלה בהגבהת חבירו כאילו הגביה אף לצורך חבירו דאי אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאיזה צד יוכל לאמר שיזכה הלה בהגבהתו של חבירו. והלא אילו כוון להגביה בשבילו ממש אינו זוכה והיאך יזכה עכשיו שלא נתכוון להגביה בשבילו. אלא ודאי על כרחין משום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אתינן עלה ואמר דלהוי כל חד וחד כמגביה לצורך עצמו ולצורך חבירו.
הריטב"א מסביר את דברי רב"ח, האדם הגביה בשביל עצמו, ובגלל שהשני תפס יחד איתו, אנחנו מחשיבים כאילו הוא הגביה גם בשביל חבירו.
שואל על כך הרב חרל"פ, הרי במשנתנו ברור שכל אחד התכוון להגביה לעצמו, למה להגיד את ה"כאילו" הזה של הריטב"א? כי אז אינה הגבהה ויהיה כמונח על גבי קרקע? אין בעיה, שיהיה כמונח על גבי קרקע.
רמב"ן ספר הזכות (פרק הכותב דף מג ע"ב מדפי הרי"ף) :
והטעם לפי שהמטלטלין, כיוון דניקנין במסירה והגבהה בתפיסתו עצמה שהוא תופס בהם הוא קונה לו, נאמן הוא לומר לקוחים הם בידי ולא מפקינן ממון מתותי ידיו דמוחזק. אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק כלל אלא בניר שלו, אם טען: "בענין כך וכך נמסר לי"- עליו הראיה, שאין שיעבוד השטר יוצא מחזקתו של מלוה הכתוב בשמו
הרמב"ן אומר שמטלטלים נקנים במסירה והגבהה, ולכן אם אוחז ותופס בהם נאמן לומר שהם שלו. בשטר זה לא כך, ואם שטר בידו אין הוא נאמן, שכן, בשטר התוכן חשוב ולא התפיסה בחומר. תפיסה מועילה רק בקניין החומר, ובמקרה של שטר ערך החומר נמוך כשל כל נייר, ואין לו חשיבות לעניין תוכן השטר.
משובב נתיבות סימן עב ס"ק ל':
…שלא כתב הרמב"ן דתפיסת החפץ עשה קנין מטעם משיכה, רק כתב כיוון דמסירה והגבהה קונה בהם, ובהא לא פליג ר' יוחנן דהגבהה קונה בכל מקום.
יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש אם "דבר תורה מעות קונות" או "דבר תורה משיכה קונה", וכ"ע מסכימים שהגבהה קונה. הרמב"ן מסביר את ההגבהה והמסירה ולא את המשיכה שכן על המשיכה יש מחלוקת והמסירה וההגבהה הן לכ"ע.
על פי זה, נראה שהרמב"ן סותר את דברים על מס' קידושין, שם הוא אומר שתיקנו מסירה והגבהה מחמת משיכה:
רמב"ן בקידושין דף כ"ו ע"א
…והא דתנן ושאין להם אחריות אינן ניקנין אלא במשיכה, \לאו למיעוטי מסירה והגבהה, אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה, אלא במשיכה, וה"ה ובמסירה והגבהה כדקתני ברישא. ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תיקנו אלא מחמת משיכה, למ"ד "או קנה מי עמיתך…" דבר הנקנה מיד ליד, היינו משיכה, שההגבהה אם אינו מושכה לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך ועדין ביד עמיתך הוא, למ"ד כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיקר התקנה, משיכה הוא למושכה לרשותו, אע"פ שתיקנו הגבהה, משום שמשעה שהגביה, על מנת להימשך היא וכך המסירה משעה שנמסרה לידו דרכו למושכה ותחילת משיכה הוא. נמצאת אומר שמשיכה בנין אב לכולם, לפיכך שנו כאן משיכה.
במקום אחד אומר הרמב"ן שעל קניין מסירה והגבהה אין מחלוקת ועל משיכה יש, ואילו במקום אחר הוא אומר שמסירה והגבהה הם מחמת משיכה! נראה שצריך לאמץ מבט חדש על עניין ההגבהה:
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן ש"י
אמנם לבבי לא כן ידמה כי באמת דברי תוס' תמוהים בעיני קצת ולא זכיתי להבינם כי דברי רמב"ן ז"ל נכונים בטעמם דודאי לפי המובן אי לא חדשו התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לב"נ =לבן נח= ע"כ היה בנוהג שבעולם אדם קונה מחברו במעות שהיה פורע לו עד גמירא מה שהתנו ביניהם ואח"כ היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק וכן כ' להדי' רש"י רפ"ב דבכורות ד"ה כלל כלל לא וכו' וכן במתנה ומציאה אי לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהרי הוא שלו ומאן מירמא ליה מיניה אמנם ניתנה תורה ונתחדשה קנינים מחודשי' לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנ' לידו כלל ולאידך במשיכ' וזה איננו לקיחה לביתו ורשותו אלא אפי' רק בסמטא ורה"ר =ורשות הרבים= כשמושכו או הגביה קנה וע"ז יפה כ' רמב"ן דלמ"ד ד"ת מעות קונות בישראל ולא נאמר קנין משיכה לסימטא כלל א"כ מנ"ל שיקנה מתנה או מציאה בכי האי גווני אם לא לחצירו ממש ולא מטעם חצר שנתרבה מטעם יד או שליחות כאשר יתבאר אלא מטעם קנין גמור דכיון שלא חידשה בו תורה שום קנין הרי הוא כמו קודם מתן תורה לענין זה וזה כוונת רמב"ם בפי' המשנה גיטין נ"ט ע"א עיין שם.
לפני מעמד הר-סיני, אדם היה מוצא מציאה, כיצד היה קונה אותה? על ידי המציאות, אדם היה לוקח את המציאה מהקרקע ומביא אותה לביתו. קניינים אחרים כגון משיכה הם קניינים סמליים שחידשה התורה. על פי החת"ס ניתן להגדיר שיש קניינים הנובעים מן הדין ויש כאלו הנובעים מן המציאות. ההגבהה היא קניין מציאותי, בניגוד לאחרים שהם קניין דיני, וכשניתנה תורה היא לא התערבה בקניין זה והשאירה אותו כפי שהוא.
בדומה לכך גם קידושין וגירושין הם מעשים שהתורה חידשה כיצד יש לעשותם. הרי גם קודם מתן תורה נשאו נשים! הרמב"ם מתאר ש"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה". הייתה דרך מציאותית לקדש ולגרש. אם כן, מדוע התורה התערבה לנו בקידושין? מה היה לנו רע במתווה שהציג הרמב"ם? כשהתורה מחדשת דבר בקידושין, היא מלמדת אותנו שקשר בין איש ואישה אינו מציאותי עוד, אלא דיני. בעולם שאחרי מתן-תורה, עולם שיצא משנות התוהו וחווה התגלות א-להית, גם בין איש ואישה נכנסת א-להות. דוגמה חריפה לכך היא שהתורה תיקנה לנו קידושין ורק אחר כך נישואין. בימי חז"ל התקופה הזו ארכה שנה. כלומר, הייתה שנה שלמה בה האישה נחשבה אשת איש, ועדיין אסורה לבעלה, הזוג היה מקודש, אולם כל אחד חי בביתו. זה היפך הטבעיות והמציאות שמתבטאת קודם מתן תורה בדביר הרמב"ם "רצה הוא והיא כונסה לביתו ותהיה לו לאישה".
מוסיף החת"ס שגם בקנייני ממון חידשה התורה חידוש שכזה. הרי גם כאן היינו יכולי לשאול, אנשים לא חיו לפני מתן תורה והחזיקו רכוש? מדוע התורה צריכה להתערב בעניין הקניינים? אלא שמתן תורה חידשה את מעמדו של הקניין, מעתה הוא אינו רק קשר מציאותי, אלא קשר פנימי בין הבעלים לרכושו. קודם מתן תורה הבעלות הייתה זכות-שימוש של האדם בחפץ מסוים. לאחר מתן תורה, הרב חרל"פ מדבר על "מלאה הארץ קניינך", הבעלות שלנו היא פנימית והיא כדוגמת בעלותו של הקב"ה על עולמו, יש לה ערך עצמי ללא קשר לשימוש שלנו בקניין. בעלות זו היא בבחינת "ורדו בדגת הים", האדם בעלים על חלקים מהמציאות, ותפקידו לרומם אותם לגובה.
ר' צדוק מדבר על כך שהמוכר בהמה לגוי, "מפקא לה מקדושתה". עצם העובדה שהבהמה היא של יהודי, זה כבר עושה אותה בהמה קדושה. זה מדגיש לנו את זה שיש לבעלות עוד לפני השימוש ערך רב.
הסוגיה בדף ח' דנה בדיוק בשאלה הזו – האם קניין הגבהה הוא דין או מציאות? אם נאמר שקניין הוא מציאות, המגביה לחברו לא קנה חברו שכן מבחינה מציאותית החפץ בידי המגביה עכשיו ולכן הוא שלו. אם הגבהה היא דין, אכן הדין יכול לקבוע שניתן להגביה לחברו. רבא שסובר בסוגיה זו שלא קנה חברו ויש פה קניין מציאותי, בכל זאת סובר ש"מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", כי רק כאשר אדם מגביה לעצמו וזוכה מכוח המציאות, הוא יכול לגלגל חלק מזה גם לחבירו.
עכשיו ברור לנו גם מדוע הסוגיות בדף ח' ובדף י' אינן קשורות זו לזו. הסוגיה בדף ח' דנה בשאלה האם קניין ההגבהה הוא דין או מציאות. רבא סובר שהקניין הוא מציאות ולכן לא קנה חברו. בסוגיה בדף י', רב נחמן סובר שלא קנה חבירו, אבל רק בגלל טעם צדדי של "הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים", ונראה שלולי זה הוא היה סובר שקנה חברו וברמה העקרונית יש פה קניין דין. רבא שמקשה על ר' נחמן מסכים איתו שלא קנה חבירו אבל מקשה רק על הנימוק הצדדי שהוא הביא לדברים, שכן אצל רבא "לא קנה חבירו" זו בגלל הסתכלות עקרונית על קניין ההגבהה.
מפה מביא הרמב"ן שדווקא מסירה והגבהה קונות גם לר' יוחנן שאמר מעות קונות ולא משיכה. הדיון בין ר' יוחנן לר"ל הוא בחידושי התורה בדין, ואילו קניין מסירה והגבהה נשאר במציאות. הרמב"ן משתמש בנקודה הזו כדי להגדיר את ההבדל בין שטר למטלטלין, בדיוק בגלל שזה ההבדל בין שטר למטלטלין, התפיסה היא מכוח המציאות ולכן היא מועילה רק בחומר, ולכן בשטר היא תועיל רק לנייר ולא לתוכן השטר.
ומה שהרמב"ן לכאורה סותר את עצמו, אין באמת סתירה, כי בקידושין כשהרמב"ן מדבר על כך שהגבהה תוקנה בעקבות משיכה, זה רק איפה שחכמים תיקנו משיכה משום "נשרפו חיטיך בעלייה". במקום זה אדם צריך למשוך חטים לרשותו, ולכן מצד המציאות המשיכה שייכת ולא ההגבהה. לכן שם דרשה המציאות שנתקן את קניין המשיכה ששייך בחיטין, ומחמתו תיקנו גם הגבהה ומסירה.
ולגבי דברי הריטב"א, רק אם נגדיר את ההגבהה כקניין-מציאות נוכל לומר שהגבהתו יחד עם חברו היא כמגביה מציאה לחבירו, שכן במציאות הם הגביהו שניהם יחד ולכן כל אחד כאילו הגביה גם לשני. אם היינו אומרים שההגבהה היא קניין דין, אכן אין שום דרך להסביר שכל אחד שהגביה לעצמו הגביה גם עבור חבירו, שהרי ודאי שלא זו הייתה כוונתו.
העיסוק בקניין ההגבהה, שיכול להיות דין ויכול להיות מציאות, מחזק את דברי הרב חרל"פ המובאים לעיל, בדבר הקשר המהותי שהתורה חידשה בקניין ובעלות.
המשנה בבבא-קמא נאמר ששור של ישראל שנגח שור של גוי פטור, והגמרא מבארת: ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל.
ההבנה העמוקה של הגמרא הזו היא שלגויים אין בעלות עצמית, כמו שנאמר "דירת עכו"ם לאו שמיה דירה". ה' חידש במתן תורה בעלות, ואצל הגויים שלא קיבלו מצוות בני נוח הוא התיר ממונם, כלומר, בעלותם אין בה דין ויש בה רק מציאות, אין בה קשר מהותי ויש בה רק זכות-שימוש, אין פה באמת בעלות.