פרשה ג – פסקה כג
ר' בון ור' יצחק. ר' בון אמר: אמר הקב"ה: לא כשם שהעמדתי נביאים מישראל שהם קרויים אדם, שנאמר: "אדם אתם", לא כך העמדתי נביאים לעכו"ם שהם קרויים בהמה, שנאמר: "ובהמה רבה". ור' יצחק אמר: "כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה", לא כשם שמקרה אדם כך מקרה הבהמה, אמר הקב"ה: לא כשם שגזרתי ואמרתי על האדם: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", לא כך גזרתי על הבהמה, שנאמר: "ומיום השמיני והלאה וגו'". "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", מהו "אין", רב נחמן ברבי יצחק אמר: עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהיה מתבזה כבהמה. רבי ינאי ור' יודן. חד אמר: עשה לו מנעול ואפופרין כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה, וחד אמר: עשה לו כסתות לתחתיתו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו. ר' לוי ור' אמי. חד אמר: עשה לו קבורה, וחד אמר: עשה לו ארון, וחד אמר: עשה לו ארון ותכריכין.
פירוש המדרש
המדרש מוסב על הפסוק: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל". ר' בון ור' יצחק דרשו פסוק זה1. ר' בון אמר: אמר הקב"ה: לא כשם שהעמדתי נביאים מישראל שהם קרויים אדם, שנאמר (יחזקאל ל"ד, ל"א): "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם ה' אלהים", לא כך העמדתי נביאים לעכו"ם?! וזאת למרות שהם קרויים בהמה, שנאמר (יונה ד', י"א): "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" – הרי שהוקשו בני האדם לבהמות, ומכאן שהם חשובים כבהמות. על כך נאמר "ומותר האדם מן הבהמה אין", שגם לאומות העולם ניתנו נביאים. ור' יצחק אמר: "כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה", לא כשם שמקרה אדם כך מקרה הבהמה, אמר הקב"ה: לא כשם שגזרתי ואמרתי על האדם (ויקרא י"ב, ג'): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", לא כך גזרתי על הבהמה?! אף הבהמה ראויה לגבוה רק מן היום השמיני, שנאמר (ויקרא כ"ב, כ"ז): "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", מהו "אין" – דרשו "ומותר האדם מן הבהמה" – מהו, והתשובה: "אין", ועי' בשיעור. רב נחמן ברבי יצחק אמר: עשה לו נוי לתחתיתו – "שאינו נפנה מן הצד כבהמה לעין כל, אלא מלמטה" (רש"י על בראשית רבה פרשה י"ז, ו'), שלא יהיה מתבזה כבהמה. רבי ינאי ור' יודן דרשו במה מותר האדם מן הבהמה. חד אמר: עשה לו מנעול ואפופרין – שרפרף – כפוי עליו – שהצניע הקב"ה את מקום הערוה בתחתית הגוף וכיסהו בבשר (יפה תואר), שלא יהא מתבזה כבהמה, וחד אמר: עשה לו כסתות לתחתיתו – בשר עבה במקום ישיבתו – שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו. ר' לוי ור' אמי אף הם אמרו מהו מותר האדם. חד אמר: עשה לו קבורה – שלא יהא גופו מוטל בבזיון, וחד אמר: עשה לו ארון – שאף הוא לכבוד המת, וחד אמר: עשה לו ארון ותכריכין. וברד"ל גרס: חד אמר: עשה לו קבורה, וחד אמר: עשה לו תכריכין וארון, ומסתבר יותר.
נושאי השיעור: א. נבואת ישראל – במדרגת אדם, כשליחות. נבואת הגויים – במדרגת בהמה, כמעלה אישית. ב. הקרבת הבהמות ביום השמיני מלמדת על היותן ניצוצות מנשמה עליונה. ג. הקב"ה ברא את האדם ביחס מכובד לחלקיו התחתונים, כדי שלט ישפילו את האדם.
המדרש עוסק בהבדלים ובדמיון שבין עם ישראל ואומות העולם, וכן בין האדם והבהמה. ישראל והאומות משותפים בכך שעמדו להם נביאים, והאדם והבהמה משותפים ביחס ליום השמיני.
נבואה לישראל ולאומות
במדרש מובא שעמדו נביאים לישראל ולאומות העולם.
בחידושי הרד"ל מציין לדברי הגמרא, האומרת שמשה ביקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, ונתן לו הקב"ה בקשתו2. הכיצד אומר המדרש שזכו אומות העולם לנביאים?
המדרש מתאים לשיטתו של הרמב"ם, שגם גויים שייכים בנבואה3.
אולם, נבואת ישראל ונבואת האומות אינן זהות.
הרמב"ם בדבריו על הנבואה מגדיר שני סוגים של נביאים4:
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם…
יש נבואה שהיא מדרגה אישית, בה שופע על האדם שפע רוחני והוא זוכה להבנה מעמיקה של דרכי ה'. נבואה זו שייכת גם באומות העולם. השגות עליונות המגיעות לאדם מתוך עבודתו על מידותיו והשכלתו – זו מדרגה שגם גויים יכולים להגיע אליה.
כך מבאר הרב קוק זצ"ל במאמר "המחשבות"5:
המחשבות הרוחניות מתחלקות, ביחוסן לחלוקת עמים, בשלשה חלקים כוללים: ישנן מחשבות כלליות גדולות וקדושות שאינן נוגעות כלל בנחלת כל גוי ואומה, וכל חכמי לב, וכל קדושי רוח, שבכל האדם אשר על פני האדמה, שוים בהן לטובה. "מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו"…
עוד מין שני יש, שבעצם הדברים הנם כל-כך כלליים עד שאין הפרש באיזה שפה ולשון ומאיזה בן אומה שיאמרו, ומכל מקום הם סמוכים לרגשי לב ולהשפעות מעשיות באופן קרוב עד שהם משתנים מצד הסגנון שלהם לפי תכנה של כל אומה, לפי דרכיה ומחשבותיה. על כן הדברים הללו הם צריכים להיות מיוחדים לישראל שלא לערבב את הסגנון המיוחד הטהור שלנו בסגנון זר…
ויש גם כן מין שלישי של מחשבות של אמת ושל קדושה שהן מיוחדות דוקא לישראל, לא רק מצד הסגנון כי-אם מצד התוכן והפנים, ומי שבא לערב בדברים הללו נטיעים של חוץ הרי הוא מערבב ופוגם…
על כן נמצא בין גדולי הדורות אחרים משתמשים מכל הבא לידם מטובי חכמי האומות, אפילו בדברים היותר נשגבים, ואחרים בורחים מזה לגמרי, ואחרים שעומדים בתוך, נוטים לכאן ולכאן, מקרבים בימין ומרחקים בשמאל, וישנם גם כן להיפך, שזה הכל תלוי באותו החלק שהענינים הנדברים מגיעים לשם, והרגש הקדוש הפנימי מנחה את קדושי הרעיון למטרה היותר טובה, "עין ד' אל יראיו", "ותומת ישרים תנחם".
שלא כמו הנבואה שהיא מדרגה אנושית, יש נבואה של שליחות, ככתוב: "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ"6. מדרגה זו מיוחדת לישראל. ביחס לנבואה זו ביקש משה שלא תשרה על הגויים נבואה, שכן אין הם מתאימים להעביר את דבר ה' אל העולם ולהדריך את האנשים בדרך ה'.
חז"ל במדרש מבדילים בין ישראל, שהם במדרגת "אדם", ובין האומות, שהם המשך למדרגת "בהמה". האומות הם חלק ממערכת הטבע, מן ההתפתחות הטבעית שאליה שייכים גם בעלי החיים. גם במדרגה זו שייכת נבואה, ברמה המתאימה לכך.
ישראל הם מדרגה נבדלת, אלהית, שאיננה חלק מן ההתפתחות הטבעית. על כן הנבואה של ישראל היא נבואה באקלים הראוי ל"אדם", ל"צלם אלהים" שבאדם.
ברמה האישית, נבואה היא המדרגה העליונה אליה יכול אדם בעולם להתעלות מלמטה למעלה. למעלה מזה זוכים ישראל אף לשפע עליון מלמעלה למטה. אין זו רק נבואה הנובעת ממעשיו של אדם, כי אם נבואה אשר מקורה הוא שליחות עליונה על ידי הקב"ה. זו מדרגה המיוחדת לישראל.
משמעות הדבר תתבאר לאור דברי חז"ל7:
תניא וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל ל"ד): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.
דברים אלו נתבארו בכמה דרכים על ידי גדולי ישראל.
המהר"ל כתב8:
והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם. ביאור ענין זה שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלהית. והנה אותם אשר יש להם נפש אלהית הם מוכנים לדברים אלהיים כמו הנבואה ורוח הקדש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך לכך הם קרוין אדם בפרט מפני שיש בו בשלימות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם שנקרא אדם בפרט מפני שיש בו מעלה אלהית ואינו טבעי ולפיכך אתם קרוים אדם.
ביאור נוסף על פי דברי התוספות על הגמרא ביבמות9:
ור"ת מפרש דיש חילוק בין 'אדם' ל'האדם', דעובדי כוכבים בכלל 'האדם' נינהו… וכל הני קראי דמייתי כתיב 'אדם', דלא פריך מקראי דכתיב 'האדם'.
במקום שנאמר: "אדם", הכוונה לישראל, ובמקום שנאמר: "האדם", הכוונה גם לאומות העולם. מהו ההבדל בין שני הביטויים?
מבאר בעל "תפארת ישראל" על המשנה10:
לפי זה יש להן לישראל בעניין מעלתן והשלמתן דוגמא לאדם הראשון… ולפי זה אין נכון לקרוא לכל באי עולם בשם אדם, דאדם הראשון היה נקרא כך מדנוצר מאדמה, אבל כל זרעו הרי מבשר ודם נוצרו. אבל רק ישראל נאות להם שם זה, לא בעבור כבודם, רק מדמקרותם והשלמתן השיגו מידי הקב"ה בעצמו כמו אדם הראשון ולא מכח עצמן. ולפיכך כל מרקום שנאמר בתורה 'אדם' הכוונה רק על ישראל… אבל שם אדם אין נאות להן (לאומות העולם), שהם בטרחה רבה עשו את עצמן, ואין דומין כלל בזה לאדם הראשון… וכמו כן כל מקום שכתוב 'האדם' בהא הידיעה וודאי זה אינו שם של אדם הראשון, שהיה שם עצם פרטי שלו אדם, דהרי כל שם עצם פרטי לא יבוא לעולם בהא הידיעה, כמו דלא נוכל לומר האברהם היצחק והישראל, כמו כן לא נוכל לומר 'האדם' על שם אדם הראשון, אלא וודאי דבכהאי גוונא פירושו 'מענש' בל"א, ונקרא בהשאלת הלשון אדם.
'אדם' הוא כינוי לישראל מצד היותם ממשיכי אדם הראשון. 'האדם' הוא שם של מין האדם, ולא שמו הפרטי של אדם הראשון, וזה שייך גם בגויים.
שמו הפרטי של אדם הראשון מבטא את סגולתו המיוחדת. ישראל הם ממשיכי הסגולה. כך מבאר הכוזרי11:
…והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו ניתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו, ואילו שאר הבנים לא היו כי אם כקליפות. וסגולת שת היה אנוש בנו, וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים, כולם דומים לאדם הראשון ונקראים 'בני אלהים', ולכולם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים, בחכמה ובכושר המעשה, ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח. וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם. אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי, כך למשל תרח, אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר. גדולה מזאת, הוא הכיר גם את נח, כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים. כך היה אברהם סגולת עבר ותלמידו, ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם שהיה סגולת נח, שכן נפלו לו בירושה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה, אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום. וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיוחדת ההיא ארץ כנען, ואותה יחד ליצחק. וסגולת יצחק היה יעקב, ולכן הורחק עשו אחיו מן הארץ ההיא, כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה. אולם בני יעקב היו כולם סגולה, כולם יחד ראויים לענין האלוהי, ולכן היה להם המקום ההוא המיוחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה. מאותה שעה התחיל הענין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קבוץ…
ישראל ממשיכים את הסגולה שניתנה בהם מאדם הראשון. הנשמה שנופחה באדם איננה רק מדרגה שונה בטבע, אלא היא נושאת בקרבה תפקיד ושליחות לעולם כולו12:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
מכח תפקיד זה שייכת גם הנבואה המיוחדת לישראל, כשליחות לעולם, ולא רק כמדרגה אישית.
אצל האומות, שלא ניתנה בהם הנשמה האלוקית, הרי הם חלק ממערכת הטבע, ועל כן הנבואה השייכת בהם היא מדרגה של האדם עצמו, אך לא כתפקיד הנשלח אל העולם.
אף שניתנה נבואה לישראל ולאומות, לא ניתנה בצורה שווה. לכל חלק ניתנה מדרגה השייכת לו על פי מהותו ועניינו בעולם.
יום השמיני
המילה שנתינה לאדם ביום השמיני, היא בחינת קרבן. כשם שקרבן קרב מן היום השמיני והלאה, כך גם המילה. עניינן שוה. דרשו חכמים13:
"ובכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך, וכן הוא אומר (תהלים מ"ד): "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". רבי שמעון בן מנסיא אומר: וכי נהרגין בכל יום, אלא זו המילה.
במילה יש בחינה של מסירות נפש, של קרבן שהאדם מקריב, ואף היא ביום השמיני.
להשוואה זו של המדרש בין האדם והבהמה משמעות עמוקה. כך כותב הרב קוק זצ"ל14:
כל הכשרונות הנפלאים הנמצאים בבעלי חיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם, והאדם לא יוכל להגיע להם לחקותם כי אם אחרי למוד גדול וארוך, וגם בכל זאת לא יוכל כי אם להיות רק קרוב לאותה המדה המכוונת שבכשרונותיהם, הם באים אליהם מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה, מלאה חכמה וכשרון, שנתחלקה לסעיפים רבים, וכל סעיף במדתו מאיר בו אותו הצד הבהיר של הנשמה הגדולה, בעלת החכמה והכשרון המפליא, אלא שהיא במדה מאד זעירא, כטפה מן הים, אשר בכל זה הרושם העצמותי של הנקודה, מצד שהיא באה מכללות יסוד חכמה וכשרון עצום ונעלה, אינו נמחק, ומוציא הוא אל הפועל את כשרונו על פי מעמק הגדלות של החכמה, על פי אותה המדה שהיתה קנויה עמה בהיותה עצורה ומקושרת בקשר חיים שלמים במקורה השלם, שהיה תכנית כליל חכמה, ערוכה בחשבון מדויק של דעת עליון.
הכשרונות המיוחדים לבעלי החיים, שהאדם יכול רק להתקרב אליהם אך לא להגיע אליהם בצורה מלאה, הם ביטוי להיות היצורים כולם שברים של נשמה גדולה עליונה. בכל יצור מתנוצץ חלק זעיר מאותה נשמה גדולה, והוא מתבטא בכשרון המיוחד של אותו בעל חיים.
על פי דברים אלה, מואר ענין הקרבנות בצורה חדשה. הקרבן המקרב את הבהמה לעולם הרוחני, איננו מתחיל מלמטה, מרצונו של האדם להקריב בהמה מסויימת על גבי המזבח. אדרבה, מתוך שהבהמה קרובה לנשמה הפנימית, שכן אף בה מתגלה ניצוץ מאותה נשמה – ניתן להקריבה כקרבן.
יתכן שכך יש לבאר את המדרש. מדוע האדם והבהמה דומים זה לזה ביחס ליום השמיני, המבטא את המדרגה שמעל לעולם הטבעי15?
בעולם הטבע יש חלוקה ברורה בין אדם ובהמה. יתרונו הטבעי של אדם על בהמה גלוי לעין, ואין להכחישו. עם זאת, בענין היום השמיני, בבחינה שמעל לטבע – שם יודעים אנו שגם לבהמה יש בחינה עלומה ומסותרת של היום השמיני, בעבורה ראויה היא לקרבן. אף הבהמה קשורה בעומק המציאות למדרגה שמעל לעולם הטבע, שמעל לשבעת ימי הבנין. על כן קרבנות אשר קבוע להם זמן דוחים את השבת, את מדרגת היום השביעי. מקורם הוא ביום השמיני.
מהמילים "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם", למדו חכמים שיש בחינה – אף כי אין לה ביטוי בהלכה ובמציאות הגלויה – שבה האדם והבהמה שייכים ליום השמיני16.
מותר האדם מן הבהמה
זהו נושא עמוק ורחב. נעמוד כאן על כמה הארות בענין, "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד".
"מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", מהו "אין", רב נחמן ברבי יצחק אמר: עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהיה מתבזה כבהמה. רבי ינאי ור' יודן, חד אמר: עשה לו מנעול ואפופרין כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה, וחד אמר: עשה לו כסתות לתחתיתו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו. ר' לוי ור' אמי, חד אמר: עשה לו קבורה, וחד אמר: עשה לו ארון, וחד אמר: עשה לו ארון ותכריכין.
מדרש זה תמוה. הפסוק אומר "מותר האדם מן הבהמה אין". אין לאדם יתרון על הבהמה. המדרש שואל "מהו אין"? והתשובה היא במה יש לאדם יתרון על הבהמה. הכיצד?
מדרש נוסף על המילה "אין" מאיר את הדברים17:
אמר ר' לוי: בכל מקום שנאמר "אין לה" – הוה לה. "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", הוה לה, "וה' פקד את שרה וגו'". (שמואל א' א') "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים", והוה לה (שמואל א' ב'): "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו'". (ירמיה ל') "ציון היא דורש אין לה", והוה לה: (ישעיה נ"ט): "ובא לציון גואל", (ישעיהו נ"ד) "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי".
המדרש קובע כלל: כל מקום שנאמר אין – סופו הוא יש18.
משמעות הדבר היא, שה"אין" איננו כלום, העדר מציאות. ה"אין" הוא מציאות עליונה ביותר, שמחמת עליונותה אין אנו יכולים לקלוט אותה. זהו ה"יש" האמיתי ביותר, הנראה לנו, הקטנים, כ"אין".
"יש" היא מציאות שיש לנו איזו נגיעה בה, אנו יכולים לקלוט ממנה איזה רושם. מעל מדרגה זו נמצאת מדרגת ה"אָיִן", שאין לנו כלים להשיג ממנה ולא כלום19. כשם שאור גדול מאוד מסנוור את עינינו הקטנות ונראה כחושך, כך "יש" גדול מאוד נראה לנו הקטנים כ"אין"20.
דומים אבל שונים
הדברים בהם המדרש מוצא יתרון לאדם דורשים הבנה. המדרש מתייחס למציאות התחתונה של האדם, לדרך הפרשת הפסולת, למיתתו ולאיבריו התחתונים – בהם נמצא יתרון האדם. הכיצד? וכי שכלו של האדם איננו יתרון משמעותי יותר מן הדברים המוזכרים במדרש?
להבנת הדברים נוכל להעזר במושג הקדושה בדרך שהגדירו הרמב"ם בהקדמתו לי"ד החזקה, בהסברת י"ד הספרים מהם מורכב הספר:
ספר חמישי, אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות, בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים", "אשר הבדלתי אתכם מן העמים". וקראתי שם ספר זה ספר קדושה.
ההבדל בין ישראל לעמים איננו מתבטא במצוות כגון שבת, תפילין או קרבנות, אלא במאכלות אסורות ובביאות אסורות. ההבדל נמצא באותן פעולות בהן ישראל שותפים עם האומות, ואף עם בעלי החיים – אכילה ובעילה.
כך גם היתרון של האדם על הבהמה איננו בשכלו של האדם. גם לבהמה יש דברים בהם היא עולה על האדם, כגון חוש ריח מפותח, מהירות ריצה וכדומה. ועוד, השכל איננו רק יתרון, כי אם גם חסרון, וכבר אמר קהלת21: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". מציאותו של השכל או העדרו מבטאת הבדל בין האדם והבהמות, אך אין זה בהכרח יתרון של האדם. לאדם יש שכל, ובזה מעלתו, ולבהמה אין שכל, ואף זו מעלה.
המדרש מוצא את היתרון בדבר שבו משותפים האדם והבהמה. הדרך שבה ברא הקב"ה את תחתיתו של האדם נעשתה בדרך שונה מבריאת הבהמה. בריאה זו מלמדת על כבוד לאדם, ומלמדת את היחס הראוי לחלקים אלה בגופו. בריאה זו היא קריאה לאדם, וקריאה זו משפיעה גם על הדרך בה אדם משתמש בשכלו. על האדם להתרומם ולהעלות, ולא לרדת ולהתבוסס במציאות הנמוכה שאף היא חלק ממנו. ברא הקב"ה את האדם כך שיכול הוא להתעלות מעל לחלקים הנמוכים המהווים חלק הכרחי מחייו, ויכול הוא לחיות באוירה רוממה ועליונה.
הגמרא מספרת22:
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה.
תרגום: אמר לו רב הונא לרבה בנו: מדוע אינך מצוי לפני רב חסדא ששמועותיו מחודדות? אמר לו: מה אלך אליו? שכאשר אני הולך אליו מושיב אותי בעניני העולם. אמר לי: מי שנכנס לבית הכסא לא ישב מיד ולא יתאמץ מידי, כי המעי התחתון תלוי על שלוש שיניים שמא יתאמץ מידי ויישמטו השיניים ויבוא לידי סכנה. אמר לו: הוא עוסק בחיי הבריות ואתה אומר שבעניני העולם? כל שכן, לך אליו
.
רב חסדא קובע שיעור, ובו הוא עוסק בהנהגה הבריאותית הנכונה בבית הכסא. רבה רואה בזה ביטול זמן. רב הונא רואה בדרך זו דבר גדול. ההנהגה בבית הכסא איננה מעשה בהמי, אף שגם הבהמות מפרישות את צואתן. אצל האדם נעשית פעולה זו בצורה מכובדת (ובבית הכבוד…). האדם מתייחס בצורה אנושית אף לחלק הבהמי שבו – ובזה מעלתו. זהו המסר הטמון בצורה שבה ברא הקב"ה את גוף האדם.
על האדם להבין, שאין הוא מורכב משני חלקים נפרדים, התחתון בהמה והעליון אדם, והם נאבקים זה בזה. הראש, צלם אלהים שבאדם הוא קובע את צורת הגוף כולו, וגם החלק התחתון, גם הטיפול בפסולת – מושפע מהיותו אדם.
כך יש להבין את הברכה שתיקנו חכמים ביציאה מבית הכסא:
אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות.
על יצירת האדם בחכמה אנו מברכים לאחר עשיית הצרכים, ולא לאחר לימוד תורה. איננו אומרים "ומפליא לעשות" על חידושים נפלאים בתורה… יצירת האדם בחכמה מתבטאת במיוחד בבית הכסא. כאן מתבטאת החכמה האלוקית המביאה את האדם ליחס נכון לחלקיו הבהמיים. הקב"ה דאג שחלק זה באדם לא יגרום להשפלתו, ולא ימנע ממנו להשיג השגות עליונות, וזה מתבטא בצורה בה נברא האדם.
יתכן שבאותה דרך יש להבין את יצירת הקבורה והתכריכים ביתרון האדם מן הבהמה.
לו היה האדם מת כמות הבהמה, בלא קבורה ובלא תכריכים, היה המפגש עם המוות ועם הניוול הבא בעקבותיו משפיע על האדם לרעה. היה זה גורם ליחס מבזה לגוף, מתוך ראיית אחריתו. העובדה שעוטפים את הגוף מלמדת על יחס של כבוד לגופו של אדם, וכך אין הגוף מושך את האדם למטה, ואין הוא מוריד אותו ממעלתו. האדם נשאר במעלתו העליונה, מתוך הבנתו כי גם לגופו בלבד יש ערך, דבר המתבטא בקבורתו.
1 בדפוסים מופיעה דרשתו של ר' בון עם המילים "ור' יצחק אמר" בסוף הפסקה הקודמת, ונראה שטעות סופר היא. ראה בחידושי הרד"ל ובהערות בסוף "מדרש המבואר" התייחסות לענין.
2 ברכות ז' ע"א.
3 עי' בהל' יסודי התורה פ"ט ה"א: "… הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה… הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה". ובאגרת תימן כתב (עמ' קל"ח במהדורת הרב שילת): "ואולם היותנו בלתי מאמינים בנבואת עומר וזיד, אינו מפני היותם מזולת ישראל, כמו שיחשבו ההמון… כי איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא כולם אצלנו נביאים ואף על פי שלא היו מישראל, וכן חנניה בן עזור נביא שקר ארור אף על פי שהיה מישראל, ואולם נאמין בנביא או נכזיבהו מצד טענתו, לא מצד יחוסו".
4 הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז.
5 בתוך "עקבי הצאן".
6 ירמיה א', ה'.
7 יבמות ס"א ע"א.
8 תפארת ישראל פרק א'.
9 ד"ה "ואין".
10 אבות פ"ג מי"ד, בועז אות א'.
11 מאמר ראשון, צ"ה.
12 בראשית א', כ"ח.
13 ספרי ואתחנן, ז', על פי גירסת הגר"א, המובאת בספרי עם פירוש "עמק הנצי"ב".
14 אורות הקודש ח"ב עמ' שנ"ח,ועיי"ש עמ' שס"א.
15 עי' בדברי המהר"ל (חידושי אגדות ח"ב עמ' ה'): "דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית והמילה היא הויה למעלה מן הטבע. ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה, ואין לה צרוף אל ימי החול".
16 מדברים אלה עולה כי יש נקודת אמת באגודות השונות של דורשי טובתם של בעלי החיים. בפועל מתגלה נקודה זו כשהיא עטופה בקליפות ובסיגים, והיחס החיובי המוגזם לבעלי חיים פוגע לפעמים ביחס הראוי לבני אדם. עם זאת, בעומק יש נקודת אמת בכך שבעלי החיים הם גילוי לנשמה גדולה ועליונה.
17 בראשית רבה ל"ח, י"ד.
18 חז"ל מביאים דרשות רבות שבהן מתבטא כלל זה, בכיוונים שונים, עי' בזוה"ק ח"ב קס"ח ע"א, לגבי שרה, ובסוכה מ"א ע"א: "'ציון היא דורש אין לה' דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה", ועי' במדרש איכה רבה פרשה א', כ"ו, דוגמאות נוספות. חז"ל דרשו כך גם בהקשרים הלכתיים, עי' קידושין ג' ע"ב, על הפסוק (שמות כ"א, י"א): "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף": "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב", ובדומה לכך ביבמות ע' ע"א, על הפסוק (ויקרא כ"ב, י"ג): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָה"ּ: "וזרע אין לה – עיין עלה".
19 בהבנה פנימית ה"אין" הוא בחי' כתר, וה"יש" בחי' חכמה.
20 כך הביא הרב מרגליות בפירושו "אור בהיר" לספר הבהיר, עמ' א': "דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך והחושך המוחש אצלנו הוא אור, וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים בלעדי השי"ת יוכל לסבלו, כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמש בו כי איך ישתמשו בעלי החשך בהפוכו וכו'. והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ, וזה הנשאר נקרא חשך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור, כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו, אמנם הנמשך ממנו הוא חשך בערכו נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור, והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חשך.
21 א', י"ח.
22 שבת פ"ב ע"א.